דגי סטייל: על מסעדת נסיב בכפר יאסיף
הכריש שצולם בטלוויזיה לא נכלל בתפריט, אבל גם כך יש שפע של דגים טריים אצל נסיב. אלון הדר התרשם בעיקר מהכנות
התקשורת סיפרה שהכריש ניצוד במרחק שישה קילומטרים מהחוף בקטע שבין עכו לחיפה, ושבכפר נערכה תהלוכה חגיגית שליוותה את ממותת המעמקים האימתנית בדרכה לחדר הקירור. "הכריש הוא המזון המועדף על תושבי הכפר" ציין אחד הכתבים.
"איפה הכריש?" שאלתי כשניגש המלצר עם הקוקו לשולחן. הוא לא כל כך הבין על מה אני מדבר וקרא למנהל התורן. "אה כריש, היה אחד כזה פעם" הוא אמר. "אף אחד לא אכל אותו. הוא היה בשביל הפוזה".
מאותו רגע ידעתי שאפשר לסמוך על הצוות. כנות כזו אי אפשר למצוא באף מסעדה בתל אביב, שם ינסו להחביא מפני הסועד כל אינפורמציה שיכולה לקלקל את הפאסון. כל דג שפרפר בבריכות הדגים של מעגן מיכאל הוא "דג ים" שרימפס קפוא מוייטנאם מוצג כטרי ואת "לברק הים" הגדל בכלובים בקפריסין סיפקו "הדייגים שלנו".
אצל נסיב לא צריך לשבור את הראש. פשוט נכנסים לחנות הדגים המשפחתית מעבר לכביש, פותחים את דלתות חדר הקירור, מתייעצים עם הצוות ואז מזמינים לשולחן. זה לא המקום לאתגר את המטבח עם רטבים או שיטות בישול מורכבות (יש בתפריט, אבל ותרו).
זו מסעדה של פעם: מטוגן או על הגריל. כשיש לך את הדגים הכי טריים באזור, זה מספיק. במחיר מגוחך של 30 שקל לסועד נחתו על השולחן כ-20 צלחות בינוניות עמוסות בסלטים. מה שמעניין בגרסה של נסיב הוא ההתייחסות לסלטים הערביים. הייצוג אמנם לא נרחב, אבל מרשים. סלט גרגיר טרי ופריך, חצילים קלויים מאוד על האש, טחינה סמיכה נפלאה, טאבולה חריפה של עלי פטרוזיליה ובצל לבן, ופטוש מרהיב עם פיסות קטנות של פיתה מטוגנת שספגו לתוכן את מיץ העגבניות והלימון של הסלט.
חומוס חלק אבל מרוכז טעמים מנהל דיאלוג עם חומוס אבו אדהאם השכן, שהפך את כפר יאסיף לאתר עלייה לרגל (אם כבר מגיעים לאכול פיתה, אז השווארמה ברחוב הראשי עושה יופי את העבודה). את הצלחות האחרות הייתי משליך לבריכות הדגים: סלט טונה מייגע וממרח סרטנים מיונזי להחריד. הכי לא הבנתי את סלט התירס מקופסה ששובץ בשמיר ובפלפלים אדומים. בזמן האחרון אני פוגש אותו יותר מדי במסעדות ערביות. אולי זה זיכרון (רע) של טבחים שעבדו באולמות חתונה של יהודים.
אבל איך תכעס באמת על מסעדה שיין הבית הלבן שלה, "נסיב" (בלנד חמצמץ וקליל של גוורצטרמינר וסוביניון בלאן שבוקבק ביקב טוליפ) מוקדש ל"אמנו היקרה".
ואיך לא תעלה חיוך כאשר אגף הבשרים בתפריט נפתח בפזמון שכאילו יוסי בובליל חרז אותו: "הרועה הקטן שכח לסגור את הדלת. כבשה קטנה לה ברחה ונידונה להפוך לשישליק, קבב וסטייק?".
סרטנים קטנים על הגריל היו הספתח הדגי לארוחה. למרות אזהרות הצוות שחשש כי הבשר המועט שהם טומנים בשריונם ייצא יבש על הגריל, הוא דווקא צלח את הצריבה (שהגיעה לאחר שליקה קצרה במים), שנתנה לו גוון עופי משהו.
מגשי הצ'יפס הבלתי נגמרים שזרמו מהמטבח לכיוון שולחנות המסעדה שהלכה והתמלאה באנשים בלבוש מחויט ככל שהערב התקדם - נתנו חשק עמוק לדג ים מטוגן. ברבוניות קטנטנות ומצומקות מטיגון יתר ובעלות טעם מחוספס לא ממש ריגשו. לתחזוק הוזמנו ג'רבידות באורך בינוני (20 ס"מ).
דג הים הוורדרד, בעל הראש הזוויתי, היה בעל בשר עדין ביותר. רך, אבל לא מתפרק. לא היה בו שמץ מטעם הלוואי שאופייני לדגי הבריכה. מעדן שהעלה בי זיכרון רחוק מהימים שבהם מסעדות בניצוחם של דייגים מסורים שטפו את קו החוף של ישראל.
עד שהבייבי לוקוס יצא מהגריל (לא מסעיר ובאופן מפתיע גם לא זועק מטריות. טיגון היה מיטיב עמו) עדכן המלצר כי בעוד כחודש תנדוד המסעדה למבנה חדש בכפר. אני לא יודע אם בעל הבית ישמור על הדקורציה המיוחדת - אהילים עם צדפות, ציורי קיר ותקרה של כרישי פטיש - אבל הקליינטורה המתרחבת דורשת מקום גדול יותר.
נסיב, שבמשך שנים נהנה מקהל מקומי מסור, רוצה לקרוץ החוצה. הוא מרגיש שיש לו את זה ביד, ויודע שמפת האוכל של הגליל המערבי די מצומצמת. ניעור רציני של כמה מנות וסלטים מיותרים יבטיח הצלחה. גם התמחור כאן רחוק ממסעדות הצימרים הגליליות.
ביציאה עברתי שוב דרך השוק של הכפר. מאות שקיות וארגזי קרטון היו פזורים ברחבה הנטושה. בשמים התפוצצו זיקוקי דינור מכיוון אבו סנאן. עשרות מכוניות דהרו בסמטאות הצרות. זקני הכפר התחילו להתגודד בפיאצה. הבנתי שמסעדה יכולה להיות מלאת חן, גם אם האוכל בה רחוק מלשגע.
נסיב, כפר יאסיף 13, כפר יאסיף, 04-49910942 (בעוד חודש עוברים דירה).
עוד טעימות בבלוג קולינר.
נא להמתין לטעינת התגובות
