האגדה מקונטיקט: יום הולדת שמח, ג'ים קלהון
במשך עשרות שנים הוביל מאמן הכדורסל ג'ים קלהון את מכללת קונטיקט להישגיה הגדולים ביותר. בריאיון מיוחד לכבוד יום הולדתו ה–75 הוא מספר על שחקניו האהובים נדב הנפלד ודורון שפר, על טראומת הילדות ששינתה את חייו ועל ההצלחות הגדולות שהכניסו אותו להיכל התהילה
בתחילת שנות ה-90, קבוצת הכדורסל של מכללת קונטיקט הפכה באופן מפתיע לאחת מקבוצות הכדורסל האהובות בארץ, כזו שאנשים עוקבים אחרי תוצאות משחקיה בשקיקה, ואפילו קמים באמצע הלילה לצפות במשחקים שהועברו אז בשידור חי בערוץ הספורט. הסיבה לכך הייתה שרשרת כדורסלנים ישראלים שהצטרפו למכללה באותן השנים. נדב הנפלד היה הסנונית הראשונה, ואחריו הגיעו גלעד כץ, דורון שפר ואורי כהן מינץ. "אף פעם לא אשכח כמה אהבה קיבלתי בביקורים שלי בישראל", מספר מאמן הקבוצה באותן שנים, ג'ים קלהון, בשיחה מביתו בקונטיקט.
קלהון אימן את הקבוצה במשך 26 שנה ברציפות, והפך לאגדה עד שפרש בשנת 2012. הוא היה גם זה שצירף את השחקנים הישראלים לקבוצה. "אנשים היו עוצרים ברחוב ומדברים איתי על דברים שקשורים לקונטיקט וזה היה נהדר", הוא נזכר, "אני אוהב מאוד את ישראל ואת הישראלים ואפשר ללמוד מהם הרבה. בשבילי, בתור אמריקני, זו חוויה נהדרת להגיע לירושלים ולראות את כיפת הסלע, כנסיית הקבר ובתי הכנסת, ואני ממליץ לכל אחד לבוא לתל־אביב, לראות באיזו עיר מדהימה מדובר".
בשנים שלהם בקונטיקט הפכו הנפלד ושפר לדמויות מפתח בקבוצה, ועד היום יש להם מקום של כבוד בהיסטוריה המפוארת שבנתה יוקון בעשורים האחרונים. הנפלד, בעונה נהדרת ב־1990 שבה הוענק לו הכינוי "היונה", זכה עם המכללה באליפות הראשונה בליגת ה"ביג איסט" היוקרתית, והיה שותף לטורניר סוף השנה הראשון בתולדותיה ברמה הבכירה, שהסתיים בהפסד ברבע הגמר.
"בחור בשם קליין מניו־יורק סיפר לי על בחור ישראלי, שלדעתו יכול להיות הלארי בירד הבא", נזכר קלהון בפעם הראשונה ששמע על הנפלד. "הוא הגיע אלינו אחרי ביקור במכללת סנט ג'ונס, שהיא מכללה עירונית. הוא התרשם מקונטיקט שהיא מכללה ארצית, ואמר שזה נראה כמו הקולג' האמיתי שעליו חלם. הוא בחור נהדר ושחקן נפלא, ואחד מהכדורסלנים המרתקים ביותר שאי פעם אימנתי. הייתה לנו עונה נפלאה יחד".
הוא הצליח מאוד, הייתה התעניינות לגביו מה־NBA ועד היום אני לא מבין למה הוא חזר לישראל.
"נדב חזר לארץ בגלל הצעה כספית גדולה שקיבל ממכבי תל־אביב. הוא היה בחור צעיר, שחשב שזה הדבר הכי טוב בשבילו".
ניסית בזמנו לשנות את דעתו?
"בוודאי. באותו הקיץ גלעד כץ הגיע אלינו ונדב התכוון לעבור דירה כדי להיות שותף שלו בקמפוס. אחרי כמה שבועות הוא התקשר אליי ואמר שהחליט לעבור למכבי וחתם על חוזה. אני מניח שאם הוא היה חוזר על זה שוב היום, הוא היה נשאר בקונטיקט כמה שנים. אני תמיד מספר כמה נהניתי מהנסיעות בשנה שלו איתנו, כי עבורו כל מקום היה חדש והוא מעולם לא ביקר בו לפני. הוא אדם מרתק ומורכב, ונשארנו בקשר לאורך השנים".
דורון שפר שהגיע מאוחר יותר, שיחק במכללה שלוש שנים בהצלחה גדולה, בין השנים 1993־1996. הוא זכה בשלל הישגים והפך לישראלי הראשון שנבחר בדראפט ה־NBA, לאחר שלוס־אנג'לס קליפרס בחרה בו בקיץ 1996 בסיבוב השני, במקום ה־36. אבל גם כאן הסתיים הסיפור בחזרה לארץ ובחתימה במכבי תל־אביב.
"לדורון היה חוסר מזל בכל מה שנוגע ל־NBA, כי הוא פשוט נבחר על ידי הקבוצה הלא נכונה", טוען קלהון, "עזרתי לקדם עבורו באותו הזמן חוזה מובטח לארבע עונות באטלנטה, אבל הקליפרס לא הסכימו בשום אופן לשחרר אותו ובסופו של דבר הייתה לו קריירה נהדרת בישראל. אני בקשר איתו ועם המשפחה הנהדרת שלו, אני יודע שהוא הבריא מסרטן, חזר בתשובה והוציא ספר, ומהשחקנים שאימנתי, הוא אחד האהובים עליי ביותר".
למה הפסיקו להגיע ישראלים לקונטיקט?
"קודם כול, התקשינו למצוא ישראלים נוספים שיתאימו לנו, ובנוסף, אחרי ששפר הגיע, מישהו פנה לליגה וטען שידוע לו שהוא היה מקצוען לפני שבא לארצות־הברית ונערכה בדיקה שלא העלתה שום דבר. החוק אז אמר שאם יש לך שחקן שלא ידעת שהרוויח כסף לפני שהגיע למכללה, זה חוקי ואם ידעת - זה לא חוקי. לאחר מכן הוקשחו החוקים בנוגע לזה, מה שהקשה עלינו לגייס ישראלים".
לא ידעת שדורון שיחק קודם לכן בליגה הישראלית?
"ידעתי וגם הגעתי לישראל לראות אותו משחק בגליל עליון. החוקים אז היו שונים, והרבה יותר גמישים מהיום".
אתה עוקב אחרי הכדורסל שלנו?
"עקבתי אחרי הליגה אצלכם בשנים שדיוויד בלאט אימן את מכבי תל־אביב. אני מכיר אותו עוד מהימים ששיחק בתיכון, וניסיתי לצרף אותו לקולג' שלי, לפני שהוא הלך לפרינסטון. שמרנו על חברות טובה לאורך השנים".
מה דעתך על מה שהוא עבר בקליבלנד?
"ב־NBA יש המון כסף והרבה פוליטיקה והשחקנים הגדולים שולטים בחלק מהקבוצות. זה לא בהכרח שלברון ג'יימס לא אהב את דיוויד, פשוט טיירון לו הוא חבר טוב שלו, וכנראה רצה שיקבל את הקבוצה. בלאט עדיין קיבל הרבה כסף, הוא חזר לאמן העונה ולא יפתיע אותי לראות אותו חוזר לארצות־הברית ולליגה. הוא מאמן טוב מאוד".
בליגה הישראלית השנה משחקים שני חניכים לשעבר של קלהון בקונטיקט. האחד הוא ג'רום דייסון, ששיחק בעבר בחולון ומציג העונה יכולת טובה בהפועל ירושלים, וג'ף אדריאן, ללא ספק אחד הלהיטים של הליגה השנה, שהגיע לבני הרצליה, אחרי שרשרת הסתבכויות עם החוק בארצות־הברית. בשיחה מתעניין קלהון בשלומם של השניים.
"ג'ף עבד קשה מאוד כדי להגיע ל־NBA, הוא שיחק שם לסירוגין בכמה קבוצות, במשך חמש עונות, וכשלא מצא קבוצה, הוא נכנס לדיכאון ועשה כמה שטויות", הוא מסביר, "בסופו של דבר הוא ילד טוב ושחקן מצוין והיה חשוב שיתרחק קצת. הייתה לנו שיחה ארוכה לפני שנסע לישראל, וגם דיברתי עם האנשים בהרצליה לגביו".
ג'ים קלהון, שחגג ביום רביעי החולף יום הולדת 75, נולד ב־1942 וגדל בפרבר קטן במסצ'וסטס. לעיסוק בספורט הגיע כבר בגיל צעיר, בעקבות אביו ששיחק בייסבול: "אבא שלי היה שחקן נהדר, וגם אני התחלתי בבייסבול בתור חובט. בנוסף שיחקתי פוטבול וכדורסל הפך להיות הספורט השלישי. הייתי טוב בכל הענפים, אבל העובדה שהלכתי וגבהתי, הפכה את העיסוק בכדורסל עבורי לדומיננטי יותר".
ההצטיינות של קלהון בכדורסל, בתפקיד הסמול פורוורד, הובילה את אוניברסיטת לואל סטייט במסצ'וסטס, להעניק לו מלגת כדורסל מלאה. אבל אחרי שלושה חודשים הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל 15 בלבד, לאחר שאביו נפטר באופן פתאומי בעקבות התקף לב. "הייתי אחד מתוך שישה ילדים, לאמא שלי היו בעיות בריאות, וחזרתי הביתה כדי לעבוד במשך שנה וחצי, בשלל עבודות שחורות וקשות", הוא מספר, "הייתי קם בחמש בבוקר והולך לחתוך אבנים, לחרוט על מצבות, לחפור קברים ולעבוד במפעל שמפו כדי להביא כסף לאמא ולמשפחה שלי".
כעבור שנה וחצי חזר קלהון ללימודים, הפעם לאמריקן קולג' בספרינגפילד, שם קיבל בפעם השנייה מלגת לימודים מלאה בזכות הכדורסל, "מותו של אבי שינה את חיי לנצח וכשחזרתי ללימודים, הרגשתי מבוגר יותר בעשר שנים", הוא נזכר, "הצלחתי לחזור לקולג' רק בזכות הכדורסל. המאמן ומנהל המכללה היו נפלאים אליי, והמשחק נתן לי הרבה מאוד בחיים.
"בתקופות הקשות הייתי פשוט לוקח את הכדור והולך לזרוק לסל, מה שעזר לי להסיח את הדעת באותם ימים, שבהם בעיקר רציתי להיות לבד. אהבתי את העובדה שגם בסיטואציה הזו, אני עדיין יכול לעבוד עם עצמי ולהשתפר".
קלהון הפך לקלע המוביל של המכללה, ולקפטן שלה בשנה האחרונה. הוא סיים את לימודיו ב־1968, כקלע הרביעי בכל הזמנים של קבוצת הכדורסל ועם תואר בסוציולוגיה. "כשהייתי ילד חלמתי לשחק בבוסטון סלטיקס, רציתי להיות השחקן הכי טוב שאפשר ולא חשבתי על אימון" הוא מספר, "בוסטון בחרה אותי בדראפט, בימים שביל ראסל הפך למאמן הקבוצה, שיחקתי בכמה משחקי אימון ולקחו אותי לקבוצה בליגת המשנה, שמקבילה לדי.ליג של היום.
"שיחקתי שם כמה שנים, אבל זה לא התקדם לשום מקום והחלטתי לחזור ללימודים, כדי להוציא מאסטר בחינוך ולהתחיל לאמן. התאהבתי באימון מהר מאוד, זה הרגיש לי כאילו אני ממשיך לשחק, רק שכאן במקום את הגוף אני צריך להפעיל את המוח".
משרת האימון הראשונה של קלהון הייתה בתיכון אולד ליים, בעונה שהסתיימה בצורה עגומה משהו עבורו, עם מאזן של ניצחון אחד בלבד מול 17 הפסדים. "השנה הראשונה שלי הייתה מאוד לא מוצלחת, אבל למדתי המון, בטח יותר מהשחקנים שלי שם", הוא צוחק, "משם חזרתי למסצ'וסטס, ואימנתי בתיכון דהאם. בעונה השנייה שלי שם, זכינו באליפות המקומית במאזן מושלם. ראיתי את עצמי בצעירים שאימנתי, והרגשתי שאוכל לשפר את חייהם בעזרת הכדורסל, כמו שהוא עזר לי".
ההצלחה הובילה את קלהון למשרת הקולג' הראשונה שלו, לאחר שמונה ב־1972 למאמנה של מכללת נורת' איסטרן. "חגגתי אז יום הולדת שלושים, ובמכללה חיפשו מאמן חדש. למזלי, כמה מהמועמדים לפניי סירבו לתפקיד, אני הסכמתי ונשארתי שם 14 שנה", משחזר קלהון, "כשהגעתי למכללה, היה לי עדיין הרבה מה ללמוד בתור מאמן, אבל התקופה שלי כשחקן בקולג', סייעה לי לראות את הדברים אחרת".
קלהון בנה בנורת' איסטרן תוכנית כדורסל מצוינת. הוא העלה את הקבוצה לדרג המכללות הבכיר, זכה שש פעמים בתואר מאמן העונה והעפיל איתה ארבע פעמים לטורניר האליפות הארצי, שלוש פעמים ברציפות בשנותיו האחרונות בקבוצה.
"כשהגעתי, הייתי מאמן המכללות הצעיר ביותר במדינה, וכשעזבתי הייתי אחד הוותיקים. נהניתי שם מאוד, גדלתי בבוסטון והמשפחה שלי באה לראות את המשחקים". זמן קצר לאחר שעזב, רשם קלהון הישג נוסף כאשר שחקן שלו, רג'י לואיס, נבחר על ידי הבוסטון סלטיקס לדראפט ה־NBA. לואיס סיים את חייו באופן טרגי כמה שנים מאוחר יותר, כאשר בגיל 27 מת מהתקף לב על המגרש. "הוא היה ילד מדהים ומוכשר בצורה בלתי רגילה, וזה היה כבוד גדול עבורי לאמן אותו", הוא אומר.
קלהון סיים את הקדנציה באיסטרן עם מאזן של 245 ניצחונות מול 138 הפסדים, ובמאי, 1986 מונה למאמנה הראשי של מכללת קונטיקט, שהייתה אז קבוצה קטנה ונטולת תארים. "הגעתי למכללה אחרי חמש שנים, שבהן היא סיימה במאזן שלילי", נזכר קלהון, ששולט היטב בכל המספרים והנתונים משנות האימון שלו, "בשנה השנייה שלי שם זכינו בתואר ה־NIT, טורניר המכללות השני בחשיבותו וזה היה הרגע הגדול הראשון שלנו.
הניצחון מול עשרים אלף צופים במדיסון סקוור גארדן נתן לאוהדים ולאנשים במערכת את האמונה שאפשר לזכות בתארים. שנתיים מאוחר יותר, עם נדב הנפלד בקבוצה, כבר זכינו לראשונה באליפות ליגת "הביג איסט" האיזורי, והפסדנו לדיוק, מסל ניצחון בשנייה האחרונה של כריסטיאן לייטנר, במעמד שמונה הגדולות בטורניר הראשי. זו הייתה העונה שבה הפכנו לקבוצה גדולה, מה שגם הקל יותר על גיוס השחקנים".
ההצלחה של יוקון וקלהון רק הלכה והתעצמה, וב־1999 הגיעה לשיא, לאחר העפלה ראשונה למעמד פיינל פור טורניר המכללות, שהסתיימה באליפות ארצית ראשונה, אחרי ניצחון בגמר מול מכללת דיוק.
"הניצחון הזה היה מיוחד במינו, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהגענו לראש ההר", הוא נזכר. ההצלחה של קונטיקט לא נעצרה שם, והקבוצה שחזרה את הזכייה באליפות בשנים 2004 ו־2011, מה שהפך את קלהון בגיל 68, למאמן המבוגר ביותר שזוכה באליפות ה־NCAA. סך הכול הוביל קלהון את קונטיקט לשבע אליפויות הביג איסט, לשלוש אליפויות ארציות ולאליפות הדרג השני.
הוא ניצח ב־625 משחקים עבור המכללה והפסיד ב־243 (72 אחוזי הצלחה), והוביל 31 שחקנים לבחירה בדראפט ה־NBA, מתוכם 23 שהפכו למקצוענים, ביניהם ריי אלן האגדי, ריצ'רד המילטון וקמבה ווקר. הרזומה האיכותי הזה הוביל אותו להיבחר ב־2005 להיכל התהילה היוקרתי. "זה קרה במהלך הפיינל פור ב־2004, כשזכינו באליפות השנייה. הם התקשרו להודיע לי, זה היה יום מיוחד עבורי ומאוד שמחתי", הוא נזכר, "נמצאים שם השמות של השחקנים והמאמנים הגדולים ביותר, זה הכבוד הכי גדול שאפשר לקבל בענף הזה, והדבר הכי יוקרתי שיכול לקרות לך מבחינה אישית במהלך הקריירה. אני בר מזל שזכיתי להיבחר לשם".
ב־2012 הודיע ג'ים קלהון על עזיבת תפקידו בקונטיקט ועל פרישה ממקצוע האימון, עם מאזן קריירה של 873 ניצחונות מול 380 הפסדים, כשהוא מאמן המכללות הראשון אי פעם שהשיג לפחות 240 ניצחונות בשתי קבוצות בדרג הבכיר. מי שהחליף אותו בתפקיד הוא עוזרו, קווין אולי, ששיחק תחתיו במכללה והפך למקצוען עם קריירת NBA ארוכה.
"זו הייתה החלטה קשה לפרוש, אבל זה היה הזמן הנכון למהלך", מסביר קלהון, "הגיע הזמן להעביר את המושכות הלאה. כמובן שאני בקשר עם תוכנית הכדורסל שלנו, אבל כבר לא מדי יום כמו פעם. כל מאמן ראשי רוצה להוביל את התוכניות שלו, ואני בהחלט מבין את זה ומנסה לא להפריע".
רבים מאלו ששיחקו תחתיך מתייחסים אליך כסוג של אב. זה משהו שכיוונת אליו?
"בהחלט, בקונטיקט ניסינו ליצור משפחה. אחרי כל מה שהכדורסל עשה בשבילי, היה לי חשוב לשמש בתור דמות בולטת לשחקנים שלנו בתקופה כל כך משמעותית בחייהם. רציתי להיות שם בשבילם, לא רק כמאמן אלא בדברים מעבר לכדורסל, בחיים עצמם".
עד כמה אתה מתגעגע לאימון?
"אני בעיקר מתגעגע לשחקנים שלי, למרות שעם חלקם אני שומר על קשר רציף. אהבתי מאוד את הפעילות היומיומית, לטייל עם הקבוצה ולנסוע למשחקים, ומלבד משפחתי ואלוהים, הדבר שהכי אהבתי היה לנצח במשחקים. אין משהו בחיי כרגע שמצליח למלא את הרגשה הזו".
הציעו לך לאורך השנים לאמן ב־NBA?
"קיבלתי כמה הצעות למשרות אימון ב־NBA, אבל הרגשתי שהמכללה היא המקום המתאים בשבילי, שבו אוכל להצליח ולקדם כישרונות צעירים ולהשפיע יותר על חייהם, מאשר על שחקנים מקצוענים. מאוד נהניתי בקונטיקט. צעירים מוכשרים רבים באו לשחק עבורי, האתגר בכל שנה לזכות בביג איסט היה גדול, בנוסף לניסיונות לזכות באליפות הארצית ולהשביח שחקנים לרמת ה־NBA".
מה אתה עושה היום?
"אני עובד במשרה מלאה במכללת קונטיקט בתור עוזר מיוחד של נשיאת המכללה ומייעץ לה במגוון נושאים של תוכניות הספורט שלנו, נוסע לוושינגטון לדבר עם הסנטורים שלנו ומנסה לסייע ככל האפשר בגיוס תקציבים מכללה. בנוסף, אני פרשן של משחקי המכללות ב־ESPN, וסיימתי לאחרונה עונה נוספת בתפקיד. אני עסוק מאוד ונהנה מהעשייה שלי".
מה דעתך על רמת הכדורסל במכללות כיום?
"העובדה שכל כך הרבה צעירים מגיעים למכללות רק לעונה אחת ויש תחלופה גדולה מדי שנה, בניגוד לשנים ששחקנים כמו דורון שפר וריי אלן שיחקו בה כמה עונות, פוגעת באיכות הכדורסל ובאיכות הקבוצות המשחקות. הגמר השנה לדוגמה, בין צפון קרוליינה לגונזאגה, היה מאוד מרגש אבל איכות הכדורסל לא הייתה גבוהה. ועדיין, אני חושב שהכדורסל במכללות נהדר, והוא ממשיך למשוך אלפים רבים למגרשים".
מה מצבה של קונטיקט מאז שעזבת?
"לא הייתה לנו שנה מוצלחת בעונה החולפת, אבל אני בטוח שהדברים ישתנו בקרוב לטובה".
השיחה עם קלהון מתקיימת בימים שבהם פלייאוף ה־NBA נמצא בעיצומו. "יש הרבה דברים שאני לא אוהב שקורים היום ב־NBA, הכול הפך למאוד מסחרי והסכומים שמשלמים שם משוגעים לגמרי", הוא טוען, "אני גם פחות אוהב את הסגנון שבו משחקות רוב הקבוצות, ואת ההתבססות המוגזמת על קליעות מטווח שלוש נקודות. ברור שכשיש לך קלעי כמו סטף קארי, ובעבר ריי אלן, אתה יכול לשחק ככה, אבל אני מאמין במשחק קבוצתי יותר, שבו הכדור עובר בין כל השחקנים ויש יותר תנועה. המשחק עדיין ברמה טובה ויש הרבה מאוד שחקנים אתלטים".
מה דעתך על תרומת השחקנים האירופים לליגה?
"יש כרגע קרוב למאה שחקנים זרים ב־NBA, שמוסיפים לליגה הרבה גיוון ואיכות. האתגר המקצועי הגדול שם, בנוסף לכסף הגדול שמשלמים בסין, גרם לכדורסל האירופי עצמו להחלש בשנים האחרונות".
איך אתה רואה את עתיד הענף?
"הכדורסל הוא הענף הכי פופולרי בעולם אחרי הכדורגל והוא נמצא בעלייה ובהתפתחות בהרבה מדינות, ולדעתי המגמה הזו תימשך".
לאורך השנים נאלץ קלהון להתמודד עם כמה וכמה בעיות בריאות לא פשוטות. הוא הצליח לנצח שלוש פעמים את מחלת הסרטן, עבר ניתוח בגב ונאלץ להחליף ירך, לאחר שנפל במהלך רכיבה על אופניים. "למרות הכול, בורכתי מאלוהים ואני בר מזל"' הוא אומר, "אני חוגג 75, ועדיין פעיל מאוד ויכול לעשות הרבה דברים מסוגים שונים, וכמובן שהזכרונות מימיי הכדורסל שלי כל הזמן איתי".
מספרים שאתה לוחם גדול, שאף פעם לא נכנע.
"בחיים האלה הרבה פעמים קורים דברים שלא ביקשת, ואם זה משהו רע, אתה לא יכול להיכנע לו וחייב להילחם כדי לצאת מזה. פעלתי ככה כבר בגיל צעיר אחרי שאבי נפטר. יכולתי לעשות כל מיני דברים, אבל בחרתי לחזור הביתה ולעזור למשפחה, ובהמשך גם לעצמי. אהבתי מאוד את אבא שלי, והוא היה מאוד מאוכזב ממני אם הייתי מוותר או נכנע".
קלהון חוגג השנה גם חמישים שנות נישואין עם אשתו פאט. לזוג שני ילדים ושישה נכדים, וכבר שנים ארוכות ששניהם מקדמים פעילויות צדקה שונות. בין השאר, עזרו לגייס 14 מיליון דולר להקמת מרכז קרדיולוגי בבית חולים בקונטיקט, הקימו ארגון שדואג למזון לנזקקים בתקופות החגים ועורכים אירועי גאלה ופעילויות, כמו משחקי כדורסל חגיגיים ומסעות אופניים, לאיסוף כספים למטרות שונות. "אנחנו מנסים להחזיר בחזרה על הטוב שקיבלנו בחיים האלה", הוא מסביר.
קלהון גם עוסק מדי פעם בכתיבה, והוציא עד היום שני ספרים. אחד מהם מספר על המסע שלו עד לזכייה באליפות הראשונה, והשני עוסק בתשוקה להנהיג ובסודות שלו להצלחה בעסקים, כדורסל ובחיים עצמם. "אני עובד בימים אלה על כתיבת ספר נוסף, שיעסוק בג'אנקים של הענף", הוא מספר, "יש כאלה ששותים, אחרים מעשנים ואני שיחקתי ואימנתי כדורסל. גם זו התמכרות, רק אחרת וטובה יותר, שיכולה להוביל אותך למקומות נהדרים".
יש טענה שעם השנים מאמן הופך ליותר פרנואיד. זה דבר שקורה?
"יש הרבה מאוד דברים שעוברים על מאמן, הרבה החלטות לקחת ודברים שצריך לטפל בהם. חשוב שתאהב לאמן את השחקנים שלך ואת האנשים שתכיר במהלך הדרך ותיהנה מהתחרות. אני מרגיש בר מזל כי בזכות הספורט ביקרתי בלמעלה משבעים מדינות ופגשתי אנשים נהדרים. היו רגעים שהייתי מתרגז, אבל אף פעם לא לאורך זמן".
מה תגיד לילד שמתחיל היום לשחק?
"הכי חשוב הוא לא לפחד לחלום, ומצד שני, להבין שהחלום לא יהפוך למציאות אלא אם תשקיע את המאמץ הדרוש לכך. תמיד הייתי שואל את השחקנים שלי - האם ניצחתם היום? יש 365 ימים בשנה וצריך להתאמץ כל יום מחדש לנצח כל אחד מהם. אם אתה שחקן, תעבוד על המשחק שלך, על פיתוח הגוף ועל הצד המנטלי. אם כל יום תנסה לנצח, דברים נהדרים יקרו עבורך".
על מה אתה חולם?
"אני רוצה שהנכדים יהיו בריאים, וימצאו את הייעוד שלהם בחיים. אני חולם שאשתי ואני נרגיש מצוין ונמשיך לעזור לאחרים, ושיום אחד העולם הזה יפסיק להיות כל כך משוגע כמו שהוא עכשיו. מטריפה אותי העובדה שיש אנשים שכל כך שונאים אחד את השני על רקע הבדלי דת. לא מעניין אותי במה אתה מאמין ומי האל שלך, אבל אתה לא יכול להרוג אחרים בשמו".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני מניח שאני בסביבות הארבע. אני מאושר בזכות הילדים שלי, הנכדים ואשתי, שפגשתי כשהיינו צעירים בקולג'. אני תמיד אומר לאנשים, שאם אתה שמח, תודה על מה שיש לך ותהיה מסופק. אל תחשוב כל הזמן שאפשר להצליח או להרוויח יותר. זה כמובן לא אומר להפסיק להתעסק בעשייה. במשך שנים ארוכות הייתי מתעורר בכל יום בשש בבוקר, מתחיל להתכונן לצאת ולפתור את הבעיות שהייתי צריך להתמודד מולן. זה היה חלק מההנאה שלי".
אקו"ם