 |
 |
|
 |
אהבת מרדכי |
 |
|
 |
 |
הסיפור האמיתי של המכרז הוא לא מלחמת בני אור בבני חושך אלא סיפור על שומרי חוק מול ציניקנים. ואגב, ציניקנים: לא נמאס לכם קצת? |
 |
|
 |
 |
|
 |
 |
הטור הזה נולד במקור כדי לספק מדי שבוע הצצה ברנז'אית אל מאחורי הקלעים של המכרז. אלא שבימים האחרונים צצו כמה עניינים עקרוניים, שמחייבים - לשם שינוי - כמה מילים עקרוניות. בשבוע שעבר חגגה התעשייה על מכתבו של איש טלעד, אילן דה-פריס, שדלף ממשרדי הזכיינית הישר לכותרת הראשית של "הארץ". ראשית , בעניינו של דה-פריס: התבטאויותיו ("מה הצעד הבא? דוביק וירדנה יסיימו את משדרי הבוקר עם פרקי תהילים, ונפתח סיב אופטי קבוע מעופרה כדי ששקלאר יוכל לומר פרקי אבות לפני כניסת השבת ותחילת היריות בשטחים?") הן בדיחה. מפגרת למדי, יש להודות, אבל לא ממש חריגה במכרז הנוכחי. בכל הקבוצות אפשר לשמוע דיבורים כאלה, ולעתים בסגנון גרוע בהרבה. צריך לקוות שטלעד לא תהפוך לשעיר לעזאזל בגלל הפרשה הזאת. אם כבר לדבר על "היערכות מכרזית", טלעד היא היחידה שלא שכרה לוביסטים לקראת המכרז, והיחידה שלא מינתה לתפקיד מנהל התוכניות המועדפות והרב תרבותיות אדם חובש כיפה. הפרסום ב"הארץ" הציף מחדש את הטענות המוכרות כנגד הרשות השנייה: חשוכה, דתית-ימנית, רודפת כוח. הפרופסור זוהר שביט, בעבר חברת מועצת הרשות השנייה בעצמה, התארחה ב"תיק תקשורת" ודרשה לדעת "מי המרוויחים האמיתיים מהמכרז?". התשובה הרטורית: המתנחלים והדתיים. כדאי פעם אחת ולתמיד להגיב לטענות האלה, שכבר הפכו כמעט לאקסיומה באזורים מסוימים. |
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
על מה אנחנו מדברים פה בכלל?
|
 |
 |
 |
 |
הנה העובדות: הרשות, המכרז, המועצה, כולם פועלים מכוח חוק. לא מוטי שקלאר חוקק את חוק הרשות השנייה, הכנסת חוקקה. הפרשנות של שקלאר לחוק היא אמנם פרשנות מחמירה, אבל זו היא זכותו כמנכ"ל, ואם חושבים על זה רגע - אפילו חובתו. מי שחושב אחרת, מעדיף כנראה עובדי ציבור חלשים שמעדיפים לאפשר לגופים המפוקחים לעשות כרצונם, ורק לא להסתכן בכותרת לא מחמיאה בעיתון. אין שום סיבה לדרוש איש חזק בתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים או בתפקיד המפקח על הבנקים, למשל, ובאותה הנשימה לבקר איש חזק בתפקיד הממונה על הטלוויזיה המסחרית. החידוש הגדול של המכרז הוא הרב-תרבותיות. גם הדרישה הזאת, אגב, מעוגנת בחוק הרשות השנייה, אבל הרשות הגדילה לעשות ולקראת המכרז ערכה מחקר מקיף שבמסגרתו נבדק הייצוג של קבוצות שונות על המסך. התוצאות, כמה לא מפתיע, מראות בפירוש ייצוג בלתי הולם של קבוצות מיעוט. 60 אחוז מהמופיעים בפריים טיים הם גברים יהודים, חילונים וותיקים. רק 27 אחוז מזרחים, 24 אחוז נשים, שישה אחוזים דתיים-לאומיים, שלושה אחוזים ערבים, שני אחוזים עולים וכן הלאה. לאור התוצאות האלה, אין סיבה שלא לנצל את ההזדמנות ולתקן את הליקויים במסגרת הענקת הזיכיונות החדשים. ועל מה בכלל אנחנו מדברים פה? מתוך 8,000 שעות שנתיות, נדרשות בסך הכל 216 שעות רב-תרבותיות. מתוכן, התרבות היהודית תופסת בסך הכל 48 שעות, פחות מפריפריה ותרבות (60 שעות כל אחת). ומה בעצם רע כל כך בקצת תרבות יהודית בטלוויזיה? נדמה לי ש-48 שעות מתוך 8,000 הן משהו שאפילו החילוני הלוחמני ביותר, כולל הפרופסור שביט, יכול לחיות איתו. הסיפור הגדול של המכרז הזה, וכדאי שמישהו שהוא לא איש הרשות השנייה יגיד את זה כבר, הוא לא של בני האור מול בני החושך אלא של הכסף הגדול מול נציגי הציבור ועובדיו שמנסים לעמוד מולו ולייצג את האינטרס הציבורי הרחב, את האינטרס של כל אותם עשרות ומאות אלפים שפותחים את הטלוויזיה מדי ערב ורואים מציאות שהם מכירים רק מהטלוויזיה. בפסטיבל ראש פינה האחרון התקיים פאנל רווי אמוציות בנושא המכרז. הפרסומאי אודי פרידן הוזמן על תקן מתנגד למכרז, וכשהגיע תורו הסביר "כמו שוול סטריט זה מאני, טלוויזיה זה אנטרטיימנט. בידור, בידור, בידור. גם החדשות בטלוויזיה זה בידור. מי שלא מבין את החוקים האלה לא יכול לכתוב מכרז לערוץ 2". תבינו , מול האנשים והעמדות האלה ניצבת הרשות השנייה. אין סיבה לתמוך באנשי הרשות ובחברי המועצה ללא סייג. חלק מהביקורת מגיעה להם. הם מיושנים, חלקם נגועים בפוליטיקות זרות וחלקם בסקטוריאליות יתר, לא בטוח שהרכבם מייצג נאמנה את כל זרמי הציבור. ועדיין, דווקא על רקע המתרחש בחודשים האחרונים - מהפרובוקציות של עפר שכטר, דרך הרמת הראש של התוכן השיווקי ועד לניסיונות הטריים לרכוש מעבריינים ראיונות בתשלום - צריך לזכור שטוב שיושבים במשרדי הרשות בירושלים אנשים שזוכרים מי שלח אותם ובשביל מי הם עובדים, שחושבים על הצופים ולא רק על ה"תעשייה" ושזוכרים שחדשות, אפילו בערוץ 2, הן לא בידור. |  |  |  |  | |
|
 |
 |
 |
|
 |
|
|

|
|
 |
|