 |
/images/archive/gallery/299/710.jpg משלחת עיתונאים לגרמניה
צילום מתוך הסרט  |
|
|
|
|
| הם נפגשים פעם בשנה למשך שבוע שלם, לא מהססים לחטט בעבר אך בעיקר מסתכלים בתקווה לעבר העתיד. עיתונאים, אמנים ואנשי עסקים ויחסי ציבור צעירים, נציגי הדור השלישי משני הצדדים- הישראלי והגרמני - מנסים לעשות את מה שסביהם והוריהם לא הצליחו: להתעלות מעל הזעם והכאב ולנסות להכיר זה את זה |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
שלומי שטיין, מינכן
5/5/2005 11:25 |
|
|
|
|
|
|
|
זו היתה הפעם הראשונה זה שנים שהדמעות זלגו מעיניי ללא כל יכולת לשלוט בהן. רק אז, בגיל 34 ברחובותיה של מינכן, ערש הנאציזם, הרגשתי לראשונה את עברה של חלק ממשפחתי. עד אז הייתי כישראלים רבים בני גילי - במחשבה ידעתי שסבי המנוח הוא ניצול שואה ושכמעט כל משפחתו נרצחה במחנות. אבל בבית העדיפו לא לדבר על כך יותר מדי.
בבתי-הספר ובטקסי ימי השואה גדלנו בעיקר על מקאמות, אנדרטאות ושאר אביזרים להרחקת הזוועה. המשפחה שאותה חוויתי היתה רק זו המקסימה, האוהבת והמחבקת שעמה גדלתי. החלק שנגדע בשואה על-ידי המרצחים הנאצים נגדע גם מהתודעה החווייתית-משפחתית שלי. באותו לילה, ודווקא בגרמניה, נפל לי האסימון.
עד כמה שהשואה נתפסה בעיניי כעניין שפגע באופן אישי בעיקר בדור הסבים והסבתות שלי ובדור השני של הוריי-פתאום הבנתי שהנאצים דפקו גם לי את החיים. כמה עולמות של אנשים מרתקים במשפחתי הקרובה
שהיו יכולים להעשיר את חיי פשוט לא שם לצדי, ואני אפילו לא הבחנתי בכך.
גדלתי לתוך מציאות הריק הזו, ולא ידעתי שאפשר גם אחרת. הנאצים כרתו לי רבע מהחיים.
דחף אדיר הציף אותי לרוץ ולחבק את סבא שלי, להיות שם בשבילו - אבל הוא כבר שנים איננו בין החיים. הרגשות היו עזים. הייתי צריך להיות לבד, וכך מצאתי את עצמי מתהלך באמצע הלילה ברחובותיה של מינכן, הולך ובוכה. זעם אדיר שכמותו לא חשתי מעודי השתלט עליי - רק שם הבין לבי את שהמוח קלט כבר מזמן: את עוצמת השנאה והכעס העצום כלפי הגרמנים.
אבל מהרחוב שבתי אל גרמנים, נכדיהם של האנשים שאולי היו אחראים באופן אישי למחיקתה של רבע ממשפחתי, ובכל זאת - גרמנים אחרים. כבר שבוע שאנחנו יחדיו - הם רצו לבוא ולהתקרב אליי ואל ישראלים אחרים. גם הם כועסים ומתקשים לסלוח לאבותיהם. הכעס שהיה בתוכי לא יכול היה להיות מופנה כלפיהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
קופסה שחורה בראש
|
|
|
 |
|
|
|
זהו סיפור על ניסיון ליצור קשר מסוג חדש, הידברות והתמודדות משותפת בין בני הדור השלישי, ישראלים עם גרמנים. הרבה טאבואים נשברו בתוכנית הייחודית הזו, ומתוכה צמח דיאלוג פורה עם התעסקות נוקבת בעבר, אבל בעיקר מבט אל העתיד המשותף
.
לפני חמש שנים הקימה קרן תאגיד התקשורת הגדול באירופה, "ברטלסמן" הגרמני (שבבעלותו בין השאר רשת הטלוויזיה RTL, בית ההוצאה לאור "ראנדום האוז", חברת התקליטים BMG ועוד), את "התוכנית לחילופי מנהיגים צעירים מגרמניה ומישראל". מאז מצטרפים אליה בכל שנה כתריסר משתתפים מכל מדינה: עיתונאים, יועצים פוליטיים, אמנים ואנשי עסקים ויחסי ציבור צעירים. בין המשתתפים לא מעט פרצופים מוכרים כמו מרב מיכאלי, ירון דקל, קרן נויבך, רותי רודנר, איתי אנגל, ניצן חן, שירה פליקס, צבי יחזקאלי, רונן ברגמן, איתי אנגל, גלעד עדין, נטשה מוזגוביה, יולי חרומצ'נקו, ענת באלינט וגם העיתונאי והמגיש דב גלהר, שהסרט שהכין על סדרת המפגשים הללו הוקרן הבוקר בערוץ 10.
כיום הקבוצה הזו מונה כבר יותר מ-100 חברים , והיא רק הולכת וגדלה. אנחנו נפגשים בכל שנה, פעם בגרמניה ופעם בישראל. במשך שבוע ימים חיים יחדיו, נפגשים עם מנהיגים, הוגים, מדענים, אמנים ואנשי ביטחון. המטרה: להכיר לעומק את החברות הישראלית והגרמנית - ובעיקר להכיר זה את זה.
בראש הפרויקט עומד סטפן וופל, גרמני שנשוי לישראלית. לאחר כמה שנים שבהן גרו עם ילדיהם בגרמניה, כעת הם גרים בצפונה של ישראל. "אני מרגיש כמו אבא של משפחה גדולה שהתאחדה כאן", אומר וופל על חברי הפרויקט, "ואני יכול להעיד באופן אישי שזו ההרגשה הקולקטיבית של כל המשתתפים".
ההשתתפות בתוכנית לוותה בהיסוס רב. זה לא טבעי לישראלי לטוס לגרמניה, ובטח שלא לנסות ולהבין את הגרמנים. "לא פשוט לקחת חבורה של ציניקנים מקצועיים, ולקלף ממנה את שכבות הציניות כדי להגיע ללבה רגישה כנה וכאובה", אומר דב גלהר.
"לכל אחד מאיתנו, ישראלים וגרמנים, יש קופסה שחורה אי-שם בראש. קופסת השואה. לישראלים אלו הם תמונות או סיפורים מבית אבא או סבתא. לגרמנים הצעירים הקופסה השחורה כואבת לא פחות. אם לנו הישראלים כתוב עליה 'קורבן', לגרמנים כתוב 'רוצח'. מלבד רגשות אשם איומים הם ימצאו בפנים תמונות מהשירות הצבאי של סבא והרבה שאלות מענות כמו: למה הפכנו לאומה רוצחת? האם גם אני הייתי מסוגל להצטרף לתעשיית המוות ההיא? והאם משהו דפוק מהיסוד אצלנו?" הוא מוסיף.
"גם אני גדלתי בבית שבו לא נוסעים לגרמניה", מספרת דנה ויס מערוץ 2. " עד שהצטרפתי למשלחת זה היה טאבו. הלכתי למפגש המקדים ברגשות די מעורבים, אבל כבר אז הבנתי אינטואיטיבית שזה משהו שכדאי שאשתתף בו, ושבאמצעותו אקבל תובנות מעניינות".
"יש משהו שלא מרפה ממך במשך כל ימי הביקור וגם בימים שאחריהם", אומר גולן יוכפז (גלי צה"ל וערוץ 2). " עצם העובדה שאתה נכנס למועדון ריקודים, ואחרי שעה של בילוי מתברר לך שהמקום היה מתקן רשמי ששימש בין היתר את קציני האס-אס, לעולם חוויית הבילוי הבסיסית והיומיומית תהפוך למשהו שונה לאחר הגילוי. ואחר כך, כשאתה יושב מול חברי המשלחת הגרמנים, אתה לא יכול להתחמק מהמחשבה האם הבחורה הצעירה שעכשיו מדברת היא נכדה של קצין אס-אס? או של פקיד גרמני בכיר בממשל הנאצי? כמעט תמיד תנסה לשכנע את עצמך שאין סיכוי כזה, אבל אחר כך כשמתבררת לך האמת, אתה נאלץ לחשוב האם כמו ששינית את דעתך על אותו מועדון לילה כך גם ההתרשמות על אותה צעירה תשתנה? התשובה לא פשוטה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חברויות מיוחדות
|
|
|
|
|
|
|
"כאשר פותחים יחד את הקופסאות הללו בתהליך עדין ורגיש נוצר משהו עוצמתי מאוד", ממשיך גלהר.
"לא מדובר בניסיון לריהביליטציה: לא אנחנו הישראלים הצעירים רשאים למחול על פשעי העבר, ואין בעצם למי, כי לא הגרמנים הצעירים צריכים לשאת את אשמת דור הסבים. אני חושב שהמבט המשותף והנחרד אל העבר בא מעל לכל לומר - זה לא יקרה שוב. לא שם, לא כאן, ולא בשום מקום בעולם. יש לנו אחריות משותפת לצעוק יחד את הצעקה הזו. נוצרו גם חברויות מיוחדות מאוד בקבוצה. סטפאן דטחן, איש הרדיו הגרמני, הפך למשל לאחד מחבריי היקרים ביותר. בתו הבכורה אנה החלה ללמוד בכיתה א' השנה בבית הספר היהודי של ברלין. הילדה הלא יהודייה היחידה שם. את ההחלטה קיבל לאחר החוויה המשותפת בתוכנית הזו. כל כמה חודשים אנחנו שולחים לה מכאן ספרים בסיסיים בעברית, ובתי אלי מוצפת גם היא במתנות".
"מבחינתי אפשר היה לסיים את המפגש הארוך עם הגרמנים בלי להזכיר ולו פעם אחת את השואה", מודה גלעד עדין מערוץ 10.
"לכן היה מעניין לראות עד כמה עמיתינו מגרמניה היו חרדים מן המפגש, ועד כמה הוא היה טעון ומלחיץ בעיקר מבחינתם. בדיון המרגש שניהלנו לקראת סוף השבוע, התברר שקשה להם להבין איך אנחנו לא יכולים שלא לראות בהם נושאי אשם. הם באו למשלחת מנקודת מבט מתנצלת, כשבאמתחתם שק דחוס ברגשות אשם תלת-דורותיים. ההארה הזו גרמה לי להבין שצריך קודם כל להסיר את הספק שקיים בלבם ולנטרל את החששות שלהם. רק אז אפשר להתחיל לבנות מערכת יחסים נורמלית של מנהיגות צעירה בין גרמניה לישראל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא כולם בשלים
|
|
|
|
|
|
|
ללאונרד נובי, סופר גרמני וכיום עמית באוניברסיטת הרווארד בארצות-הברית, המפגשים סיפקו זווית ראייה קצת אחרת על ישראל.
"כהיסטוריון למדתי רבות על גרמניה הנאצית והשואה. אולם התמודדות עם נושאים הללו ברמה המופשטת-אינטלקטואלית היא משהו שונה לחלוטין מאשר לעשות זאת ברמה הבינאישית, עם אנשים שנהפכו לחברים קרובים", הוא אומר.
"התוכנית יצרה מצע ייחודי ורגשי להחלפת דעות בנושאים ששני הצדדים טרם השלימו עמם. השואה עדיין בלתי נתפסת מבחינתי בדיוק כמו אצל הישראלים. יש מספר כעסים ודעות קדומות משני הצדדים, ללא ספק יש לכך קשר הדוק לסכסוך הישראלי-פלשתיני ולאכזבה של הישראלים מכך שאנו לא תומכים בהם. השהייה בישראל איפשרה לי לחוש את ריח הסכנה באוויר, את ההרגשה של השבריריות והפגיעות שיש לישראלים למרות עליונותם הצבאית. הבנתי שהחברה הישראלית מגוונת מאוד".
גלהר אומר על סרטו "מפגשים" כי הוא עצמו לא משוכנע שכל הישראלים עדיין יכולים להשלים אפילו עם הסרט עצמו. "אני מקווה שהציבור הישראלי כבר בשל לראות יחסים מהסוג הזה עם בני הדור השלישי הגרמני. למי ששבוי בקונספציית ה'לא לופטהנזה, לא בלאופונקט, ולא מרצדס' - אני לא בטוח שהוא יתאים. מצד שני, סבתא שלי, שהשאירה בפולין את הוריה ואת שמונת אחיה ואחיותיה ולא ראתה אותם מאז - מעולם לא חינכה אותי לשנוא. גם לא את מי ששנאו אותי, ובטח לא את נכדיהם שנולדו שנים אחריי".
הכותב נמנה עם חברי הפרויקט | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
