 |
/images/archive/gallery/286/712.jpg אילנה דיין
צילום:אריק סולטן  |
|
|
| חרדת הכישלון, זה מה שמדרבן אותי באמת |
|
| 11 שנה עושה אילנה דיין את "עובדה" ומסרבת להתעייף או להיכנע לציניות ולאדישות. זו עדין אותה עיתונאית אובססיבית על פי הודאתה, שחייבת לראות עיתון בחמש וחצי בבוקר כדי לקרוא ביקורת וזוכרת כל מילה רעה שכתבו עליה. אבל אם רק תורידו ממנה את האיפור ותכבו את המצלמה תקבלו אדם אחר לגמרי. העובדה מדברת |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
מרדכי חיימוביץ
8/4/2005 10:11 |
|
|
|
|
|
|
|
את שיחתנו הראשונה אני רוצה לשכוח. לאחר שאילנה דיין ראיינה את המרגל מרקוס קלינגברג, עשיתי כתבת המשך וצלצלתי לבקש תגובה.
דיין שאלה אם ראיתי את הסרט. עניתי: "בערך". היתה שתיקה ממיסת קו, והיא, חדה ונוקבת, שאלה: "מה זאת אומרת בערך?". גמגמתי משהו, אבל היא לא הרפתה: "אני עדיין לא מצליחה להבין אם ראית או לא ראית". לך תתוודה על הפרעה נפשית באוזני גברת שהכרת לפני דקה. אבל האמת היא שהיה לי סיפור עם קלינגברג. מאז שהייתי כתב בפריז חלמתי לשבת מולו. אפילו חשבתי שאני סולל את דרכי אליו. ראיינתי את בתו סילביה למוסף השבת של "מעריב", ביקשתי שלא תשכח אותי כשישתחרר אביה, פעם בחודש הייתי מרים טלפון.
ואז, ערב אחד, אני רואה את דיין, במעיל קרם ארוך, מטיילת עם המרגל שלי בעיר שהיתה שלי. אז איך יכולתי, אילנה, לשבת מול המסך שלך כאילו כלום? אבל נורא רציתי לשמוע את קלינגברג. אז הבטתי ולא הבטתי. כאברך שמליט פניו בידיו, אך מפשק אצבעותיו כדי להציץ בכל זאת בתועבה. מסתכל והולך להכין קפה. חוזר לצפות ונאנח. קנאה, אילנה, צרופה וקמאית, היא שגרמה לי לפלוט את ה"בערך" ההוא.
בתחילת הפגישה עכשיו אנחנו עושים קולות כאילו השיחה ההיא לא היתה. בסוף היא מעלה את "ההתדיינות על קלינגברג". הגדרתה הנייטרלית למושג "פדיחה". אני מסביר, עושה רושם שהיא מבינה. גם היא לא מסוגלת לראות סיפור שהפסידה. אנחנו בחדר האיפור, זאת שעת הקסם. דיין מתמסרת לטרנספורמציה. "פה אני הופכת לאישה אחרת, נורא זוהרת, נורא בלונדינית, נורא מטופחת ונורא מלובשת". היא מראה לי את הקמע שלה, מברשת שיער סגולה שהולכת איתה 11 שנה, מאז שהתחילה את "עובדה". המאפרת שלה, מלכה ישראל, הולכת איתה אפילו יותר, 17 שנה, מאז שהיתה בת 23.
מרגישה קצת כמו אמא שלה. בין פודרה לעיניים, ישראל שולחת אותה לקפה. דיין אוהבת את שיחת הבנות איתה ועם לימור המלבישה. כל המילים הקטנות על הילדים, על הבעל, על החותנת, כל מפיגי הלחץ שלפני שידור. והערב באמת לחוץ, כי התוכנית משתנה באחת.
מקור מתמהמה מחליט למסור עדות חדשה על ניצב משנה יורם לוי, שקיבל מעטפת מזומנים ממשפחת פשע. זה סיפור המשך לפרשת שחיתות במשטרה שנחשפה ב"עובדה" והמסדרון רוגש. מין אווירת צופים ירושלמית באולפני טלעד. מכרסמים סלטים ירוקים, איש הביטחון מדבר על תורת הפילוסוף דקרט. למדריך השבט קוראים דורון גלעזר, עורך התוכנית. דיין היא אחת מהחבר'ה, חפה מכל שטיק של סטאר. מתואמת לגמרי עם המדריך.
לפני המהומה סיימה לערוך ראיון עם סטלה רימינגטון, שהיתה מפקדת ה-MI5, שירות הריגול הבריטי. מצאתי אותה עם ארגז כלים עדיין פתוח. שני תיקים שקראה על רימינגטון, אוטוביוגרפיה, מותחן שזה עתה פרסמה הליידי, דף כללי, דף עם שאלות מפתח, פנקס ספירלה עם 90 שאלות שבהן השתמשה בראיון. דיין אהבה את דימוי ארגז הכלים. השתמשה בו שלוש פעמים במהלך הפגישה. ייתכן שהקל עליה להדגים שיש שתי אילנות. של המסך ושל שאר החיים. לפני שהתאפרה ראינו יחד את הראיון עם רימינגטון. שתי האילנות הביטו זו בזו. זאת של המסך זהרה תחת רעמת פארה פוסט, היתה כריזמטית כמו דיים רימינגטון. זאת של החיים כתשה את סלט הטונה, ניקרה בלחמניית השיפון.
גם את המפגש בינינו ניתן איכשהו לחלק בין הדברים שתאמר לי בתוקף תפקידה על המסך, לבין תוקף תפקידה בחיים. זאת של המסך תפרשן את העונה המוצלחת של "עובדה", תטען שהרמטכ"ל יעלון שילם את מחיר מוסריותו, תסביר למה התקשורת עושה הנחות לשרון. זאת של החיים תספר על העלבון שהטיחה בה דליה רביקוביץ', על הבכי לאחר הנסיגה מלבנון, על הווינריות האובססיבית, על זגזוג חסר תקווה בין אמהות לעבודה.
יחסית למי שביקשה כבר בטלפון "בלי שאלות אישיות מדי", איפשרה דיין הצצה נדיבה לעולמן של שתי האילנות. באתי לפגוש את גברת הברזל של הטלוויזיה, אבל מצאתי אישה עובדת. פועלת של המדיה. סרבל העבודה שלה הוא ז' קט ב-1,700 שקל והיא מאושרת מעמל יומה. כשסיפרה, לא לציטוט, על הטריקים הקטנים, התכסו עיניה בחדווה ערמומית דקה. אני רחוק מלהיות מלוטש כמוה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הקרדיט לדורון גלעזר
|
|
|
 |
|
|
|
כשהייתי שואל, היתה מכווצת עיניה במין ניסיון לזקק את השאלה מסרבולן של המילים. לעתים נטלה את המושכות והצליפה על גב הראיון. כל עוד דהרו הסוסים לכיוון הנכון, לא מצאתי סיבה להתנגד.
התחלנו בקטן. בדיבור על חוסר התוחלת של הערות האגב הטלוויזיוניות. "יצורים מינוריים שכמותן", אמרה , "נאבקים על חייהם בעולם של ביג טיים טלוויז'ן". היא נתנה דוגמה איך מהכתבה על MI5, עף והוחזר תיאור פיוטי של רימינגטון על עולם חליפות הטוויד שמצאה בבואה לשירות.
וכאן, מהר יחסית, בא זמנה של אבחנתה הראשונה: "טלוויזיה בידורית הולכת אחרי הצופה, טלוויזיה עיתונאית לוקחת איתה את הצופה למקום אחר". היא דיברה על מלחמה יומיומית לספר לצופה דברים שלא כיף לו לשמוע, אבל שהוא חייב לשמוע.
בעונתה ה-11 מביאה "עובדה" גם נושאים קשים יותר ובכל זאת נרשמת הצלחה. ממוצע הצפייה עומד על 22% רייטינג, תוכנית השיא השיגה 28.2%. לצד כתבה ראשונה על נעדרי הצונאמי בסרי לנקה, שודר סיפור על צלם אמנות פלשתיני מעזה בלב האינתיפאדה. "נושא כזה אינו מרגש או סוחט דמעות טבעי ובכל זאת הצופה נשאר איתנו", אומרת דיין. את הקרדיט לעונה הזו היא נותנת בעיקר לגלעזר. "לא מכירה מישהו שהיה מסוגל לקחת תוכנית עם פורמט של עשר שנים ולהמציא אותה מחדש. הוא המציא אותי מחדש, הפך אותי מאדם שמזוהה עם התוכנית ועם הפרק העיתונאי שבה לחלק מצוות עיתונאים עם איתי אנגל, אורלי וילנאי ויגאל מוסקו".
השלושה הצטרפו לבמאים דוקומנטריים ובראשם גלעד טוקטלי, שמלווה את "עובדה" מתחילתה. הפורמט החדש מביא שלוש כתבות בכל תוכנית עם מגוון רחב יותר של תחקירים קשים, סיפורים אנושיים, כתבות פרופיל וכתבות קלות יותר. דיין אומרת שקיבלה כל מה שחלמה עליו שנים: יותר מחץ עיתונאי, יותר יכולת לספר סיפור בכלים עיתונאיים, לא רק קולנועיים.
חוץ מגלעזר, היתה שם "טלעד", "שהיתה מוכנה ללכת איתנו". שלוש כתבות, עלויות הפקה גבוהות, מישהו היה צריך להיות מוכן להשקעה הזאת. בשובה מחברת החדשות לטלעד הרגישה דיין שהיא חוזרת הביתה. אפילו את כתובת האי-מייל מפעם שמרו לה. "מה שנותן לי תחושה של בית זה ש"טלעד" מציבה את התוכנית בקדמת הבמה, גם כשאנחנו מביאים סיפורים יותר תובעניים, עם פחות רייטינג".
יש קשר בינך לבין בעלי הבית? את שומעת מהם לפני תוכנית או אחריה?
"לא. הקפדתי ליצור מידת ריחוק שהיא קריטית ובריאה לתוכנית כזאת. אני לא צריכה מבעלי המניות מחמאות או לחצים".
על לחצים, כשיש, נודע לה בדיעבד. למשל הסרט של טלי שמש "זהב לבן, עבודה שחורה" על מפעלי ים המלח. "מפעלי ים המלח זה כי"ל וזה החברה לישראל וזה האחים עופר. יש להם הרבה חברים במיליה הזה והיו לחצים שלא השפיעו במיליגרם".
מי עצר את הלחצים?
"נעצרו אצל המנכ"ל".
ביקשתי שתספר על עולמו של הדוקומנטריסט. האם אחרי שידור תחקיר כמו על חברת החשמל היא מצפה לסדר חדש או אולי 11 שנה ב"עובדה" לימדו אותה לטפח ציפיות צנועות.
"הדבר הכי טוב שאני יכולה לצפות לו זה שמישהו ישלם את חשבון החשמל לאישה שהופיעה בכתבה. וזה מה שבאמת קרה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
באולפן "עובדה". התקשורת עושה הנחות לשרון, אבל לא בגלל שהיא שמאלנית או שפתאום היא מתה עליו". צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
כמה דברים על בוגי
|
|
|
|
|
|
|
ציפיות מינוריות לגמרי.
"בגלל קהות החושים, בגלל הציניות של המערכות".
ממשלה ערלת לב שולטת בנו?
"לא יותר מהרגיל".
ערלת לב כרגיל.
"פוליטיקאים הם אטומים בהגדרה, פוליטיקאים הם קהי חושים בהגדרה, פוליטיקאים הם ציניים בהגדרה ".
כאן דיין תופסת תאוצה. "תפקיד העיתונאי בעולמנו הציני", היא אומרת, "הוא לא לתקן עוולות אלא לצלצל בפעמוני האזעקה, לטלטל את הצופה, להרים מסך, לתלוש מסיכה, לומר: זה הפרצוף האמיתי של הממשלה, של מערכת החינוך, של חברת החשמל".
אז בחיינו העקומים תחקירים כמו שלכם רק מלמדים את המערכות להסתיר את הפאשלות.
"בוודאי. יותר משהמערכות למדו לתקן את עצמן בעקבות גילויים עיתונאיים, הן למדו איך להכיל אותן. הדובר יודע איך להכחיש בלי לשקר, השר יודע איך להגיב בלי להטעות, המנכ"ל יודע איך לדבר בלי לרמות".
בצרפתית קוראים לזה langue de bois, מילים מעץ, הרבה קול ואפס משמעות.
"בדיוק. ואנחנו מנסים ללקט את השבבים של העצים, לפרק את הרטוריקה, לומר לאנשים: תסתכלו, אל תקשיבו למה שאומרים. תטאטאו את הנסורת מכל ה-langue de bois" .
בתוך כל הציניות את מגדירה את בוגי יעלון כרמטכ"ל הכי מוסרי שהיה לנו.
"לא, זה הרמטכ"ל הכי מוסרי שיכול להיות לנו. אני יודעת שאכפת לו".
הקביעה הזאת ברורה לה על פי שיחותיה איתו ועל פי מעשיו. אחרי החבטות שספג הצבא על ערכי הלחימה בשטחים, הוא כינס את פורום מטכ"ל. שעות ארוכות דנו בשאלה האם הפיקוד הבכיר מעביר מסר כפול ללוחמים. מצד אחד אומרים להם לשמור על צלם אנוש, מצד שני מצווים עליהם לירות בכל דבר שזז. "אז כשבן אדם אומר,'אולי הבעיה אצלנו בפיקוד', אני יודעת שהוא מתכוון לזה", דיין רוכנת מעל השולחן שלה, "ואדם שנותן את המשכורת שלו לקיבוץ לא יכול להיות אדם רע".
אז על היותו כזה הוא שילם מחיר? בגלל זה נשלח הביתה?
"אני מאמינה שכן. אני יודעת שיעלון שילם על כך שלא רצה לתת לפוליטיקה להשתלט על הצבא".
הקביעה הזאת דורשת הסבר.
"יעלון עמד מול לחצים גדולים מאוד מצד כוחות חזקים בנוגע למינויים בצבא".
לשכת ראש הממשלה.
"לא יודעת איך קוראים לכוחות האלה, אבל אני חושבת שבוגי יודע. וגם מי שלחץ יודע. הוא עמד בלחצים האלה, הפריע להם. אני מאמינה לו".
ההשוואה כואבת לדיין. איפה היינו לפני שנתיים מבחינת יכולת הצבא לבלום טרור ואיפה אנחנו היום. "לא יכול להיות שכל הקרדיט ילך רק לאבי דיכטר, והוא באמת מוכשר. לא יכול להיות שהצבא רשם לזכותו הצלחות כל כך מרשימות במלחמה בטרור והרמטכ"ל הולך הביתה". זה לא שהיא חושבת שדן חלוץ ייתן לדברים הרעים לחזור, אבל מה שהרשים אותה אצל בוגי זה שגם כשלא היה פופולרי לומר שערפאת הוא המכשול לשלום, יעלון אמר זאת. גם כשלא היה מקובל לומר שההתנתקות תיתן רוח גבית לטרור, בוגי אמר זאת. "אני לא יכולה שלא להעריך אומץ לב ורמה מוסרית שכאלה".
איך בעינייך המוסריות של דן חלוץ, שישן טוב בלילה גם אם נופל טיל על בניין אזרחי?
"אני לא חושבת שזאת אמירה מפוארת, אבל אומר זאת אפילו אם יכעסו עלי: קרה לאמירה הזאת מה שפוליטיקאים טוענים שעושים להם, היא הוצאה מהקשרה".
הוצאה מהקשרה?
"באמת הוצאה מהקשרה. אני לא חושבת שחלוץ הרבה פחות רגיש לפגיעה בחפים מפשע. אני מכירה אותו והוא לא אידיוט. הוא לא טמבל. הוא חשב שהוא מדבר לטייסים שחזרו מפעולה".
הוא באמת דיבר לטייסים ואחר כך צוטט באוזני עיתונאים.
"בדיוק. והיה לו ברור שזאת הדרך לתת גיבוי לטייסים שלו. לתת להם את התחושה שעשו טוב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת המ"פ
|
|
|
|
|
|
|
ייתכן , היא אומרת, שבמבט מבחוץ היה צורך להדגיש יותר את הפגיעה בחפים מפשע. ייתכן שבעוד כמה שנים לא נרצה בכלל להאמין שהיינו בסיטואציה הזאת, "אבל להפיל את זה על אמירה אומללה של חלוץ זה מטורף, כמו שלהפיל את זה על המ"פ מגבעתי זה מטורף".
כך, מבלי שאבקש, מצאה דיין את הדרך לחזור לתחקיר ששידרה על וידוא ההריגה לאיימן אל-המאס בת ה-13. בכתבה הובאו קטעי וידאו והקלטות מרשת הקשר בעת האירוע. הדברים עוררו עווית כעס במערכת. "את לא בוחלת בדבר", הטיחה בה דוברת צה"ל. הרמטכ"ל עצמו, אותו יעלון שהיא מעריכה כל כך, צוטט כאומר שהתחקיר שקרי ומזעזע.
"האם הבעיה שלנו היא באמת האם המ"פ ירה או לא ירה עוד צרור בגופתה של הילדה? ", היא שואלת את האוויר שבינינו. "על זה תקום או תיפול שאלת טוהר הנשק של צה"ל? ואולי השאלה המשמעותית יותר היא האם צבא יכול לאורך זמן לפעול כך באוכלוסייה? האם אפשר לצפות מחיילים שנורא פוחדים למות לפעול אחרת. האם הדרג המדיני יכול לרחוץ בנקיון כפיו ולהפיל הכל על המ"פ? ". אני רוצה לשאול: אז למה עשית את הכתבה? אבל דיין כבר יורה את התשובה: "ניסיתי להגיד משהו וכנראה לא אמרתי אותו מספיק ברור. יצא כאילו אני שמתי את המ"פ על הצלב". ומה שרצתה באמת לומר היה: תראו את הפלוגה הזאת היושבת במוצב בגודל קופסת גפרורים, 24 שעות ביממה, לפעמים 28 יום, האם כשנצא מעזה, תצא עזה מהם? "אבל ברגע שהקשר מטרטר ונשמע הדיווח:'קודקוד מוודא הריגה', מתגמדים הדברים האחרים בכתבה. אבל אולי קודקוד וידא הריגה כי חשב שהוא מנטרל איום? אולי חשב שהיא עלולה להפעיל מתג של מטען? שהיא פיתיון? אלא שה'קודקוד מוודא הריגה' זה מה שנטמע בתודעה ואת זה הייתי חייבת להביא בחשבון. יצא שצלבנו את המ"פ וחייליו בזמן שרצינו להראות: שימו לב עד לאן הסיטואציה הזאת מביאה את כולנו".
ההתנתקות הולכת לשפר לנו את הסיטואציה?
"אין לי מושג".
האם התקשורת עושה הנחות לשרון כדי לתת להתנתקות לצאת לדרך?
"כן, אבל לא בגלל שהתקשורת שמאלנית או שפתאום היא מתה על שרון והיא לא רוצה להפריע לו בהתנתקות".
במצב רוח פוליטי אחר היו קורעים אותו.
"הסיבה אחרת. קורה לנו מה שקרה בימי אוסלו. ארי שביט כתב אז שהישראלים רוצים לשקוע בסושי ובנאסד"ק. עכשיו קורה אותו הדבר. רוצים שייתנו לנו להשקיע בנאסד"ק, שהילדים שלנו ייסעו בשקט באוטובוס לבילוי בקניון, וזה בסדר. מותר לאומה לרצות לחיות בשקט".
מותר לאומה גם לנער מעליה את מי שנחשב למושחת.
"בדיוק פה אתה עולה על הבעיה. זה שאומה רוצה שקט זה בסדר, זה ששרון רוצה התנתקות זה בסדר, זה שולרשטיין נגד, עוד יותר בסדר".
אז איפה הבעיה שלנו כעיתונות?
"זה שאנחנו מזדרזים לתת לקהל מה שהוא רוצה. אנחנו פוחדים לקלקל את החגיגה. ואני טוענת שהתפקיד שלנו הוא באופן קבוע לקלקל חגיגות. זאת ההגדרה הטובה ביותר שאני יכולה למצוא לעיתונאי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השריטה הזאת
|
|
|
|
|
|
|
לאורך כל הראיון לא התקשתה דיין בהגדרות. ענתה בשטף המוכר כל כך על כל שאלה. רק אחרי הקפה ולקראת הסוף אמרתי לה: "יש תקופה שלמה שמחקת מהחיים שלך". הפעם בחרה לא לדבר. במקום זה הפנתה אותי לדברים שכתבה בספרה החדש של מיכל יפת "חיים עם ספרים". " זה עונה יותר יפה ממה שאני יכולה לענות לך. כל תודעת המהגר הזאת".
מחקת את המבטא הספרדי כדי להשתלב טוטאלית בישראליות?
"כן, אבל תראה את הספר. . .".
קשה לך לדבר על זה.
"שם זה נאמר טוב יותר".
היא לא שבה לארגנטינה מאז שעלתה לפני 35 שנה. "הרבה שנים כעסתי על שלא נולדתי פה", היא מצוטטת בספר, "הדחקתי את השפה, אנסתי את המבטא, לא פעם שיקרתי שאני בת הארץ הזאת. כל השנים ערגתי ל' נהלליות' הצברית המושרשת, לישראליות טוטאלית שאף פעם לא הייתי חלק ממנה. לא הרגשתי אחת מהחבר' ה, התמחיתי באיך הופכים מהגר ללא-מהגר. . .". הנהלליות המוזכרת היא יותר מהברקת מקלדת. יש בה חיפוש אחר שושלת יוחסין, ניסיון להסתפח לאצולת העמק. בראיון לרפי רשף סיפרה פעם כי אבא של משה דיין וסבא של אביה היו אחים. כמו משה דיין, אבל אולי מסיבות אחרות, היא אוהבת את אלתרמן.
"אלתרמן נתן לי את הטקסט של החיבור. החיבור לארץ", היא אומרת בספר. "את החיבור שכמהגרת הייתי זקוקה לו. החיבור ביני לבין הארץ לא היה מובן מאליו. הייתי צריכה לייצר אותו, מצד שני רציתי להתייחס אליו כמובן מאליו". ייתכן שאלתרמן הוא טבור הישראליות שלה. במכוניתה היא שומעת חוה אלברשטיין, נהנית לטייל בדרך המשלטים המקבילה לדרך בורמה וקבעה את ביתה במושב שורש. האם בת ים ויד אליהו של ילדותה היו הלואר איסט סייד של המהגרת, והמעבר להרי ירושלים הוא החדירה ללב האתוס הישראלי? מהגרים תמיד רצו להיות טובים יותר.
היא היתה תלמידה מצטיינת, מסוגלת לחסל ספר בחצי יום, אבל קשה לה להתפעל מעצמה. "לבחור להיות טוב זאת האופציה הקלה. הרבה יותר מסובך להיות נון-קונפורמיסט". היא היתה הגל"צניקית עם השאלות החצופות, מגישת "ערב חדש" המהירה, סטאז'רית בעליון, דוקטור למשפטים. ייתכן שלאחר ההגירה, 11 שנות "עובדה" הן החוויה הצרובה ביותר בתודעתה. האם חוץ מההכרה הביאו השנים האלה גם איזו צניעות? אילנה דיין חושבת שבחלק מהזמן פחות ובחלק מהזמן יותר. "יש למדיום הזה דבר מגעיל שקוראים לו סלבריטאות. יש סכנה שדברים יעלו לך לראש. שכרון כוח נטול אחיזה במציאות".
איך נשמרים?
"אני מדברת אל עצמי באופן קבוע".
ואומרת מה?
"זה קורה תוך כדי שיחה עם שלושת ילדי. אני אומרת להם שיש אמא שעובדת בבנק, יש אמא שעובדת בבית הספר ואני אמא שעובדת בטלוויזיה".
את באמת מאמינה שזה כל ההבדל?
"בניגוד לאמהות ההן, אני הייתי מוכנה לשלם כדי לעשות את העבודה שלי".
עם כל הדיבור העצמי, ייתכן שזה הציבור שמקלקל אתכם?
"אולי מקלקל זאת לא המילה, אבל הב? יצה עושה משהו הרבה יותר מסוכן: היא בונה מישהו כדי ליהנות לפרק לו את הצורה אחר כך".
לך פירקו את הצורה?
"כל פעם שאתה חוטף חבטה ורואה שיש מי שנהנה לראות אותך חבול, אתה מבין שזה בא ביחד. יש לנו את השריטה הזאת שגורמת לנו לרצות להופיע". בשריטה , בתאווה להופיע, יש אגו טריפ, היא מסכימה. אז צריך לקחת את הרצון להופיע עם האגרוף בפרצוף שמגיע אחריה. "בחבטה הראשונה אתה ניצב המום. כמו המתאגרפת ב'מיליון דולר בייבי'. ביקורת בלתי נסבלת בפעם הראשונה מביאה אותך לדמעות".
יש ביקורות שאת זוכרת במיוחד?
"למרבה הבושה אני זוכרת את כולן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרגישות הזאת
|
|
|
|
|
|
|
את המהלומה הקשה, המוחצת ביותר, הנחיתה עליה דליה רביקוביץ', לשעבר המבקרת של "מעריב". " אולי כדאי לתת לבחורה כדורי ארגעה לפני שהיא עולה לאוויר", כתבה לפני שנים, כשדיין הגישה את "ערב חדש". " בכיתי סופשבוע שלם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שנים אחר כך הייתי חולמת שאני נוסעת במדבר ודליה רביקוביץ' מבקשת טרמפ, אבל אני לא עוצרת".
עד כדי כך?
"כן. עכשיו חזרתי לאהוב אותה כמשוררת, אבל היו שנים שלא יכולתי להתייחס אליה כי היא האישה שכתבה עלי את הדבר הכי נורא בעולם ".
עם השנים העור מתעבה?
"אני מניחה שכן, בלי שאני מודה בזה ביני לביני. אבל עדיין, ביום שאחרי שידור, אני הולכת בחמש וחצי בבוקר בדפיקות לב להוציא את העיתון מתיבת הדואר".
מאיפה הרגישות?
"זה נוגע באותה שריטה באגו. אותה שריטה שגורמת לאדם לרצות להופיע היא שגם גורמת לו להיות נרקיסיסט במובן מסוים. כמו שאתה רואה, אני לא מתאפרת שעה לפני שאני יוצאת מהבית, אבל בטלוויזיה כן חשוב לי איך אני נראית, ואז אני הופכת לאדם אחר".
דיין סירבה להצטלם לכתבה הזו בגוף שלם. רוב הזמן התבצרה מאחורי תיבת הכלים המוכספת. "כשקלאודיה שיפר תגיש את'עובדה', אני אצטלם full body", צחקה . לימור המלבישה ליוותה אותה כדי שדיין לא תיפול לזוויות מסוכנות. היו רגעים שהשתעשעה עם הצלם. "קח אותי פרופיל, אולי זה ייתן לי תמריץ לתקן את האף", אמרה לו. "לא, לא נראה לי שכבר אתקן את האף", מיד חזרה בה. מה פוגע יותר, ביקורת על כתבה שעשתה או על עצם ההופעה? "אני לא יעל בר-זוהר, ואף אחד לא יגיד לי להיות יותר רזה או יותר גבוהה. אז מה פוגע יותר? ", הרהרה בקול רם, "אני משוקעת בדבר הזה שקוראים לו'עובדה' בצורה טוטאלית, אנחנו כמו יחידה מובחרת שמסתערת כל שבוע על יעד מבוצר, אז חשוב לי מה אנשים אומרים".
אז הגורם המדרבן הוא ה"מה אנשים אומרים"?
" מה שמדרבן באמת באמת זאת חרדת הכישלון. הכישלון האמיתי. אני לא רוצה להיכשל, אני לא רוצה לטעות, אני לא רוצה ליפול, אני רוצה לעשות את הדברים נכון, וכן, אני רוצה להצליח".
שאלתי מאיפה כל כך עמוק העניין הזה של חרדת הכישלון והיא לא ידעה לענות. רק סיפרה שאחרי שראתה את "מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד, הלכה לבקר את אמו של בעלה הראל. "ראית מה היה כתוב על השלט במכון הכושר של איסטווד?", שאלה האם, "Winners do what loosers are not ready to do", ענתה לה דיין מיד. "כל מי שדיברתי איתו לא שם לב לסלוגן הזה", התפעלה החותנת. "אני מחפשת את זה", ענתה הכלה.
את ווינרית?
"אני חושבת שכן. לא במובן שווינר הוא זה שתמיד מנצח אלא שהוא תמיד אובססיבי בעניין".
ואת אובססיבית.
"זאת לא מחמאה גדולה, אבל אני אובססיבית בעניין הזה".
שאלת את עצמך פעם מאיפה המנועים האלה?
"לא, אני מנסה למעט בשאלות עצמיות".
למה?
"כי אני יכולה להיות מאוד עצובה עם התשובות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
והקריצה הזאת
|
|
|
|
|
|
|
לפני כמה זמן ביקש ממנה מישהו להביט לתוך עצמה ולבדוק למה איחרה עם הילד לחוג. היא הביטה ומצאה שבסך הכל היה פקק תנועה. "כנראה שאני לא אדם עמוק מספיק", היא מפטירה.
בכל זאת ביקשתי עוד מבט פנימה, לבדוק אם אין לה ייסורי מצפון כאמא. דיין העדיפה להשיב בדוגמה ממש מאותו בוקר. לילד האמצעי שלה, זוהר, מלאו תשע והיא רצתה שיתעורר לבוקר של בלונים, ברכה ומתנה. היא קמה בחמש להכין את הפינוקים. בחמש וחצי תיכננה להתחיל לעבוד על תוכנית הרדיו שהיא משדרת מהבית, ואז הודיעו שבשבע צריך להקליט את פיני בלילי לאחר התיקו של נבחרת ישראל עם צרפת. היתה תקלה ונהיה שבע וחצי, והיא ידעה שאם לא תעיר את זוהר, לא תוכל לחגוג, כי בשמונה מתחילה התוכנית.
היא יצאה מהחדר שבו האולפן, בעלה העיר את זוהר, הדליקו נרות ושרו: "יומולדת שמח". בשנייה שגמרו לשיר שמעה את האולפן קורא לה: "פיני בלילי על הקו". המזל הוא שותף פעיל באיזון השברירי בין אמהות לעבודה. בלילה שלפני היומולדת, כשהתחילה להכין את החגיגה, צילצל מקור בפרשת השחיתות במשטרה. היא כבר היתה מוכנה לעזוב הכל ולנסוע, אלא שבסוף התברר שאין לאן. אבל שבועיים לפני, כשהיו לה אורחים לשבת בצהריים, צילצל המקור ואמר: "תתניעי". והיא התניעה.
את חסינה מפני קיטורים של הבית?
"בטח שלא. אבל זה בית עם הרבה שיתוף פעולה ועזרה הדדית".
נדמה לי שסיימת פעם כתבה בתודה להראל.
"לא. אף פעם. והוא מחזיק את זה נגדי. אולי הגיע הזמן לעשות את זה, אבל זה נראה לי זול. את התודות להראל אני מביעה בדרך אחרת".
השנים הביאו איזו התרככות?
"בטח. אני מניחה שקוראים לזה התבגרות".
איזו מן התבגרות זאת?
"אני מודעת לזה שהאינסטינקט הטבעי שלי הוא לא תמיד הדבר הנכון. האינסטינקט של הילדה החצופה מגל"צ ששואלת את ראש הממשלה:'מה חדש במה שאתה אומר?', היה חינני לתקופתו".
הזמן לימד אותה שאפשר להגיע להישגים בדרכים עדינות יותר, "שבארגז הכלים אין רק מפתח שוודי, יש גם מברגים דקים, שהחיוך חשוב, שלפעמים מתחשק להישען אחורה ולא לשבת כל הזמן נוטה קדימה".
האם אני שומע איזו פאמיליריות?
"כן, אבל צריך להיזהר. כי קודם כל זה לא אני, וגם שזה לא יקרב אותי למקום של טלוויזיה מתחנפת. זה בסדר להתחנף ב'כוכב נולד', לא בסדר להתחנף ב'עובדה'".
אז איך הולכים באמצע?
"מותר לקרוץ לפעמים. גם בראיון קשוח עם הרמטכ"ל מותר לקחת שני צעדים אחורה. זה אנושי וגם יעיל. הוא לא יהיה מוכן לרגע הבא כשאתה עולה לרשת".
הקריצה אינה מהלך טבעי שלך אלא מושכל.
"מושכל. לא רוצה לספר לך, אבל יש טריקים הרבה יותר מלוכלכים מזה".
ספרי לי אחד.
"לא יכולה".
אחד.
"אם אני נמצאת עם מקור ורוצה לרכוש את אמונו ואני יודעת שיגיד משהו שיפליל אותו, אני אומרת לו:'עצור, זה עלול להפליל אותך'. את מה שהוא רוצה לספר, כולל הקטע המפליל, הוא יספר, אבל אני קניתי את אמונו".
האם קניתי את אמונה? ביקשתי שתספר לי על רגעי הגאות והשפל. היא אמרה שאין דבר כזה שפל. לגאות העדיפה לקרוא התרגשות, התרוממות רוח. סיפרה על נפילת לבנון, החזירה אותי לאלתרמן, לחיבור לארץ הזאת, לחיפוש אחר החבר'ה. במאי 2000, ביממה האחרונה של צה"ל בלבנון, היתה בשטח עם הבמאי גלעד טוקטלי. הם שהו במוצב כרכום, מוצבי צד"ל שמסביב נפלו אחד-אחד. למחרת התחילו החיילים להרוס את המוצב, אותה הוציאו עם נגמ"ש. רכב הוריד אותה בתוך ראש פינה, היא התחילה ללכת לשדה התעופה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באה למסור ד"ש
|
|
|
|
|
|
|
"לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ידעתי שזה רגע נורא. מעט פעמים קורה שאתה כאילו הולך על עננים, שאתה מרגיש שזה נוגע בך פנימה". כשהגיעה הביתה ננעל השער ללבנון. "בכיתי. לא רק דמעות בעיניים אלא דמעות שזרמו על הלחיים. בגלל שזה הדור שלי ושל החבר'ה שלי והבעל שלי, שאז עוד לא הכרתי, שלחמו בלבנון. אף אחד מהם לא היה בהתשה או ביום כיפור. זה שהייתי שם יום לפני עשה את החיבור עוד יותר חזק. ונורא בכיתי".
יומיים אחר כך עלתה צפונה להשלים את הכתבה, כי החבר'ה מכרכום נסוגו לקו הסגול. כשחזרה מהצילומים ירדה דרומה לחתונה. צומת קסטינה, קריית מלאכי, פתאום צץ השלט: תלמי יחיאל, המושב של רועי המ"פ מכרכום. דפקה בדלת הוריו, אמרה שבאה למסור ד"ש. "זה היה מטופש, כי הם לא צריכים אותי בשביל ד"ש. אבל הרגשתי צורך. רציתי להיות חלק מהסיפור בחיים. לא רק בטלוויזיה".
אז מי את, אילנה שמוסרת ד"ש מהחבר'ה או אילנה התקיפה, הרהוטה של המסך?
"אני לא אילנה של המסך. ממש לא".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
