הכדורסל הישראלי שלנו: מצחיק, אבל קצת פחות
אם אתם רוצים להבין את הדשדוש של הכדורסל הישראלי, זה מסתכם בעובדה ששלושת הישראלים המובילים של ירושלים, השחקנים הבאמת נהדרים האלה, שבמקום הנוכחי בקריירה שלהם לא רלוונטיים כלל לרמה אירופית בינונית ומעלה, עדיין עושים כרצונם בליגה שלנו
1 מי שלקח הפסקה מצפייה בכדורסל הישראלי, נגיד של חודש, וחזר לצפות אתמול, בסתר ליבו אולי קיווה לבשורה, אולי לסיבה חדשה להתחבר לענף. אז אתמול בהרצליה קיבלנו רעננות עם הפרוספקטים יוגב אוחיון, ליאור אליהו ויותם הלפרין.
כמו שלושה זוגות ג'ינס ישנים שאי אפשר להיפטר מהם בגלל הרגל. לידם הפציע מתאזרח אחד טוב בשם האוול, ובהרצליה מתאזרח אחד רע בשם סינגר, ששיחק ליד זר חדש שאולי ישכיח את הישן ואולי יישכח בעצמו עד סוף היום.
ולבסוף, ברבע הרביעי, יותם הלפרין, בן מחזור של ישו, הולך על המים בברך שלו ונותן תקווה לבני 30 פלוס להיות יותר מסתם קרחת בפוטנציה. אם אתם רוצים להבין את הדשדוש של הכדורסל הישראלי, זה מסתכם בעובדה ששלושת הישראלים המובילים של ירושלים, השחקנים הבאמת נהדרים האלה, שבמקום הנוכחי בקריירה שלהם לא רלוונטיים כלל לרמה אירופית בינונית ומעלה או לרמת נבחרות סבירה, עדיין עושים כרצונם ומשתמשים בשכל ובכובד הניסיון שמחפים על קלות הרגליים, כדי להבטיח עוד ניצחון ליגה בדרך לשומקום.
זה הרגיש כמו לראות, שוב, את "צ'ארלי וחצי" או את "גבעת חלפון" ביום העצמאות - ארליך יביא אורז, מקרוני וביצים, וזה יצחיק, אבל פחות. איזה ייאוש. אבל מה אכפת למודי מאור, שנראה טבעי ליד ההגה, עם הבחנות טקטיות של עוזר מאמן ורשות להגיב כמאמן ראשי.
2 ובצד הצעיר של העיר - אפיק ניסים. האיש שהיה סלע המחלוקת בין עודד קטש למוטי אמסלם, שבגללו המאמן לא המשיך באילת (קטש רצה את תמיר בלאט) והמשיך עם כימיה מפוקפקת במקרה טוב ולא קיימת במקרה הרע עם מאיר טפירו, סחב את אילת לניצחון חשוב בגלבוע בתצוגת שיא שיותר מרומזת שמערכת היחסים שלו עם שרון דרוקר תהיה קריטית לצורה שבה יגדירו עונה מוצלחת במועדון.
לדרוקר, שנחשב למאמן של שחקנים, לא תהיה בעיה להצדיק את התדמית הזו עם ניסים.
3 גלבוע/גליל עדיין לא מיצתה את שלב היותה המאמי של הכדורסל הישראלי בזכות הכדורסל שהיא משחקת ובגלל שאת המסר שהיא מציגה נורא קל לסמפט, אבל זה הולך להיגמר כשהפסדים כמו אלה של אתמול ישאירו אותה עם מחמאות נטולות הישגים.
האבולוציה של הקבוצה הזו חייבת להיות פלייאוף, ואפילו בימים בהירים לאיים על פיינל פור. מה הטעם להיות יציבים, לפתח שחקנים במחלקת נוער מפוארת ולהתגאות בשוכמנים ובסקווררים, אם מפסידים לקבוצות בכאוס כמו אילת?
אקו"ם