ציניות אאוט: טקס המכבייה הוא גאווה ציונית
טקס הפתיחה של המכביה ה-20 באצטדיון טדי בירושלים היה מפגן לא מתנצל של רגשות לאומיים. וגם: על ההרכב הדמוגרפי של המשלחת הסינית ועל שורשיו היהודיים יותר ופחות של ענף הלקרוס
1. שערי טדי כבר שנים לא חוו תורים כאלה מסודרים, כשהערב, לפני טקס הפתיחה של המכביה, אנשים ממש עמדו בטור, נכנסים אחד אחרי השני, כמו שתור צריך להיות. אף בדל של מרפק לא נדחף כדי להשיג יתרון, אף שאלת ״מי אחרון?״ לא נזרקה לאוויר כי היה ברור לכולם שהאחרון הוא זה שעומד אחרון בתור וצריך פשוט לעמוד אחריו.
השפה הדומיננטית הייתה אנגלית, והמילים הדומיננטיות היו לקוחות היישר מהלקסיקון הציוני, ללא בושה, ציניות או פטרונות. שאלות על עלות ההשתתפות הגבוהה עבור כל משתתף והעובדה שמדובר באירוע ליהודים עשירים בלבד התקבלו בהרמות כתפיים ובשתיקות מביכות. יהודי העולם שהגיעו לחגוג את לאומיותם הספורטיבית רצו לעשות שמח, ופגשו בישראל עצמאית, איתנה, כזו שאינה זקוקה לליטופים מהגלות כדי להרגיש בטוחה בעצמה.
המסר הישראלי של ישראל המשגשגת הוא מי שרוצה להצטרף להרפתקה, סטייל טל ברודי ו"אנחנו במפה" או סטייל סיורי תגלית, מוזמן. מי שרוצה לעזור מבחוץ, גם טוב, אבל עליהם לזכור שצריך לנעול את נעליו של האדם הצועד בדרך על מנת להבין אותו באמת וכדי להעביר עליו ביקורת. אז אם אין לכם משהו טוב להגיד שבו בשקט ותהנו מהפרויקט הציוני היפיפה שאולי יציל לכם את התחת יום אחד, אם נגיד תלכו לקניות בהיפר כשר בפאריס וייכנס לשם בחורצ׳יק עם קלאצ׳ניקוב וספר קוראן.
2. כמה הקהל בטדי היה נאיבי? הוא מחא כפיים כשהמנחה הודה למשטרת ישראל, הערה שהייתה גוררת שריקות בוז בכל אירוע ספורט שהיה מורכב מקהל שמכיר את שוטריו מקרוב. אבל מצעד המשלחות עשה את העבודה והצליח לרגש. מסך הווידאו הענק והמוסיקה המקפיצה היו מושלמים עבור דור המסכים הצעיר והצעיר פחות. 10,000 ספורטאים מ־80 מדינות, בית התפוצות בשר ודם צעד בגאווה.
זה לא היה טקס עבור אנשים שדגלי ישראל עושים להם לא טוב עיניים או חמוץ בלב. כאן נפנפו את הכחול־לבן בגאווה גדולה וכמה שיותר הרי זה משובח. המשלחת האוסטרלית עברה את הגשר שחצה את הבמה בהצלחה, ואנחת הרווחה של המארגנים נשמעה ברחבי ירושלים. אחר כך הארגנטינאים חשפו קצת ערסיות עם השפרצות בקבוקי מים וריקודי פוגו כאילו הרגע סיימו בקבוקי וודקה מעורבבים עם משקה אנרגיה בפארק הציבורי הקרוב.
הישראלים בקהל הופתעו לראות שדודו דהאן לא נבחר להוביל את המשלחת הבלגית ושהמשלחת הסינית הורכבה מאנשים שלא ממש נראו, אעפס, מסין. כנראה נקנו במדור המבצעים בעלי אקספרס. כשמשלחת מרוקו נכנסה, מתפקדי מפלגת העבודה בקהל חיפשו מועמדים עתידיים. המשלחת האמריקנית, הענקית, כנראה תקבל את מספר הפניות הגבוה ביותר בטינדר. על החולצות של משלחת ישראל הפרסומת לסופרמרקט היתה גדולה יותר מהדגל על החולצה. כל פיסת בד היא הזדמנות נדל״ן.
3. לדבר עם טל ברודי על המכביה זה כמו לדבר עם לנין על מהפכות. העיניים בורקות והשפה משתפכת. ברודי מרכז מאמצים במלחמה בקמפוסים האמריקנים, ב־BDS וגם ביהודים שהצטרפו אליהם. ברודי טוען שעכשיו המדינה מחזירה מלחמה שמתחילה לתת את אותותיה וכל יהודי שחוזר מהמכביה יהפוך לשגריר של המדינה.
ארי וטלי, אח ואחות מוושינגטון, באו למכביה הראשונה שלהם למרות שזה ביקורם החמישי במדינה והם רצו לחוות אותה כמו המקומיים, כלומר ללכת לשוק, להזיע את עצמם למוות ולהיעקץ ממדוזות. הם מלווים את אחותם שמשחקת לקרוס.
מה זה לקרוס? ענף ספורט ילידי-אמריקאי, שכמו שישראל אימצה את הפלאפל הערבי כמאכל הלאומי, כך האמריקנים אימצו את הלקרוס מילידי היבשת המקומית לפני הכיבוש. כן, גם שם היה כיבוש עד שהמקומיים עברו הלאה. המקומיים שלנו, משום מה, מסרבים. בכל מקרה, שלוש נבחרות משתתפות בלקרוס נשים, ארה״ב, בריטניה וישראל. המדליה לכולן מובטחת. כל אחד מנצח במכביה.
אקו"ם