פיתוי ללא תשוקה: אלון הדר מבקר ב"גוז' ודניאל"
"גוז' ודניאל", במושב בני ציון, מתפארים בטאבון, אבל לא משתמשים בו. עושים קולות של מטבח מעודכן, אבל מגישים אוכל בטעם ערוץ 2
שנים אני מפנטז על היום שבו מסעדות ישראל יבנו תנור איכרי בהיכלי המזון שלהן, יצלו תרנגולות חופש שמנות, יתקינו פיצות דקיקות עם מוצרלה דה בופאלו, יצרבו נתחים אכזריים של בשר.
המלצרית הצעירה מגיעה תוך כמה רגעים לשולחן. אני לא מצליח להתאפק ושואל "איזה מנות אתם מכינים בתנור?". "המון מנות?" היא עונה. "דג שלם בתנור, סוגים שונים של בשר". חייכתי. זו הולכת להיות ארוחה ארוחה.
"וגם פיצות? פוקאצ'ות?" אני לא מסתיר את התלהבותי ומצביע על הטאבון. "אה, זה לא בתנור הזה. זה בתנור רגיל". "אז בשביל מה הטאבון הזה? אתם לא משתמשים בו?" משתמשים. אנחנו צולים בו את הירקות ליד המנה של הדג" היא עונה בביישנות.
אם היה לי קצת אופי הייתי מיד לאחר הדיאלוג המוזר הזו אומר תודה ונוסע הביתה. כי זו לא סתם הייתה שיחה עם מלצרית מבולבלת, שאף אחד ממנהלי המסעדה לא התאמץ שתוכשר כראוי לתפקידה. בלי שהתכוונה, היא חשפה את הדנ"א של המקום. צורה בלי תוכן. דאווין בלי אמירה קולינרית. ובעברית: ציניות שלא ברא השטן.
כי מי נמצא בין ארבעת השותפים במיזם הזה? האחים יורם וארי ירזין שחתומים על כמה מהפרויקטים הקולינריים הכי מתוקתקים בישראל. המסעדה האחרונה שפתחו בשוק האוכל בתל אביב, "טאפאס בנמל" היא בעיניי אחת מעשר המסעדות הטובות במדינה. התורים הארוכים בהמבורגרייה "מוזס" ובפיצרייה "טוני וספה" מצביעים שהעם איתם.
לקבל מאנשים כאלה, שיודעים מה זה אוכל טוב, מיזם תיירותי ריק זו אצבע משולשת מול הטעם הטוב. כי גוז' ודניאל, כמו שיתברר בדקות הבאות, היא מיזם כלכלי, קפיטליסטי וציני להחריד. מתחם אוכל שנועד למשפחות אמידות מהאזור שלא בא להן לנסוע כל ערב לתל אביב, ומתלבש טוב על מפגשים המוניים בדיוק כמו השולחן בחוץ: חבורת נשים בנות 50 שחגגו בקולניות מלאת יצרים יום הולדת ונתנו תצוגת תכלית של פורמט הריאליטי הבא (נשים שמגדירות את עצמן באמצעות שיחות על בעלים וילדים).
יין נהדר ("פוססיני ביאנקו" פירותי ומגוון) חיפה על תפריט שכולו מנסה לפגוע במכנה המשותף הרחב ביותר בלי לקחת כל סיכון. ובכל זאת ניסיתי: קרודו של דג חרב וסלט סלק בראשונות. את פלחי התפוז של המנה האיטלקית החליף לימון כבוש הכי לא לעניין. הדג לא בער מטריות, השכנים היו די מעצבנים (צנוניות, פלפל אדום חריף וכוסברה), והמנה הייתה נסבלת איכשהו רק בגלל לחם הזיתים, שגם הוא היה קצת רופס מבפנים.
הסלק הצלוי עם אגוזי הלוז וגבינת המאירי-הפסיפלורה של קיץ 2011 - היה צפוי. מנה טעימה, אבל זו לא פדיחה לשף להגיש אותה בדיוק כמו בהמון מסעדות אחרות בארץ? אבל זה העניין, גוז' ודניאל לא מתפדחים משום דבר. העיקר שהקופה תתקתק.
והיא תקתקה. כי המיקום של המסעדה הוא מושלם. היא צמודה למגדל המים הישן של היישוב שאף מהווה את אחד מקירותיה החיצוניים, משקיפה על בוסתן נהדר של הדרים ועצי זית. והכל על רמפת עץ חדשה ומדוגמת שנותר רק לקנא.
אי אפשר היה לעצב ארוחה מדויקת בתפריט הערוץ 2 הזה. נבחרו כמעט באקראי פילה מוסר, פפרדלה פירות ים ואוסובוקו. כולן מנות כלל ישראליות, אבל מה זה משעממות. מנות של ספרי בישול לילדים.
הפסטה, שדווקא לוותה בקלמארי ושרימפס חמודים, הייתה הכי מקרוני עם רסק עגבניות של אמא. שום ייחוד, שום עקצוץ, שום יומרה. מפלגת קדימה של הפסטות.
גם האוסובוקו אטום הטעמים שנחת על פולנטה אנמית שידר כי גוז' ודניאל הוא חדר האוכל של ישראל השבעה, הפרובינציאלית. המוסר בכלל דיכא אותי. אני זוכר את המנה הזו אצל אייל שני, אז באוקיינוס הירושלמית. עם פסטה טרייה, רוטב פלפלים שנקלו על גחלים ודג הכי ים שבעולם. כלום מזה לא הזכיר את הצלחת של גוז' ודניאל. למרות ההבטחה הגדולה המנה הסתכמה בפיתוי ללא תשוקה. דג יבש, כמה ירקות שנצרבו בתנור המיוחס והסיפור נגמר.
הבטתי ברצפת המסעדה (פרקט דק שנועד לבנות תחושה של כפר קטן). הרגשתי הכי פורמייקה בעולם.
גוז' ודניאל, אנשי בראשית, מושב בני ציון, 09-7714122
עוד טעימות בבלוג קולינר.
נא להמתין לטעינת התגובות
