איילת מבשלת: ראיון עם השפית איילת לטוביץ'
הרבה לפני ששמעתם על מיכל אנסקי, איילת לטוביץ' בישלה עם חיים כהן, תקתקה מתכונים בטלוויזיה, פתחה מסעדה, התגרשה, חייתה שנתיים עם אשה ורוצה עכשיו גבר לצדה. ראיון עם אשה לא סטנדרטית, שמעוררת את בלוטות הטעם וההשראה
אבל כמו בכל סיפור הצלחה, גם דרכה של לטוביץ' ידעה עליות ומורדות. בשנות התשעים, עוד לפני שהמסך התמלא בתוכניות קולינריה ושפים נהיו סלבריטאים, היא כיכבה לצד גיל חובב בשתי העונות הראשונות של "שום, פלפל ושמן זית". לדבריה , אלמלא ביקשה להשוות את שכרה לשכרו, ייתכן שהייתה ממשיכה להופיע על המרקע, אלא שלטוביץ' נאלצה למצוא דרך פחות זוהרת כדי לבסס את מעמדה בתחום.
לטוביץ', 39, מודה שכשעזבה את הטלוויזיה היא עברה תקופה לא קלה: "התדרדרתי", היא אומרת, "כאילו נכנסתי לדיכאון, כי בעצם ויתרתי על העבודה שהייתה לי אז במסעדת' לילית' כדי להיות בטלוויזיה והייתי בלי תואר, כי למרות שבטלוויזיה רצו לרשום שאני שפית - לא הייתי, וידעתי את זה טוב מאוד. לא הרגשתי שפית, ואני בנאדם עם אינטגריטי. אני מאמינה בלצמוח לאט לאט, בעוד שהטלוויזיה עשתה לי פסאודו קפיצת מדרגה, ששמה אותי במקום מצוקתי. רציתי לחזור לעבוד במסעדה, אבל לא הצלחתי להחזיק סכין כמו שצריך. כאילו פתאום הרגשתי שאני לא יודעת כלום. זה באמת שבר, לא את רוחי, אבל זו הייתה תקופה שהכל התערער אצלי. ההתעקשות על שוויוניות, זה שהייתי בטלוויזיה ואני כבר לא, שלא לדבר על המשמעות הכלכלית".
- ומה לגבי הפרסום ומה שבא בעקבותיו?
"גם עם זה עשיתי מסע. כי לפעמים זה מלטף, אבל יש רגעים שזה קשה. הטלפון שלי היה רשום בספר הטלפונים, ואנשים היו מתקשרים בשבת בחמש לבקש עצות, בלי להציג את עצמם ובלי להתנצל על החדירה לפרטיות. בפרסום יש גם דברים לא נעימים. אני זוכרת שהייתי במסיבה ורקדתי, וכל הזמן הייתי במודעות שמסתכלים עלי ובוחנים אותי, ולא יכולתי עם החנק הזה. זה היה לגמרי ביני לבין עצמי, אבל זו יכולה להיות מלכודת דבש. צריך המון בגרות בשביל לדעת ליהנות מזה".
- אז לאן הלכת?
"שולה מודן פנתה אלי כדי שאבוא לערוך ספרי בישול ולתרגם, ואז פתחתי בקריירה של עורכת ומתרגמת ספרי בישול, הייתה לי הטרמינולוגיה כי למדתי בחו"ל. גם בזה אני מוכשרת", היא צוחקת.
אכן מוכשרת, בבישול כמו גם ביחסי אנוש, תמיד מאירת פנים. העובדים שלה, בעיקר נשים, מתים עליה. בגיל 26 כבר היה מאחוריה ספר בישול שכתבה עם גיל חובב, אבל כדי להתפרנס לטוביץ' הלכה לעבוד על יאכטה, ובתקופה מסוימת לקחה חופש מהכל והתמסרה לאמהות לבתה היחידה, אריאל, מנישואיה לבנואה וינוז, בחור צרפתי שעבד איתה במטבח של מסעדת "קרן" המיתולוגית. "החתונה הייתה בדרום צרפת, הלכנו כולנו מהמלון לעירייה, לבושים יפה, האחייניות שלו היו שושבינות, ואחר כך עשינו אירוע גם בארץ", היא נזכרת.
לטוביץ' הייתה נשואה שבע שנים, ולאחר הגירושים עברה מסע מטלטל נוסף, שכלל מגורים עם בת זוג ויחסים עם גבר צעיר ממנה, טרנסג'נדר. "אני אוהבת בני אדם, והידיעה שיש לי משיכה לנשים הייתה שם תמיד, מגיל 14, למרות שהיא לא באה לידי ביטוי. אמרתי 'טוב, התגרשתי, ננסה'. זה הגיע ממקום מיני באופן הכי פשוט, מהתחושה שגוף של אשה הוא דבר יפה שמעורר ומגרה אותי. אני לא מגדירה את עצמי בשום צד, זה נורא קל לאנשים שצריכים סדר בראש להגיד 'לסבית או דו מינית', וזה לא ככה. בכולנו יש תמהיל זכרי ונקבי, ולתמהיל אני נמשכת. אז אחרי הגירושים יכולתי לבוא למישהי ולהגיד לה 'את מושכת אותי, אבל עוד לא התאהבתי, לא מתאהבת כל כך מהר'".
- אבל כבר חצית את הקווים.
"מבחינתי, לא חציתי שום קו. גם כשהייתי עם בת זוג, הרמתי טלפון לאמא שלי, אמרתי: 'תקשיבי, אני מאוהבת במיכל, זהו'. היא שאלה:'מה, את בטוחה?'. מסכנה , אתגרתי אותה כל חיי עם הבחירות שלי.
מבחינתי, אם היום יהיה לי בן זוג בן 18, זו חציית קווים גדולה יותר מאשר להביא בת זוג. אז הייתה לי בת זוג במשך שנתיים שאיתה חייתי, יחסים שלא הצליחו. הייתה אהבה גדולה, אבל המון פעמים זה עניין של בגרות, זוגיות היא כנראה אישיו בחיי. עוד לא פענחתי את המנגנון".
- ומה עכשיו?
"נפרדתי מבן זוג שהייתה לו מגדריות מאתגרת לפני שנה וחצי, ומאז אני לא אגיד שאני נזירה, אבל הייתי צריכה להתנקות, להבין. היום אני רוצה את המכסה לסיר, ואני לא אתפשר על פחות, מה שאומר שאולי לא תהיה זוגיות. וההכרה הזאת, להבין מה היה לא בסדר בהתנהלות הזוגית שלי, הביאה סוג של נינוחות ברגעים מסוימים.
אחד הדברים הכי קשים בזוגיות הוא ההשתקפות הזאת, הבנאדם מולך משקף לך לאו דווקא את הדברים שאת אוהבת בעצמך. חלק מההרגשה הבסיסית של לרצות להיות עם בנאדם זה שאת אוהבת את עצמך לידו. הנינוחות הזאת היא היכולת להיות מי שאת בנוכחותו. אז כמובן שישנם גם הרגעים שנורא בא לי לחלוק, שיהיה מישהו לצדי, שילטף ויחבק ויתווכח".
נשמע שלטוביץ' מדברת על זוגיות עתידית בלשון זכר. "אני נורא רוצה משפחה, די, אני ממש רוצה לנוח, מאוד רוצה עוד ילד, וכשהסתכלתי על הוויז'ן של משפחה, האימג' היה של גבר לצדי. בעבר היה לי קשה למצוא גברים שאני מעריכה, מאוד הערכתי נשים, כשהן מצליחות ומתקדמות זה מרגש אותי הרבה יותר. היום אני פוגשת גברים מדהימים, ואני אומרת: 'אה, אז יש תקווה'. יש סיכוי למצוא גברים שהם לא מקטיני נשים".
- זה לא ברור?
"אין הרבה כאלה, כי התרבות שלנו עדיין פטריארכלית. אבל יש גברים שמוצאים את עצמם בלי משחקי כוחות, והם מהממים. בקיצור, פתחתי כרטיס בג'יי דייט, שזו פעולה מאוד מיינסטרימית בשבילי, וגם ברור לי שלא תופסת לגבי, כי אי אפשר להגדיר אותי דרך דף, ואכן סגרתי את הכרטיס, כי זה משך אנשים שלא היו בכיוון בכלל. בכל מקרה, כשאמרתי שאני מחפשת גבר, זה היה יותר קשה מאשר לצאת מהארון. הסתובבתי במילייה של'אוהבות בנות' ופתאום לבוא ולהגיד'לא, אני בעניין של גברים', הרגיש מגוחך.
התבגרתי קצת. אני מתקרבת לדברים, לא מפחדת מהם, יש לי ידע ואני מבטאת את עצמי בחופשיות, אם זה באופן הלבוש שלי, ואם זה בעובדה שאני לא צובעת את השיער. לא יכולה לסבול את הרעיון של לשבת במספרה שעות עם הדבר הזה על הראש. ואני חולקת עם אנשים את החיים האישיים שלי, לפעמים פרטים מאוד אקזוטיים. אני חיה את מי שאני, ואנשים סביבי מרגישים לידי נוחות אדירה בלהיות מי שהם. הכל מותר".
- מה כתבת בכרטיס הג'יי דייט שלך?
"נהנתנית, שהכי אוהבת לחם אחיד עם גבינה 9%, את רדיו FM 88, ובחתונות מקפצת עם שרית חדד עד לב השמים, חכמה ואהבלה, טיפשה ומבינה, עבת בשר וכוסית על.
בגיל 12 התחלתי דיאטות בשיטת האקורדיון, אבל אחרי ההריון עשיתי את הדיאטה האחרונה. דיאטה זה כמו אקמול לכאב ראש. השאלה היא למה יש כאב ראש. עשיתי איזשהו תהליך והיום טוב לי, אני רק הולכת ונהיית יותר מעוצבת וסקסית, בלי להשיל את הקילוגרמים. אני אוהבת את השמנמנות. וזה מקסים, כי הגבר האחרון שביליתי איתו אמר 'איך אף צייר או צלם לא ביקש שתהיי מודליסטית שלו? יש לך גוף מושלם'".
- איך היה לחזור להיות עם גברים?
"טבעי. ההלוך-חזור הוא טריפ. כל מפגש פיזי עם בן אדם חדש יש בו חששות, זה גוף חדש, זה להיחשף מול עיניים חדשות, זה להתבונן בניואנסים, זו תקשורת חדשה. יש דברים במיניות שלי שאנשים מתכווצים מולם, ולהפך. אני מדברת עכשיו רק על העניין הפיזי, כי מעבר לזה תקשורת עם בן אדם היא אותה תקשורת, והרגשת נוחות היא הרגשת נוחות".
בין הקעקועים שמעטרים את גופה בולטת עין גדולה. "מישהי פעם אמרה לי שילדים שמציירים עיניים מבטאים את הצורך שיסתכלו עליהם או לחלופין פראנויה, ובזמנו יכולתי להתחבר לשני האלמנטים. היום זה יותר מתחבר לי לחוכמה עמוקה, להסתכלות אחרת", היא אומרת.
היא גדלה בחולון, בת בכורה, ולה אחות ביולוגית ושתי אחיות מהסיבוב השני של אביה. אביה סוכן של ציוד רפואי ולאמה יש חברת כוח אדם. הוריה התגרשו כשהייתה בת 14. " זו הייתה סאגה לא נעימה, אבל כולנו מאחורי זה. היום, כשאנחנו יוצאים למסעדה לכבוד יום ההולדת של אחיותי מצד אבי, ברור שאמא שלי שם". היותה שלדעתה מכתיב את מהותה יותר מהמקום שבו גדלה.
בילדותה אותרה כמחוננת. היא שירתה ביחידת הסרטה בצבא, ובאזרחות החלה לערוך תוכניות בערוצי הכבלים. "זה היה בתקופת טרום ערוץ 2. ערכתי תוכנית ילדים מקסימה שקראו לה 'בננה בום' ועוד תוכניות, הייתי די מוצלחת, אבל לא הבנתי למה אנשים סביבי מלאי חשיבות עצמית. אז החלטתי שאני הולכת לעסוק במשהו שאין בו אגו (פורצת בצחוק גדול) - במטבח".
בישול היה תחביב עבורה. היא גרה אז ברמת-גן עם חבר ונסעה לשנה ללמוד בלונדון, "בבית ספר מקסים שנוהל בידי נשים. הלימוד היה יסודי. לא בשביל הווירטואוזיות המולקולרית, אלא כדי שנדע מה קורה לעגבנייה במגע עם מלח".
- למדת לבשל באנגלית?
"כן. בבית הספר נתנו לי עבודה קטנה, לענות לטלפונים בין ארבע לשש, למרות שאנגלית היא לא שפת אמי. כל יום שני נפתח בשיעור טעימת יין. באמת למדתי את כל הניואנסים, וכשחזרתי לארץ עבדתי אצל השגריר הבריטי. במסגרת הטלפונים התקשרה הגברת שרה ברנס, אשת השגריר, ובסוף הלכתי לעבוד אצלה. עבדתי בבית השגריר שנה וחצי, תקופה יצירתית של לעשות מיוחד, לטלטל כל דבר. איכשהו היה לי את הכוח לעמוד מול אשת השגריר, שרצתה כל הזמן סלמון עם רוטב ירוק".
אחר כך היא התגלגלה למסעדת "קרן", שהייתה בבעלות חיים כהן ואירית שנקר, עבדה שם שנתיים (" בפורמט שכבר לא עובדים בו, מתשע וחצי בבוקר עד ארבע, הפסקה של שעתיים, חזרה לעבודה משש עד חצות. אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות"), רכשה דירה בפלורנטין, ובהפסקות ובלילות הייתה מגיעה אליה, צובעת ומארגנת.
באותה תקופה חיים כהן מאס במוסר העבודה המקומי והביא ל"קרן" חמישה טבחים צרפתים, ביניהם וינוז, שהפך לבעלה, ושעדיין עובד אצלו ב"דיקסי". הם כאמור כבר לא יחד, אבל בכל הנוגע לגידול הבת המשותפת, העובדה ששניהם באים מאותו התחום הולידה הבנות: "היום, למשל, בהסדרי הראייה שלנו, יש לבנואה רק סוף שבוע אחד בחודש, כי אני יודעת שהוא לא יכול להשתחרר. אני גם לא מקבלת מזונות, כי לא הרגשתי שאני צריכה עכשיו ליפול על מישהו שאין לו פה גב. השופטת ביקשה לעצור את הדיון ולציין שמדובר בהחלטה לא שגרתית ולא מקובלת, שנלקחה בדיעה צלולה".
- ולמה זה התפרק?
"דברים התמוססו, המון ביחד, כל אחד צומח ומתפתח ולא הייתה סינכרוניות באיזשהו שלב. הפרידה הייתה על מי מנוחות, עזרתי לו להתארגן, כי אין לו משפחה בארץ, אין לו שום זיקה, הוא נוצרי. מאז הוא התחתן שוב עם עינת, שאותה הוא הכיר בדיקסי, ומהנישואים שלהם יש לאריאל שני אחים, אמה ותומא".
בדרך היא הספיקה להקים את מסעדת "דיאדה", שאותה ניהלה לצד בעלה שהיה השף, ולא הצליחה להמריא. בסוף נחתה ב"ביתא", "וזה בעצם המקום הראשון שאני השפית שלו. שף הוא מי שיש לו את הראייה הכוללת של המטבח, המנות, האופן בו המטבח מתנהל, סדר הדברים, טיבם. זה ענף שיש בו מתח רווחים לא גבוה, והוא צריך להתנהל בדיוק ובאדיקות כדי לקיים את עצמו, ודרושה לזה חוכמה, ורק ב' ביתא' הרגשתי את זה קורה".
מתחתיה עובדים 11 טבחים בסניף הרמת-אביבי ועוד 8 בסניף בצהלה. הגישה הניהולית של לטוביץ' דוגלת בכך שלעובדיה יהיו התנאים להכין אוכל טוב, "אם זה בעמידה על משקלים וזמני הכנה, ואם זה לספק להם מזגן ונעליים ושתייה ואוכל וכמובן שכר שיניח את דעתם.
אני לא מוכנה שיעבדו יותר משישה ימים בשבוע במשמרת של שמונה עד תשע שעות ביום. אני לא מעסיקה פועלים, כי אם בני אדם אינטליגנטיים, שיש להם צורך להתמלא מחוץ לשעות העבודה. אני עובדת על טריות ואיכות של חומרי גלם, ועל תפריט שכל אחד יכול למצוא את עצמו בו. אי אפשר לספק את כולם, אבל אני משתדלת. יש המון קלילות באוכל, המחשבה היא שתצא עם יכולת להמשיך את היום".
- מה הלאה, מסעדה בבעלותך?
"ממש לא בטוחה, אני לא חושבת שמה שמסמן הצלחה זו דווקא בעלות. מבחינתי,'ביתא' היא גם שלי. מה גם שחשוב לי האיזון בחיים שלי. אני מגדלת ילדה, יש לי אחריות, לא שאני מתלוננת. יש לי רצף של נשים חזקות בחיי, וסבתא שלי בקודקוד - היא הייתה האשה הראשונה שנהגה בקריית שלום - זה אצלי בגנים, לא יכולתי להיות אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
