ליגת העלובות: על הקריסה של מכבי וירושלים
הפלת מצבה של מכבי ת"א על איינארס בגאצקיס משכיחה את אחריות השחקנים. הקבוצה בהנהגת גל מקל נראית מיוסרת וחסרת יכולת. הפועל י־ם, מנגד, מתמודדת עם בעיות שהוסתרו בתקופת היורוקאפ ובראשן - היעדר קבוצתיות. תמונת מצב לפני המפגש במוצ"ש
1. עונת הבלהות של מכבי ת"א מסרבת להירגע. כמו טיסה המחכה לנחיתת אונס, עם נוסעים שהשלימו עם גורלם ומגלים שלאחר החבטה בקרקע הם פוגעים בצלע הר, ואז גולשים למדרון חלקלק, נחבטים שוב ושוב. עד מתי יוני 17'. מאז הזכייה בגביע מכבי פצועה, מפסידה ומושפלת ונראית כמו צל חיוור של הקבוצה שנראתה כמו צל חיוור של קבוצת כדורסל מאז תחילת העונה.
מהשאריות שלה נותרה קבוצת פורוורדים, הרכב כבד שיכול לשחק כדורסל מאוד מסוים, להחביא את חסרונותיו עם הגנה אזורית ולהשתמש ביתרון הפיזי כדי לטחון יריבות פנימה. זו אג'נדה הפוכה ב־180 מעלות ממכבי של מרבית העונה, שמשחק המעבר היה לחם חוקה.
אבל איינארס בגאצקיס לא הצליח לגלות גמישות מחשבתית כדי לשנות כיוון. אז ראד מתחיל את ההתקפה וגל מקל מסיים את הפיק אנד רול. ברמת המאקרו ועם מרחב התמרון היחסית צר שיש לו, המאמן לא ייצר אג'נדה מותאמת, ונותר מתוסכל, מאוכזב וחמוץ עם סגל שחקנים שאין לו כל השפעה או טביעת אצבע עליו.
למרות זאת, הפלת התיק על הלטבי תעשה חסד עם האשמים העיקריים: סילבן לנדסברג, מקופח נצחי שמקבל הזדמנות זהב ומייצר נסורת; ג'ו אלכסנדר, שנראה מתאים יותר להיכנס לתוכנית ריאליטי מאשר לשחק כדורסל; ויקטור ראד, שחי על פלנטה שבה משחקים כדורסל מזן מאוד מטופש; דווין סמית', שנראה מול פנאתינייקוס במשחק היורוליג האחרון כמי שנזקק לקלנועית וחסר את קסקט הפנסיונרים שלו; ומקל, שנשאר לבד בעמדת הרכז, כמו מתבגר שקיבל את בית הוריו לסוף השבוע.
אנדרו גאודלוק, די.ג'יי סילי ויוגב אוחיון נפצעו, והקבוצה בהנהגת מקל נראית מיוסרת, נטולת הנהגה על המגרש והקווים, ללא יכולת לעשות מהלכים מכריעים, לשמר יתרון, לחזור מפיגור, להישאר רלוונטית. אז נכון שהציוותים שאיתם הוא נאלץ לשחק לא ייכנסו להיכל התהילה, היכל הקודש או היכל התרבות, ונכון שמקל הוא דוגמה ומופת לעבודה קשה ולמקצוענות, אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שעם כל הרצון לראות רכז ישראלי מוביל קבוצה ביורוליג, כרגע אין אחד כזה.
המרדף ארוך השנים של קבוצות ישראליות בכירות אחר מקל, ששיחק אותה קשה להשגה, הגיע לסיומו, ומעכשיו הוא יצטרך להוכיח מחדש שמגיע לו להוביל קבוצה גדולה.
הדבר היחיד שיכול להשאיר אותו במכבי הוא החוזה שלו, אבל אם חייבים לבחור בינו לבין אוחיון כרכז מחליף לרכז זר, הבחירה באוחיון טבעית, הגיונית, ברורה. ורק גיא פניני אוחז בראשו, לא מאמין שהוא שייך לסגל מפסידני שכזה.
2. מסך העשן של היורוקאפ, שאיפשר להפועל ירושלים לא להתמודד עם בעיות סגנון המשחק שלה, התפוגג והיא כעת חשופה להתמודד בעיקר עם האופי האמיתי של שחקניה. היה נראה שהבעיות בקבוצה פתירות, ולאחר קצת מנוחה וזמן בנפרד, האנרגיות יחזרו. אבל ירושלים נראית כמו חבורה שלא מעוניינת להצליח ביחד; שסגנון המשחק האינדיבידואלי נמאס על רבים וטובים, וטובים פחות; שנגיעות בכדור בהתקפה משפיעות על האנרגיות בהגנה; ששחקנים רוצים לוודא שהמסר שהם לא מרוצים נראה לעין כל; שהם שמים את עצמם לפני הקבוצה.
ג'ינו אוריימה, מאמנה המעוטר של קבוצת הנשים של אוניברסיטת קונטיקט, שהפסידה בפיינל פור האחרון לאחר 111 ניצחונות רצופים, סיפר במסיבת עיתונאים (בווידאו שנהיה ויראלי) על חשיבותה של שפת הגוף, על הדגש שהוא שם על כך, על ניואנסים שצריך להרוג כשהם קטנים. בירושלים כנראה פיספסו את השיעור הזה. יכול להיות שעם צירופו של אלסנדרו ג'נטילה, סימונה פיאניג'אני יעשה שינוי קונספטואלי בסגנון המשחק. אבל עיקר עבודתו היא היכולת שלו לחבר אנשים, לגרום להם לרצות להצליח ביחד וגם, כן, למרות המבטא, ללכת אחריו. כי כשנגמר הכדורסל, מתחילים האנשים. זה המבחן הגדול שלו.
3. הנבזיות כלפי פיאניג'אני ובגאצקיס נגועה בשנאת זרים. מאמנים ישראלים שמבקרים אותם נבהלים משני תפקידים בכירים שנתפסו על ידי חבר'ה שהם לא מהברנז'ה והטינופת עליהם שקופה ומגעילה במיוחד. כשדיוויד בלאט אימן בקליבלנד, שרון דרוקר בליטא ומולי קצורין בגרמניה, האוזן הישראלית היתה רגישה לכל נימה שנשמעה מעט אנטי־ישראלית או יהודית. אבל ללעוג לאיטלקי וללטבי מותר.
איפה היו המאמנים הגיבורים כשהשחקן הישראלי נאבק על מספר הזרים? לצד ההנהלות. או כשבכירים באיגוד הכדורסל אימנו קבוצות יורוליג והתנגדו לחוק הרוסי? הניסיון להפריד ולסכסך בין שחקנים ישראלים למאמנים זרים הוא פרובינציאלי, ילדותי וגזעני.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם