דוקטור לביולוגיה: הדנ"א של הפועל י-ם השתנה
בתוך ארבע שנים הצליח אורי אלון לשנות את הקבוצה מהבירה • בתוך שלושה ימים סימונה פיאניג'אני יצטרך לחשוב איך הוא מתמודד עם האגרסיביות העצומה של עופר רחימי
אורי אלון הוא דוקטור למחשבים. הוא מכר חברות לטוויטר ולגוגל, שינה את האופן שבו אנחנו מחפשים מידע, ושינה לניו יורקרים את האופן שבו הם מחפשים דירה. ותוך ארבע שנים הוא הצליח לשנות את ה-DNA של הפועל ירושלים.
לפני שאלון השתלט על הקבוצה, ירושלים היתה על סף שוקת שבורה מבחינה כלכלית, עם ניהול לא יציב ועתירת כשלונות בזירה המקצועית. הוא שינה את המועדון בכל אספקט שהוא. הוא לקח קבוצה שהיתה "אלטרנטיבה" ו"מס' 2 הנצחית" – וגם זה היה עניין של תדמית ולא תורגם להישגים – והפך אותה לווינרית, וזה בלי כל קשר לתוצאות הגמר נגד מכבי חיפה ביום חמישי.
7 שנים חלפו מאז שהפועל ירושלים רשמה הופעה בגמר הפלייאוף ועד ההגעה של אלון. אלון הגיע לקבוצה ב-2013, ואחרי שנת התאקלמות שבה ירושלים הגיעה רק לחצי הגמר, היא לא הסתכלה יותר לאחור. גמר הפלייאוף בישראל הפך לסטנדרט, לסף המינמלי.
לא, זה לא במקרה שבשלוש השנים הרצופות שירושלים מופיעה בגמר – מכבי ת"א לא. זה לא במקרה שמאז כניסתו של אורי אלון לכדורסל הישראלי – מכבי ת"א נכנסה למשבר רב שנתי, העמוק ביותר שידעה. לראשונה אי פעם, אחרי אינספור משקיעים לרגע, אופרטוניסטים ורודפי כותרות, מכבי ת"א נאלצת להתמודד עם תחרות אמיתית בביצה המקומית. תחרות עיקשת, לאורך זמן, תחרות על שחקנים, על תארים, על יוקרה. כך שבעצם, אורי אלון שינה גם את ה-DNA של הכדורסל הישראלי כולו.
אבל ה-DNA המקצועי של ירושלים העונה עלול להוות את המכשול הכי גדול בדרך לאליפות שנייה ב-3 שנים. לאורך כל העונה שחקני ירושלים התלוננו על האגרסיביות בליגה, על ההבדל העצום בין סגנון השיפוט באירופה לזה שבליגה, על כך שבהרבה משחקים הם נאלצים להתמודד בבושידו ולא בכדורסל.
איך אמר בר טימור אחרי אחד ההפסדים העונה? ירושלים צריכה "להתעורר על החיים שלה". כי ביום חמישי היא תפגוש בקבוצה הכי אגרסיבית, הכי מרביצה, הכי שורטת והכי נלחמת. האליפות הזאת לא תוכרע על כישרון, לא על עומק ובטח שלא על אלגנטיות. היא תוכרע אך ורק על פי רמת הלחימה.
ספק אם הצוות המקצועי של ירושלים יצליח ביומיים לשנות את מה שלא קרה במשך עונה שלמה. השחקנים של סימונה פיאניג'אני לא יהפכו בין לילה לחבורה הלוחמת של עופר רחימי. אבל הם צריכים להיות מוכנים למה שיגיע ולמצוא את הפתרונות המקצועיים, ובעיקר המנטליים, שיאפשרו להם לשרוד 40 דקות של לחץ בלתי פוסק.
זה אומר שאמארה סטודמאייר יצטרך להפסיק להתלונן ולהתחיל להתעמת פיזית, שקרטיס ג'רלס יבין שהוא הולך לפגוש את אחד השומרים הכי טובים שנתקל בהם (גרגורי ורגאס), שליאור אליהו יפנים שרמת האינטינסיביות שלו צריכה להיות שווה לזו של ווילי וורקמן (משימה כמעט בלתי אפשרית) ושג'רום דייסון וטורנס קינסי ימשיכו לעשות בדיוק את מה שעשו עד עכשיו בפלייאוף: לרוץ בהתקפה ולרקוד סלואו צמוד בהגנה.
אקו"ם