 |
/images/archive/gallery/293/094.jpg אנשים, עמוס שוקן
שער העיתון  |
|
|
|
|
| השבועון "אנשים" מפרסם כתבה נרחבת על המו"ל עמוס שוקן. 15 שנה לאחר מות אביו ולאור השינויים האחרונים ב"הארץ" וברשת המקומונים. NRG מעריב מציג קטעים נבחרים מתוך הכתבה |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
שלומי מינץ, ''אנשים''
20/4/2005 20:57 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שבוע הופיעה במדור "מקבילית המוחות בעיתון "העיר" תמונתו של מיסטר בארנז, מנהל המפעל הרשע, הנוכל וחובב הגברים מ"משפחת סימפסון" לצד דמותו של המו"ל עמוס שוקן.
היה זה אחד הביטויים לגזים שהצטברו בתקופה האחרונה במערכת העיכול של עובדי "רשת שוקן" נגד הבוס. הפיכת המקומון ל"חינמון", הוויתור על מדורי התרבות והגדלת התכנים הצרכניים - מבשרים בעיני רבים על קבורת חמור לעיתון, שגוסס כבר תקופה ארוכה.
"שוקן שוב יורה לעצמו ברגל", צקצקו בלשונם בשבועות האחרונים צרצרי הביצה התקשורתית. "לשוקן יש שיטה: קודם הוא הופך פרח לצמח, וכאשר הצמח מפסיק להראות פעילות מוחית הוא מנתק אותו ממכונות ההחייאה. כך היה לפני 12 שנה עם 'חדשות', פרח שנגנז בדמי ימיו. כך היה אתמול עם 'העיר'", הספיד רון מיברג באתר nrg.
"איפה שמו"לים אחרים מכניסים את הבטן, חותכים בבשר החי, מצמצמים ומתייעלים", ממשיך מיברג, "שוקן לוקח את מחמל נפשו לוואדי ויורה לו בעורף. כרגיל, אצל שוקן קודם חתרו אנשי המנהלה, הלוחות והמודעות, תחת שיקול דעתם ומעמדם של העורכים. אחרי שהעיתון נותר הלום זאפטות מחבטות בראשו, השמידה ההנהלה את המערכת.כהרגלו מדי עשור ואחרי שהוציא את נשמת עורכיו וכתביו בכפית, לא היסס שוקן להרים את המאכלת על בנו יקירו".
מיברג הוא לא היה היחיד שהצביע על מערכת היחסים המיוחדת בין אב לבנו, עליה מבוססת אימפריית שוקן, מערכת יחסים שבאה לידי ביטוי בשורת מהלכים שזעזעו את אימפריית
העיתונות השלישית בגודלה בישראל: האחרון שבהם, לפני ניתוק "העיר" ממכונת ההנשמה, היה מינוי דיוויד לנדאו, עורך המהדורה האנגלית של "הארץ", בחורף 2004, לעורך הראשי של העיתון במקום חנוך מרמרי המתפוטר, בן טיפוחיו של האב גרשום שוקן ז"ל, המו"ל והעורך הכל-יכול. מהלך זה, שגרר "התפוטרות" של בכירים נוספים ב"הארץ", כמו מנכ"ל העיתון יוסי קסוטו והמשנה לעורך יואל אסתרון, הפתיע גם את היחידים שחשבו שהם מכירים את עמוס שוקן.
"אף אחד לא מכיר אותו באמת", אומר עורך לשעבר ב"הארץ". "עבדתי בתפקידי עריכה שונים במשך יותר מעשור ועדיין אין לי מושג מי האיש, איך הוא חושב וכיצד הוא מקבל החלטות. לא תמיד, בלשון המעטה, עובדיו הבכירים והמקורבים ביותר אליו יודעים מה הוא רוצה. החלטותיו עלומות ומתקבלות בהפתעה גמורה, גם כי מספר האנשים איתם הוא מתייעץ הוא זעום, בייחוד כשמרמרי הוא כבר לא איש סודו, וגם כי לא תמיד מבינים את החזון של האיש".
"שוקן הזקן מתהפך בקבר, כשלעורך ’הארץ’ ממונה יהודי מזוקן וחובש כיפה שחורה", אמר בשעת המינוי, ספק בצחוק ספק ברצינות, אחד מוותיקי העיתון. "מה שהתרחש בצמרת עיתון 'הארץ' בחורף 2004 לא היה תהליך מקובל, צפוי, של חילופי גברי. זה היה מסע טיהור", כתב העיתונאי נחום ברנע לעיתון התקשורת "העין השביעית". "'הארץ' לא ידע זעזוע כזה מאז 1935, כאשר זלמן שוקן, מעשירי היהודים בגרמניה, רכש את העיתון, שילח את עורכיו ונתן אותו במתנה לבנו, גרשום".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכרזת עצמאות
|
|
|
 |
|
|
|
עמוס שוקן הוא אדם מורכב, חידה בלתי פתורה. מצד אחד, מרוחק, יש אומרים כמעט מנוכר לעובדיו, ומצד שני מחזיר טלפון לכל מי שמחפש אותו. פורץ דרך אמיתי, ששינה במו ידיו את התקשורת הישראלית ובמידה רבה את התרבות הישראלית, ובאותה נשימה גם שם נרדף לסדרת כישלונות מרהיבים, לא פחות מיצירי כפיו הנועזים והיצירתיים.
במובנים רבים האיש, והרשת שהוא עומד בראשה, מייצגים את התקווה הלבנה הגדולה של התקשורת הישראלית. שוקן מייצג חופש ביטוי ללא גבולות, פתיחות וסובלנות כלפי האחר, ללא הבדל דת, מין, גזע ונטייה מינית, ובאותה נשימה כישלון עסקי מהדהד. ובעצם, אחד לא בהכרח סותר את השני.
"עיתון 'חדשות' הוא במידה רבה החטא הקדמון של שוקן", אומר איש תקשורת ותיק שעבד ברשת בתקופת האב גרשום שוקן ובתקופת בנו עמוס.
"המפתח להבנת הדינמיקה של עמוס שוקן מתחילה ברקע המשפחתי ובקשר שלו עם אביו. גרשום שוקן היה הדבר הדומיננטי בחייו, אבל שוקן האב לא אהב אותו, ומה שעמוס עשה לא מצא חן בעיניו. עיתון 'חדשות', שהוקם ב-1983, היה הכרזת עצמאות של עמוס מול אבא שלו. זה היה המרד הגדול שהתבטא באנטיתזה ל'הארץ': זול, צהוב, בלתי אחראי, והאבא מאוד לא אהב את זה והיה נגד הוצאתו. הסוף היה ידוע מראש, כי כשאתה מוציא עיתון מהסיבות הלא נכונות, זה מה שקורה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נשאר בחוץ
|
|
|
|
|
|
|
רבים טוענים שהפספוס הגדול של שוקן בשנים האחרונות הוא המכרז הקודם לערוץ 2. מוזס ונמרודי נכנסו פנימה באמצעות הזכייניות "טלעד" ו"רשת" ושוקן, נשאר בחוץ, כשביום ההצבעה הגורלי פרסם עיתון "הארץ" מאמר תוקפני ומקיף העוסק במעלליו של השר שחל.
בראיון שנתן לפני כעשור ליונתן שם-אור בעיתון "התקשורת", שכותרתו היתה "עמוס שוקן – מפסידן", התגאה שוקן בעובדה שביום בו הוחלט מי החברות שיזכו במכרז להפעלת הערוץ השני, פרסם "הארץ" כתבה נגד שחל ומינויו הפוליטיים.
שוקן באמת מאמין שהגישה הזו טובה בסופו של דבר גם לעסק. הרי הידיעה עצמה יכולה היתה להתפרסם יום אחד מאוחר יותר בלא שייגרם כל נזק לרוח החופש. אבל לא. הידיעה הופיעה, כאילו להכעיס, במין התרסה ילדותית, דווקא באותו יום שבו נסתם הגולל על אופציית ההתרחבות התקשורתית של קבוצת "הארץ".
"אנחנו כאלה", התפאר אז שוקן בסגנון צ'ה גווארה. "ביום המכרזים, כשהוועדה יושבת בטבריה, 'הארץ' כותב, בלי בושה, ובאותו יום ממש, כתבה נגד שחל". דון קישוט, אביר דמות היגון, שוב ניצח בקרב והפסיד במלחמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היסטוריית המכרזים
|
|
|
|
|
|
|
חמש שנים לאחר מכן, לפני עשר שנים בדיוק, הפסיד שוקן גם במכרז לרדיו האזורי. הוא התייצב למערכה, כמו תמיד חמוש באנשים הטובים ביותר והרעיונות הרעננים ביותר - ארז טל, להקת כוכבים מרשימה, אביב גלעדי (אחד השותפים הבכירים היום ב"רשת"), יאיר ניצני, ואפילו שיתוף פעולה עם רשת צרפתית בשביל ניחוח הקממבר. הפעם התחושה היתה "זה חייב להיות שוקן". אבל כשמדובר בשוקן אין דבר כזה "חייב". שוקן הפסיד גם הפעם ו"רדיו ללא הפסקה" בראשות מיכאל קרפין, לקחה. יחד עם שוקן, ירדו עם המים גם המתחרים רפי רשף וראודור בנזימן, אלא שמבחינת שוקן היה זה הפסד ידוע מראש.
שבוע לפני ההכרזה על הקבוצות שיזכו להפעיל את הרדיו יצא מאמר "הארץ" בצורה חריפה נגד הרשות. במאמר הבלתי חתום, באופן המסורתי, הועלו טענות קשות נגד המועצה, ש"מעלה בתפקידה הציבורי" וניהלה את ערוץ 2 "ניהול רופס". לימים נטען כי גדעון סאמט כתב את המאמר, אולם הוא הכחיש. בלשון המעטה אפשר היה לחשוב על טיימינג ראוי יותר. רבים ראו במאמר הזה את מכתב ההתאבדות השני של שוקן.
אבל כאן לא הסתיימה הפרשה. ארז טל, מנכ"ל חברת "תדרים", קבוצתו של שוקן, פרסם ב"הארץ" מאמר חריף בגנות התנהלותו של שוקן ונגד ערך העיתונות החופשית שאותו הוא מקדש, שגורם להפסדים כלכליים חמורים. טל אף טען כי "מאמר המערכת הזה מטומטם. אין לי טענה לאף חבר מועצה שנפגע מהטחת ההאשמות הבוטה הזאת. אני כותב את הדברים כי המאמר מגמתי ושקרי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חופש העיתונות
|
|
|
|
|
|
|
שוקן, ייאמר לזכותו, הוא אחד המו"לים היחידים שאינם מתערבים בעבודת העורכים שאותם הוא ממנה. אחד המשפטים המפורסמים אותם הוא נוהג להגיד לעורכים החדשים שלו הוא "בפעם הבאה שתשמעו אותי זה יהיה כשתפוטרו". חופש העיתונות הוא נר לרגליו, גם אם הנר הזה שורף לו את החנות.
ואת החנות אגב, במערכת של עיתון "הצופה" לשעבר, הוא מרפד ביצירות אמנות פרי יצירתם של אמנים ישראלים צעירים בהם הוא תומך. עמוס שוקן, האיש האנין, העדין והמנומס, מחזיק באחד מאוספי האמנות המרהיבים בארץ ויש הטוענים בעולם. בסיוע האוצרת שלו, אפרת ליבני ולעתים בעצמו, הוא רוכש עבודות אמנות רבות, חלקן נתלות וחלקן שוכבות במחסן שלו בדרום תל אביב.
"לשוקן יש חוש אמנותי נהדר" אומרים מומחים לאמנות, "ואם תרצה לראות אותו מסתובב, אז זה כמעט רק בגלריות. לעמוס שוקן יש טעם מעולה באמנות והוא נחשב לאחד הפטרונים הסמויים מהעין, ואחד הנדיבים שבהם. הוא תומך באמנים צעירים ומבטיחים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יותר שמאלני מגדעון לוי
|
|
|
|
|
|
|
לאורך השנים היו יחסי העבודה ברשת של עמוס שוקן, שהפך את רעיון החוזה האישי למקודש, רעועים במקרה הטוב.
"למרות התדמית השמאלנית שלו, שוקן הוא מאוד ימני", אומר עיתונאי בכיר לשעבר ב'רשת שוקן'. "הוא סוג של ביבי, שהתחבר אל שמאלנים מהעיתון הירושלמי 'פי האתון'. הוא הכניס את החוזים האישיים בעיתונות ושבר את הסולידריות. אמנם הוא חסך את שכרם של הדינוזאורים שלא עושים כלום, אבל הוא גם הוריד מאוד את השכר ובמידה רבה העיתונאים הצעירים שלא מרוויחים מספיק, יכולים להגיד לו תודה", הוא אומר בציניות.
מכתב נוסף, השופך אור על התנהלותו של שוקן, נשלח מאת הסופרת עירית לינור, אף היא כתבת לשעבר ב"הארץ", והתפרסם בזמנו בכלי התקשורת.
לינור שלחה לשוקן, למרמרי ולאסתרון מכתב גירושים זועם, בשל עמדתו הפוליטית השמאלנית של "הארץ". "אני מקבלת את העובדה שזכותו של אדם להיות שמאלני-רדיקלי, ולהוציא עיתון בהתאם להשקפת עולמו", כתבה לינור, " אני לא חושבת שלקורא מסוים (כלומר, אני) ייגרם נזק מוחי אם מדי פעם יקרא מאמרים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. אבל 'הארץ' הגיע לשלב בו האנטי-ציונות שלו הופכת לעתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן”.
במכתב תשובה שכותרתו "אם 'שטחים תמורת שלום' זה שמאל, אנחנו שמאל", שטח שוקן בסבלנות אין קץ את משנתו המדינית-כלכלית. "הצטערתי מאוד לקבל את מכתבך", כתב שוקן ללינור, "גם כי עצוב לי שבמשך תקופה ארוכה כנראה גרמנו לך עגמת נפש כה רבה, גם כי אני מרגיש לפעמים שהמציאות נעשתה כל כך מוטרפת עד כי אנשים שונים רואים בה דברים שונים לחלוטין, ובעצם הפוכים, וגם כי אני רוצה שתישארי מנויה על העיתון ( גם אני יהודי שמחפש פרנסה).
"אני מנסה לחשוב אם מישהו משלושת האנשים שהפנית אליו את המכתב הוא שמאלני-רדיקלי כפי שאת כותבת. בשבילי זה ממש חדש, וככל שזה נוגע אלי, אף פעם לא חשבתי על עצמי ככזה. גם מוזר לי שמישהו יכול לומר על 'הארץ' שהוא עיתון אנטי-ציוני, כשבעיני הוא עיתון ציוני לעילא, וכזה היה תמיד".
חילופי המכתבים האלה חשפו חילוקי דעות ב"הארץ". גם במה שנחשב כעיתון הציוני השמאלני ביותר, נתפס עמוס שוקן, לפחות בשנים האחרונות, כאחד השמאלנים ביותר בו, איפהשהו בין עמירה הס וגדעון לוי. שלושה ימים לאחר שפרסם עיתון "הארץ" מאמר מערכת תקיף נגד הטייסים הסרבנים, שכותרתו "סרבנים בסרבל", פרסם שוקן תחת הכותרת "סירוב למען הדמוקרטיה", מאמר חתום ונדיר שהעמדה העקרונית המובעת בו הפוכה לעמדת העיתון שלו כפי שהוצגה בראשית אותו שבוע. "אם חובתו של חייל היא להגן על הדמוקרטיה", חתם שוקן את מאמרו, "ייתכן שדווקא הטייסים הסרבנים הם אלה שמגינים על הדמוקרטיה הישראלית".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נאמן ליתד
|
|
|
|
|
|
|
שוקן ממעט לפרסם מאמרים בעיתונו. למקרא המאמר ניכר שחשוב לו שגם לתמיכה בסרבנים תינתן במה מעל דפי עיתונו. הוא בחר בפרסום מאמר אישי חתום, כשאגב זאת הוא ממחיש את העצמאות המוחלטת שממנה נהנים העורכים שלו.
המסקנה מההתכתבות הפומבית בין בעל העיתון לעיתונו היא שגם בנושאים הרגישים ביותר שעל סדר היום, המו"ל והבעלים אינו גורם בקביעת העמדות של המערכת. מספר מאיר שניצר, לשעבר עורך "העיר": "תמיד הרגשתי שהיה שיתוף פעולה פורה ביותר וגיבוי.
הגיבוי בא לידי ביטוי בתקופת היותי עורך 'העיר' בפרשת הבג"ץ על פרסום שמו של ראש המוסד, שקיבלה תמיכה מלאה משוקן, בעוד אחרים קצת הסתייגו. הוא היה אדם מאוד פתוח לצד המערכתי, אמנם הוא לא היה מעורב על בסיס יומיומי, אבל בהחלט אי אפשר לכנות אותו שולט מרחוק.
"סיפור אחד שאני זוכר שמוכיח את הגיבוי הרב שהוא נתן לצוות שלו ואת הליברליות שלו הוא פרשת השער של גיליון ראש השנה 88'. השנים היו שנות אינתיפאדה, הצגת דגלי אש"ף היתה אסורה על פי חוק, ואני בחרתי לעטר את הגיליון החגיגי של 'העיר' בצבעי דגל אש"ף, דבר שגרר אחריו ביקורות רבות. למרות הסערה הציבורית, שוקן מעולם לא אמר לי 'אני מצטער שנתתי לך ללכת עם האמת שלך'. העיר היה הבייבי שלו, הוא שימש כמנוף עליו התבססה אימפריית שוקן, ולכן תמיד היה לו יחס מיוחד לעיתון הזה".
"יש אתיקה אצילית ביותר במקצוע הזה, כזו המוכרת מבעלי העיתונים האמריקאיים הקלאסיים, ששוקן ירש מאבא שלו", אומר חנוך מרמרי. "הוא לא חותך, לא יורד למערכת ואומר ’תוציאו’. הוא לא מתערב. יש אצלו נחרצות בעסקים, הססנות בהבעת דעות, ופתיחות במתן במה לעמדות אישיות. יש בזה יופי-נפש במובן החיובי והשלילי גם יחד. הוא לפות בהפרדה הטוטאלית שבין מו"ל לעורך באופן מתמיה. העיתון הזה שלו והוא שם לא כי זה עוד עסק, אלא מפני שזה עיתון. הוא חש שהעיתון הוא פרק חשוב בציונות, יתד שתקעה המשפחה ושצריך להגן עליה, אבל הוא לא מתנהג כך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכל נשאר במשפחה
|
|
|
|
|
|
|
שוקן, אחת המשפחות העשירות בגרמניה, עלתה לארץ ב-1933 מהעיר צוויקאו שבמחוז סקסוניה שבגרמניה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון.
עוד באירופה שלחו בני המשפה את ידם בעסקי המו"לות וסחרו באוצרות תרבות. סבו של עמוס, שלמה זלמן שוקן, היה אספן כפייתי והקים בפאטרלאנד מכון לשירה ומכון לספרות. זלמן היה בין היתר המו"ל של הסופר ש"י עגנון ושילם לו כל חייו רק כדי שיכתוב.
בשנות ה-30 היה עסוק זלמן בהצלת אלפי ספרים יהודיים עתיקים מגרמניה והקים את "וילה שוקן", כיום "האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין", בניין מפואר, מיועד לשימור שהוקם על ידי אדריכל הבאוהאוס אריך מנדלסון, מהאדריכלים המודרניים החשובים באותה תקופה. ב-1936 רכש זלמן שוקן את עיתון "הארץ" שקרס. ב-1939, כמתנת חתונה לשלומית לבית פרסיץ, הוא מינה את בעלה הטרי, בנו, גרשום שוקן, לעורך העיתון. היתה זו תקופה סוערת, ומלחמת עולם התרחשה בין עיתונו הצהוב של בן יהודה לבין זרעי אימפריית שוקן.
שולמית נחשבה לאשה רגשנית וחמה וכל הברנז'ה המי ומי נכחו בחתונתה. גרשום היה ההיפך הגמור ממנה - אדם קשה וסגור שלא הראה חמימות לילדיו.
במשך 51 שנה, מ-1939 עד מותו ב-1990, היה גרשום שוקן בעל בית יחיד ב"הארץ" - בעלים, מו"ל ועורך ראשי ובמשך תקופה קצרה אף כיהן כחבר כנסת בכנסת השלישית. עיתונאים מתארים אותו כעריץ נאור - ביישן ותקיף, רחב דעת וקצר פתיל, איש שזכות גדולה היתה להכיר אותו, אבל שקשה לעבוד תחתיו. "האבות מאוד דומיננטיים בסיפור", אומר ותיק הארץ, "תמיד אמרו שם שנהדר להיות העורך של שוקן, אבל לא הבן שלו".
בכתבה נרחבת ב"עיתון תל אביב", שפורסמה לאחר סגירת עיתון "חדשות", תיאר העיתונאי גדי שמשון את הבית בו גדל עמוס שוקן: "היו בגרשום גם צדדים אפלים יותר, שבאו לידי ביטוי ביחסיו עם ילדיו, אשתו ונשים רבות נוספות ובראשן הידועה בציבור שלו, יהודית יונה, עמה חי כבעל ואשה". שמשון תיאר אף מקרה בו היה מעורב גרשום שוקן בקטטה עם בעל קנאי בפתח מלון בהרצליה.
בראיון נדיר לבילי מוסקונה לרמן מ"מעריב" אמר בזמנו גרשום שוקן: "קשה לי לקיים יחסים שוטפים עם אנשים חיים. חברים לא היו לי כמעט. זה אולי מה שיצר קרבה ביני לבין משה דיין. לדיין היו רק הבחורות, זה גם אולי היה קצת אצלי. עם נשים היה לי תמיד יותר קל. גברים לא עניינו אותי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מקסוול הישראלי
|
|
|
|
|
|
|
עמוס שוקן, נסיך אירופאי צנום וגבה קומה, נולד ב-1944. הוא זכה לחינוך מצוין והאגדה מספרת כי עוד בילדותו השתלב בעיתון, תחילה כמחלק עיתונים על אופניים ובהמשך בתפקידים בכירים יותר.
לאחר שחרורו מצה"ל מונה עמוס שוקן לעוזר הנהלה בהוצאת עיתון "הארץ" ואחר כך נסע לארצות הברית, שם השתלם במספר עיתונים מקצועיים ורכש השכלה אקדמית. ב-1972 מונה למנכ"ל "הוצאת עיתון הארץ בע"מ". אחותו, רחלי אידלמן, מונתה למנהלת חברת "בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ". האח, הלל שוקן, הוא אדריכל מצליח.
עמוס שוקן כינה בעבר את מערכת יחסיו עם אביו כ"מסגרת בעייתית" והוסיף ש"אני בטוח שיום אחד אצטער שהיחסים בינינו לא היו חבריים, ויהיה מאוחר לתקן את זה". כשייסד עמוס את עיתון "חדשות", ב-1983, כהמשך לשלושת המקומונים הראשונים שהיו הגרעין של הרשת העתידית, הגיב גרשום שוקן בביטול.
הוא לא האמין בעיתון מתחילתו, והיה סרקסטי כלפי רצונותיו של הבן להטביע חותם בר קיימא משלו על מפת העיתונות. "אני חושב שהשאיפה של עמוס היא בסדר", אמר אז גרשום. "הוא היה רוצה להיות מקסוול הישראלי. אולי הוא עוד ישיג את זה".
עם צאת "חדשות" הפך עמוס שוקן לכמעט לא רצוי ב"הארץ". מתי גולן, עורך המשנה של העיתון, יצא נגד נגד הבזבוז כביכול ופנה לרחל אידלמן, אחותו של עמוס, והציע לה לרשת את מקומו של עמוס כמנכ"לית.
עמוס שוקן גילה את הקונספירציה באקראי, והסכסוך שפרץ עם אביו לווה, בנוסח שוקני אופייני, במכתבים זועמים בין כל המעורבים בפרשה. באותה תקופה ישב עמוס שוקן בבנין "חדשות", ששכן ברחוב יגאל אלון בתל אביב. ב"חדשות" גלגלו את השמועה שעמוס איים בתביעה משפטית נגד האב, ושאביו ויתר לו כי שלא רצה לגרור את עסקי המשפחה לבית המשפט. לבסוף יושרו ההדורים: רחל אידלמן נשארה בהוצאת הספרים, עמוס שוקן נותר מנכ"ל קבוצת 'הארץ' ומתי גולן פרש מהעיתון. עמוס שוקן הכחיש בעבר מכל וכל את סיפור האיום בתביעה המשפטית.
ב-1990 הלך גרשום שוקן לעולמו והותיר את עולמם של שאר בני המשפחה הפוך ועכור למשך שנים רבות. בצוואתו הוא הוריש את כל הונו ליהודית יונה ובנותיה, ולשלושת ילדיו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נאבק בצל אביו
|
|
|
|
|
|
|
העיתונאי נחום ברנע טוען שגרשום הותיר אחריו את מה שנהוג לכנות בעיתון עד היום כרוח "הארץ" - מורשת גאה הכוללת השקפת עולם, אתיקה וסגנון.
אותה רוח, כך עולה מכתבתו של ברנע ב"העין השביעית", עדיין מרחפת במסדרונות העיתון ורודפת את שוקן הבן. "גרשום שוקן והמורשת שלו, גרשום שוקן והמשקעים שהותיר בלבו של בנו, עמוס, שקיבל את העיתון בירושה, ממלאים תפקיד נכבד בדרמה הנוכחית. אחרי שמקלפים את הנימוקים האישיים, המקצועיים והפוליטיים למה שקרה, נותר בן שנאבק בצלו הענק של אביו".
גם את ההחלטה על הוצאת העיתון "חדשות" זצ"ל והתמיכה בו לאורך עשר שנות הפסדים מסבירים "שוקניסטים" בכך ש"עמוס היה חייב להראות לאבא שלו שהוא יכול". "מה שעמוס עושה ל'הארץ' זאת הנקמה שלו באביו", טוען ותיק ב"הארץ". "מעבר לשיקולים כלכליים, מעבר לכל, עמוס רצה עיתון משלו. ו'הארץ' זאת לא יצירה שלו. אתה יכול למנות עורך כזה או אחר, אבל בסופו של דבר זה של האבא".
עמוס שוקן (61) נשוי לאירית ואב לשני ילדים. הוא אוהב לרכוב על אופניים וחנוך מרמרי מספר על נסיעות משותפות שערכו יחד בעבר אל עבר השקיעה.
העיתונאי גדי שמשון מספר כי גם לעמוס שוקן, כמו לרבים אחרים בענף העיתונות, יש קליקה משלו. קבוצה מצומצמת זו זכתה לכינוי "חבורת הלוטוס", על שם המסעדה הסינית בה בילו חבריה. אלה הם האנשים שאותם הוא מעריך ושאיתם הוא מרגיש בנוח, ואלה האנשים שלדעת רבים אחראים על כשלונותיו: חיים אינזלברג, יו"ר קבוצת שוקן; יוסי קליין, מייסדם ועורכם הראשון של "כל העיר, ו"חדשות" והעורך החדש-ישן של "העיר", וערן וולקובסקי, מעצבו הגרפי השני של "חדשות" והעורך הטיפוגרפי של "העיר".
עד השנים האחרונות ישבו שם גם יואל אסתרון, לשעבר עורך המשנה של "הארץ", וחנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", חברו הטוב והאדם בו בטח שוקן יותר מכולם.
מאיר שניצר היה בעבר אף הוא חלק מהקליקה, עד שסר חינו והוא הורחק ממנה. לאחרונה התווסף למעגל המצומצם גיא רולניק, העורך של "דה מארקר", שלדעת רבים הוא היורש המסומן של "הארץ".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חנוך אהובי
|
|
|
|
|
|
|
האבידה האישית הגדולה ביותר שחווה לאחרונה שוקן היא התקררות מערכת היחסים עם העורך לשעבר של "הארץ", חנוך מרמרי, שהיה עד לאחרונה האיש הקרוב ביותר אליו במערכת "הארץ".
יחסיהם האישיים של מרמרי ושוקן חרגו בהרבה מיחסי עבודה של מו"ל ועורך, וממילא השפיעו השפעה ניכרת על שיטת העבודה המשותפת, חרף חילוקי הדעות. בכירים ב"הארץ", המכירים אותם מקרוב, סיפרו על יחסי ידידות, נוחות ונעימות קרובה בין שתי המשפחות.
"יש כימיה טובה מאוד, סימפטיה הדדית בולטת בין מרמרי לשוקן, למרות שמרמרי הוביל קו מערכתי ששוקן לא הסכים לו", אומר בכיר בעיתון. עובד אחר מתאר את יחסי השניים כ"קשר אישי אמיץ, שנים רבות אחורה, שלא כל כך מהר ניתן לפרק אותו".
"תסתכל ברשימת הקרדיטים", מוסיף עיתונאי ותיק מ"הארץ", "ושים לב, כי לא את כולם שמים. זה כל הסיפור. תראה איך שכתוב 'עורך גרשום שוקן' ולידו 'חנוך מרמרי', כאילו שיש להם את אותה תרומה. אני לא יודע אם הוא מנסה לגמד את אביו או לנפח את חברו, אבל איך אפשר לשים פקיד ליד המייסד?"
מרמרי, בוגר "בית הספר הריאלי" ו"בצלאל", שמאלן קיצוני ואינטלקטואל, החל את דרכו כסאטיריקן בתוכנית "ניקוי ראש" בערוץ 1. בהמשך השתלב ברשת המקומונים של שוקן כעורך מוצלח של המקומון "העיר". בסוף שנות השמונים הפגיש אותו עמוס שוקן עם אביו, גרשום שוקן, שהיה אז המו"ל והעורך הראשי של "הארץ" כבר 48 שנים, מתוך מגמה למנותו לעורך המשנה ובבוא היום לעורך הראשי של העיתון.
"חשוב להבין שבהתחלה לא היו לו ציפיות ולמעשה, יחד איתנו, צעד צעד, הוא בנה את 'העיר', אומר מרמרי. "עם השנים התפתחו גם קשרי חברות בינינו והפכנו להיות חברים מחוץ למערכת. היינו חבורה צעירה ומגובשת שבאופן טבעי בשל דפוסי מחשבה דומים, אהבה לבלות יחד גם בשעות הפנאי. עד היום אני שומר על קשר עם חלק נרחב מאנשי המערכת של אז ועם שוקן, אדם שאני מאוד מעריץ".
בהרצאה שנתן בתחילת אפריל בפני האגודה הישראלית לתקשורת סיפר חנוך מרמרי, העורך הפורש של "הארץ", כי "במשך שנותיי כעורך התפתיתי להאמין שנוצרו אחדות ביני לבין מערכת העיתון וסוג של אמון מוצק בין המו"ל וביני אשר יעמוד בכל מבחן. מתברר, כי המחלוקת סביב אופן הקמת 'דה מארקר', ואחרי כן סביב דרך מיזוגו בחזרה ב'הארץ', יצרה חשדנות הדדית, והאמון היסודי, העמוק, נשחק ונפגם במהלכים הבלתי-הרמוניים של השנים האחרונות הללו".
ההפסד לגיא רולניק ואנשי הכלכלה החדשה של "דה מארקר" היה כנראה רק הקש ששבר את גבו העמוס במועקות של מרמרי. כדרכם של סכסוכים, השקפת העולם היא לא הרבה יותר ממעטפת. היתה ביניהם חברות קרובה, והיא החמיצה. שוקן גמר אומר לממש את זכותו כבעלים. הוא עשה את זה כמקובל בשיטת הניהול הישראלית: לא בהדחה גלויה, החלטית, אלא בהקזת דם מתמשכת, שגורמת למענה סבל לא פחות משהיא גורמת לקורבנו. המהלך שלו היה סופר לגיטימי. ימים יגידו אם הוא היה גם מהלך חכם.
"במשך השנים התפתחה בינינו ידידות קרובה, חברות, והיא דחתה את הפעלת המנגנון הזה", אומר מרמרי. "הקטטות היו חבריות, משפחתיות. ייתכן שמוטב היה להכריע קודם, בצמתים אחרים". מרמרי הבטיח מראש שלא יאמר כל מה שעל לבו, והוא עומד בזה יפה. הוא נמנע מלדבר על היחסים שהורעלו, נזהר מלרכל. אבל היו קלקולים בחיי היומיום, היו התעמרויות תקציביות.
מבחינתו של שוקן, זאת היתה החלטה נדל"נית: אגף מסוים זז מבניין אחד אל הבניין שממול. לא ביג דיל. היתה בזה גם היענות לרצונו של אחד מטובי הכותבים בעיתון, גיא רולניק, שחתר לעצמאות.
מרמרי ראה בהחלטה הזו פגיעה קשה בסמכות העורך - חלק מרכזי בעיתון יינתק ממנו. רוח הצוות, האחדות הפנימית, תיפרם. יהיו שני "הארץ" - העיתון יידבק במחלתם של עיתונים אחרים, שבהם מוספים מסוימים הם ממלכה פיאודלית שמנהלת מלחמת עולם נגד שאר העיתון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאזינים יקרים
|
|
|
|
|
|
|
ב-1990 פסע שוקן את פסיעתו הראשונה לתוך מלכודת הדבש של המו"לות, אליה הוביל החטא הקדמון של "חדשות".
עמוס שוקן, היום מו"ל "הארץ", מתאר את השתלשלות העניינים: "דב יודקובסקי (שהיה קשור באותם ימים ל'מעריב' לאחר שפרש מקבוצת 'ידיעות אחרונות') פנה אלי ואמר: רוברט מקסוול השקיע ב'מעריב', תן לו להשקיע גם ב'הארץ' ונפעל במשותף מול המונופול של 'ידיעות אחרונות'. באותה התקופה הייתי צריך ביטחון כלכלי לגבי המשך פעילות העיתון 'חדשות', אבל נרתעתי מאחר שלא הייתי בטוח שאני מעוניין בכך. גם קודם עלו אפשרויות השקעה בעיתון, שנדחו. בהמשך התקיימו כמה פגישות עם מקסוול בישראל ובאנגליה. ארנון מוזס שמע על הדיבורים הללו ואמר: 'אם אתה מעוניין בהשקעה, בוא קבל כסף בתמורה להנפקת מניות 'הארץ'". לדברי שוקן, הסיכום בין הצדדים כלל העברה של 10 מיליון דולר מקבוצת "ידיעות אחרונות" לקבוצת "הארץ" בתמורה לקבלת 16.7 אחוז ממניות "הארץ".
זמן קצר לאחר מכן דובר על שינוי העסקה מעסקת השקעה בהון מניות להלוואה. הרקע היה, ככל הנראה, רצונה של קבוצת "ידיעות אחרונות" לגשת למכרז על ערוץ 2. ואכן ב-1992 נחתם הסכם הלוואה, שלפיו הסכום שהועבר ל"הארץ" יוחזר במלואו ל"ידיעות אחרונות" בסוף שנת 2002. בהמשך פורסם ב"הארץ" כי ההלוואה ניתנה ללא בטחונות, צמודה למדד וללא ריבית.
קשרים כלכליים אלה לא פורסמו ברבים במשך שנים והם חשפו את הצד הפחות צדקני של שוקן. "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" הן חברות פרטיות ואינן מחויבות לדווח לציבור על התקשרויותיהן ותוצאותיהן העסקיות. בנוסף, איש לא יידע את העיתונאים במערכות על הקשר העסקי שנרקם בין העיתונים. "אני חושב שזה היה נכון שלא לדווח על לקיחת ההלוואה מ'ידיעות אחרונות', בדיוק כמו שאני לא צריך לדווח מאיזה בנק אני לוקח את ההלוואה", הסביר שוקן בעבר.
אלא שב-94' התפרסמה ב"מעריב" ידיעה לפיה ל"ידיעות אחרונות" יש זיקה עסקית לקבוצת "הארץ", ולכן, טען העיתון, דיווחי "הארץ" בכל הקשור לפרשת האזנות הסתר הם מגמתיים ולא מאוזנים.
בידיעה של "מעריב" פורסמה גם תגובת עמוס שוקן שהכחיש את העובדות: "לדבריו, ל'ידיעות אחרונות' או לארנון מוזס אין השקעות כספיות ב'הארץ', ומעולם לא הזרימו כסף לקבוצת 'הארץ'. עם זאת הוא אישר כי יש לו 'קשרים חברתיים עם ארנון מוזס'", נאמר שם.
שבוע לאחר מכן התפרסם מאמר תגובה של שוקן ב"הארץ". המו"ל טען שעיתונאים מ"מעריב" פנו אליו עוד בתחילת יוני אותה שנה וביקשו תגובה לידיעה על ההלוואה. באותם ימים נערכו פגישות בין המו"לים של שלושת העיתונים ובהן נדון האופי שמקבל סיקור פרשת האזנות הסתר.
בשיחות אלה סוכם על הפסקה זמנית של הפרסומים בעניין, למעט דיווחים מבית המשפט. הידיעה על ההלוואה של מוזס לשוקן, שאמורה היתה להתפרסם ב"מעריב", נדחתה על רקע שיחות התיאום על אופי הסיקור של פרשת האזנות הסתר.
משפורסמה הידיעה לבסוף כינה אותה שוקן במאמרו כ"מכשיר סחיטה" והוסיף "המידע, שהיה בעיני נמרודי נשק הרתעה, ובמשך כשלושה חודשים נתן לו הרגשה שהצליח בעזרתו לסחוט מ'הארץ' שתיקה, חזר להיות ידיעה עיתונאית". במשך אותו חודש המשיכו שני המו"לים להלום זה בזה ולהאשים איש את רעהו בהאשמות הקשורות בין היתר לשותפות העסקית הקצרה שנדונה ביניהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גזען או סתם יקה
|
|
|
|
|
|
|
גם שנת 1996 היתה שנה לא קלה לשוקן. לא לעמוס ולא לרשת. יחסי הגומלין הכלכליים והאישיים בין שלושת המו"לים של המדינה: נוני מוזס, עופר נמרודי ועמוס שוקן, התפוצצו כמו מוגלה וספיחי הפרשה נמשכו שנים רבות.
משפט הדיבה של "מעריב" נגד "שוקן" היתה חגיגה תקשורתית. זה התחיל בכתבתה של התחקירנית בירנית גורן מ"כל העיר", שייחסה לרונאל פישר, עיתונאי ב"חדשות" שערק לכוחות "מעריב", סחיטה, כביכול. במאמרה היא האשימה את פישר ב"עריכת תחקירים סחטניים כדי לזכות בשטחי פרסום".
מנגד, טענו פישר ומו"ל "מעריב", עופר נמרודי, כי מדובר בהשמצות שקריות וחסרות בסיס.
לא מעט גורמים בעיתונות הישראלית מצביעים על שוקן כ"עדתי". יעקב ארז עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, אמר פעם כי אילו היתה משפחת נמרודי מלודג' או מברלין, ספק אם דרישות "הארץ" לגדוע את "מעריב" היו כה תוקפניות. גם רינו צרור, אליבא דרון מיברג, האשים את שוקן בעדתיות במכתב ההתפטרות שלו מעריכת עיתון "העיר".
"אני לא חושב שיש לשוקן משהו נגד מזרחיים", אומר עיתונאי ותיק, "הוא פשוט יקה פוץ. הוא לא נותן צ'אפחות והוא קצת דג קר, אבל גם מצד שני הוא גם 'מענטש'. גם בתוך חבית הכרישים שבה הוא שוחה, האיומים ברצח, יחסי האהבה-שנאה עם המו"לים הגדולים, הוא מצליח לשמור על פאסון ועל המצפון. עם נבזים הוא מתנבז, כמו שהוא אמר פעם".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
