 |
/images/archive/gallery/209/943.jpg מורשת עשירה ומעוררת מחלוקת. דן ראדר.
צילום: רויטרס  |
|
|
|
|
| דן ראדר, יחד עם טום ברוקואו שפורש בשבוע הבא ופיטר ג'נינגס שעדיין לא החליט על עתידו, הפכו בארבעים השנים האחרונות את העיתונות האמריקנית למעורבת ומלאת תשוקה, גם אם לא האובייקטיבית ביותר. מבזק אחרון ופרידה |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
יואב פרומר, ניו-יורק
25/11/2004 9:24 |
|
|
|
|
|
|
|
אם היו מבקשים מהאמריקני הממוצע ברחוב לציין את שמותיהם של שלושה אנשי חדשות מוכרים, אין ספק אילו שמות היו עולים מיד לאוויר: דן ראדר, טום ברוקואו ופיטר ג'נינגס. אם אותה השאלה היתה מתייחסת לשלושת אנשי החדשות האהודים ביותר, סביר להניח שהתשובה היתה שונה, אך אין זה משנה את העובדה כי בארה"ב של 40 השנים האחרונות היו שני סוגים של אנשי חדשות: האחד היה של חברי אותה שלישייה אגדית מרשתות הענק ABC ,NBC ו-CBS, והאחר הכיל את כל היתר.
כל מי שלקח חלק בחוויה האמריקנית של העשורים האחרונים יתקשה להכיר במציאות ללא אותם השלושה. אך הודעת הפרישה המפתיעה של דן ראדר מיום שלישי האחרון, המצטרף בקרוב לחברו טום ברוקואו, שצפוי לפרוש כבר ביום רביעי הבא, הצליחה לסמל
סופית לאמריקנים כי מציאות החדשות כפי שהכירו אותה מאז ומתמיד הולכת ומגיעה לקצה. התפטרותו של דן ראדר שלשום היתה אולי היחידה לה ייחלו כל כך הרבה אמריקנים. לא במקרה מיהרו אשפי ההומור של שעות הלילה המאוחרות, כמו ג'יי לנו וקונן אובריאן, לציין ביום שלישי כי נראה שהבית הלבן נמצא במצב רוח טוב מאוד כעת. הודעת ההתפטרות הזו הביאה למעשה את הקץ על פרשת "ראדר-גייט", במהלכה נעזר לפני כחודשיים ראדר במסמכים מזויפים כדי להאשים בתוכנית "שישים דקות" את הנשיא בוש בכך שהשתמט משירותו הצבאי במשמר האזרחי בזמן מלחמת וייטנאם.
אך למרות הטעם המר שהותירה הפרשה, השדר הוותיק בן ה-73 משאיר אחריו מורשת עשירה, ומעוררת מחלוקות לא פחות, של 42 שנה מאחורי המצלמות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מכות ונטישה בשידור חי
|
|
|
 |
|
|
|
האיש שהחליף את וולטר קרונקייט האגדי בשנת 81' הצליח מימיו הראשונים להתבלט כ"סוג חדש של עיתונאי", כפי שהיטיבו להגדירו השבוע הפרשנים. ואכן, במהלך הקריירה החדשותית הענפה שלו הצליח ראדר לעורר סערות פעם אחר פעם ולמצוא עצמו בתוך הכותרות, כשהוא הנושא המדווח ולא המדווח עצמו.
בשנות ה-60 עשה לעצמו שם כאשר הירבה לדווח מלב אזורי הלחימה בווייטנאם בעודו עוטה קסדה על ראשו ושכפ"ץ קרבי על גבו. בשנת 68' אף הסתבך בתגרה בשידור חי במהלך ועידת המפלגה הדמוקרטית הסוערת בשיקגו. בשנת 74' החליף מהלומות מילוליות עם הנשיא ניקסון, כאשר בתגובה לאגרסיביות שהפגין כלפיו במהלך ראיון, נשאל על ידי הנשיא האמריקני אם הוא מתמודד על תפקיד כלשהו. ראדר ענה בנימוס מאופק, "לא הנשיא, האם אתה?".
בשנת 87' ראדר כה התרגז מהחלטת הרשת לאפשר לשידור החי מאליפות הטניס הפתוחה של ארה"ב לקטוע את שידורי החדשות שלו, עד שלא היסס לנטוש את שולחנו בשידור ישיר ולסיים את החדשות בטרם עת.
במהלך הקריירה שלו אופיין ראדר בלהט ובאגרסיביות נדירים ועבור חלק מהאמריקנים הפך לשם נרדף לעיתונות עם תשוקה. אחרים ראו אותו כנציג העיתונות המשוחדת. "ישנם הרבה מאוד אנשים ששונאים את דן ראדר בגלל מעורבותו הנאמנה באירועים הכי שנויים במחלקות של ההיסטוריה המודרנית בארה"ב, ביניהם המאבק לשוויון זכויות, מלחמת וייטנאם ו-ווטרגייט", כך אמר לאחרונה ג'ים מרפי, המפיק הראשי של חדשות CBS. לדבריו, באותם רגעים יצר לעצמו ראדר "אויבים מושבעים" שלא סלחו לו מעולם על הדרך בה טען שארה"ב צריכה לצעוד.
גם בהודעת הפרישה שלו ביום שלישי הודה ראדר כי הוא אכן שונה מעמיתיו לתפקיד. "כאשר נכנסתי לתפקיד אמרו לי להיות קודם כל שדר ואז עיתונאי", נזכר ראדר השבוע, "אבל הייתי נחוש להיות ההפך ולעשות דברים בדרך שלי". ראדר בהחלט עשה דברים בדרך שלו, ולא במקרה הוא מותיר אחריו מורשת מוכתמת ובעייתית ביותר. כפי שתיאר זאת ג'ים רוטנברג מה"ניו-יורק טיימס", "בפרישתו מהתפקיד מותיר אחריו ראדר את אותה המורשת השנויה במחלוקת שליוותה אותו במשך כל שנותיו מאחורי המצלמה: טעם מר המשולב באצילות ובהרבה מאוד מסתורין".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דן ראדר וטום ברוקואו (בהגדלה תמצאו גם את פיטר ג'נינגס). צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
יצרו "תקשורת שמאלנית"
|
|
|
|
|
|
|
ראדר הוא אולי מסתורי ואפילו קיצוני, אבל הוא לא היה לבדו. את מסכי הטלוויזיה חלקו איתו גם טום ברוקואו מ-NBC ופיטר ג'נינגס מ-ABC, שניים שגם אם הותירו פחות סערות הרי שייזכרו לנצח כחלק מהחבורה של ראדר.
ברוקואו בן ה-64, שביום רביעי צפוי להגיש את מהדורת החדשות האחרונה שלו, הצליח להוביל ב-20 השנים האחרונות את הרייטינג של חדשות הערב בארה"ב. כמי שמאז גיל 16 כיסה את הפוליטיקה האמריקנית, מערכת הבחירות האחרונה שלו היתה אירוע מרגש במיוחד, ובשלוש לפנות בוקר של ערב הבחירות בחר להיפרד מהצופים האמריקנים.
"אחרי 42 שנים מאחורי המצלמה איני מוצא דבר יותר מעורר כבוד מאשר לשבת כאן ולשתף אתכם בחדשות", אמר ברוקואו בעייפות אך בהתרגשות, "ואני מודה לכם לא רק עבור ההזדמנות לעשות זאת, אלא על הסכמתכם לאפשר לי להיכנס מדי ערב אל ביתכם". בניגוד לראדר, ברוקואו תמיד היה מאופק, שקול ורגוע יותר, ולמרות שגם הוא הצליח לרכוש אויב או שניים במחנה הרפובליקני, הפרשנים מצביעים על מקומו הראשון ברייטינג כתוצר ישיר להצלחתו לשמור על איזון מקסימלי מבין השלושה.
עם ראדר וברוקואו בחוץ נותר כעת רק פיטר ג'נינגס בן ה-66 על המרקע, כאחרון גיבורי החדשות. לא במקרה החלו לצוץ השבוע תהיות לגבי עתידו. עד כה לא הגיבו ברשת ABC על תוכניותיו של ג'נינגס לעתיד, אך עושה רושם כי כעת הם ינסו לנצל את מעמדו הוותיק והייחודי כדי לגרוף רייטינג נוסף.
ראדר, ברוקואו וג'נינגס הינם ייחודים כי הם מסמלים דור מיוחד. תום ברוקואו הרבה לדבר בחייו על ה"דור המוצלח" או The Greatest Generation של האמריקנים. אלה שלחמו במלחמת העולם השנייה, והוא וחבריו שנולדו אל תוך השפל הכלכלי בארה"ב ולמלחמת העולם השנייה, הצליחו לסמל היטב את הדור הזה גם אם נולדו אל סופו. הם גדלו במהלך המלחמה קרה, ליוו את מלחמת וייטנאם בשטח וחוו יחד את הפצע הלאומי של רצח קנדי לפני 41 שנה בדיוק. אבל בניגוד לקודמיהם, וולטר קרונקייט, אנדי רוני ואדוארד ר. מורו האגדיים, שייסדו את התקשורת האמריקנית המודרנית, חברי השלישייה הפורשת לא היססו להביע רגשות ותשוקה לעבודתם ולעתים גם דעה אישית מוגזמת. אולי זו הסיבה לכך שהשלושה הם אלה שיצרו את הבסיס למונח "התקשורת השמאלנית", שכה פרח במערכת הבחירות האחרונה, האשמה שלעתים גם היתה מוצדקת.
עם עלייתם לאוויר של אתרי הבלוג באינטרנט והתחזקותם של חדשות הכבלים כמו CNN ו-FOX, שמספר הצופים שלה גדל מדי שנה, לא ברור כמה זמן עוד ימשיכו רשתות השידור הציבוריות בארה"ב לשמש כערוצי חדשות מובילים. אך גם אם עתיד הרשתות נתון עדיין בספק וסוף עידן אנשי החדשות האגדיים אכן מתקרב, מורשתה של שלישיית נסיכי החדשות, ראדר, ברוקואו וג'נינגס, תישאר לעד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האמריקנית.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
