לאכול להתבלבל לאהוב: ראיון עם רפי אדר
עכשיו, כשהמבקרים שוב מתלהבים, מקווים בפרונטו החדשה לשחזר את הימים שבהם המסעדה הייתה מגנט הבוהמה והאלפיונים. בראיון זוגי נדיר מתייחסים רפי אדר ויהודית סולה לכל הסקנדלים האחרונים ובהזדמנות זו מנסים לפענח את הסוד של נישואים שמחזיקים מעמד כמעט 40 שנה
ב-20 השנים האחרונות הפטנט הזה עבד בשבילי. פעם בכמה חודשים, ברגעי שפל, חציתי למסעדה האיטלקית ברחוב נחמני בתל אביב ונשמתי רומא ב-150 שקל לשעה. בלי מזוודה, מונית, כסף זר, שדה תעופה.
הפעם הקסם לא עבד. הכניסה למבנה החדש של פרונטו התפתלה בתוך אתר בנייה מרוצף קרשים וברזלים, דלת המסעדה נפתחה למאה כיסאות ריקים ולא היה זכר למפות הפשתן הצחורות ולפטפוט המרגיע של הבורגנות הלבושה היטב שעצרה כל צהריים לחצי שעה של יין לבן עם זנב של שרימפס.
לעסתי בעגמומיות את הפסטה בחלל הדומם של המסעדה אבל הטעמים האיטלקיים לא הצליחו להעיר את הפנטזיה. הפעם לא נזרקתי למזרקות של רומא בסרטים של פליני, לבתי הקפה בספרים של נטליה גינזבורג או לתמונה של מר'צלו מסטרויאני מחבק את סופיה לורן.
בשלוש וחצי רפי אדר, בעל המקום, התרומם מהשולחן הקרוב לקופה וצעד באיטיות החוצה. בדרך העיף בי מבט ואמר בשקט, "נו, תעזרי קצת לאבאל'ה". אמרתי, "רק אם תגייס את יהודית, שיהיה לפחות אדם אחד חכם בסביבה". וככה התכנסנו למחרת במעדנייה האיטלקית החדשה הצמודה למסעדה כדי לבדוק סוף סוף את זמזום הרקע שחג סביב רפי אדר: התפרצות הזעם שהעיפה אותו מהמבנה ברחוב נחמני, ההטרדה המינית שהעיפה אותו מ"מאסטר שף", סצנות השכרות הפומביות, התקפי העצבים הבלתי נשלטים, השלכת לקוחות מהמסעדה, ניתוחי פנים, משטרה, בית סוהר - ובאופן כללי עולם המסעדנות התל אביבי היצרי ומלא התככים שאדר פועל בו כבר 23 שנים.
ב-12 בצהריים , על הבר של פרונטו ברוטשילד, רפי אדר מזג כוס יין ראשונה והניח על השולחן צרורות של משפטים שברור שהם שורטים אותו עמוק לתוך הבשר מבפנים. הוא התחיל בנסיבות שגרמו למעבר של פרונטו לכתובת החדשה בשדרות רוטשילד 1.
"הכל התחיל לפני שנה:'אני רוצה לזיין את הזקן'. ב'הזקן' הכוונה אליי, ככה התבטא איתן מונרוב, בעל הבניין ברחוב נחמני שבו הייתה פרונטו. שבוע לפני הריב חיתנו את בננו הבכור ומכל המקומות בעולם בחרנו ב'הקומה הרביעית', שהיא בבעלות רפי בדר, הבעלים של קפה נואר, השכנה של פרונטו.
בחתונה שרתי יחד עם אבי בללי. איך שאני יורד מהבמה הכלב הזה בא אליי ואומר,'אם אתה ועופר (זמיר, השותף של אדר - במ"ל) מפנים לי את המקום עד סוף השנה, תוכלו להסתובב חופשי בעולם כי אני אתן לכם הרבה הרבה כסף'. אמרתי לו, 'אני באמצע החתונה של הבן שלי, לא מתאים עכשיו'.
"אחרי שבוע איתן מונרוב נכנס לאכול בפרונטו. תראי, הנה צילום שלו בספר המתכונים שהוצאנו, את יכולה לראות בעצמך את ההבעה הגסה של הגביר, של אחד שמגיע לו הכל. הוא יושב ואוכל ואני שומע מהכיוון שלו התרחשות והמלצר מגיע לשולחן שלי עם דמעות ואומר,'איתן צורח עליי מה זה החשבון הזה?'. אני ניגש אליו והוא ממשיך, 'מה זה המחיר הזה של השניצל, בנואר יותר זול'.
אני אומר לו, 'זה המחיר של השניצל בפרונטו ואתה יכול ללכת לאכול בנואר. ואגב, לא חייבתי אותך על היין'. 'שתיתי רק כוס אחת', הוא אומר, ואני אומר לו, 'טעות, שתית שלוש כוסות והבת שלך כוס אחת'. 'אתה איש קטן', הוא אמר לי. 'ואתה שמן מגעיל ואתה לא תתפוס אותי בביצים בגלל עניין של שכר דירה', אני אומר לו. הוא קם והלך. למחרת הגיע מכתב שהוא לא מחדש לי את החוזה".
אדר אומר שזה לא היה הריב הראשון שלו עם בעל הבית. "יהודית ואני כבר זחלנו אליו כמה פעמים בחיים, אבל המכה הייתה שהוא לא נתן לי דמי פינוי בגובה 500 אלף שקל, כמו שנהוג. התחננתי אליו, אל תיתן 500 אלף, תן לי 400 אלף, אבל שום דבר לא עזר, אחרי יומיים התחלתי לחפש מקום. לא היה לי כסף, לא נהייתי עשיר מפרונטו, משכנתי את הבית שלי ושל יהודית, לקחתי הלוואות, הייתי בצרות גדולות. זה היה באפריל שנה שעברה, באוגוסט התחלנו לשפץ כאן".
למה לך לפתוח כזה פה על אנשים, ליפול למלכודות שאתה חופר לעצמך ויודע שלא תמיד אפשר לזחול מהן החוצה?
"כי העצבים שאני מוציא נותנים לי פורקן. תראי, יש לי שני בנים ופרונטו היא הבת שלי, מי אתם שתעליבו את הבת שלי? אם מישהו הזמין מנה ולא מצא חן בעיניו לא אחייב אותו. אבל אם הוא אומר 'האוכל הזה חרא' ומחזיר מנה אחרי מנה, יש לי נוהל. זה קרה עם מבקר מסעדות אחד לפני חצי שנה. הוא ישב עם בחורה, התחילו להחזיר מנות, לא ידעתי מי הוא, ניגשתי לשולחן בשקט ואמרתי,'אני רפי אדר, ואני מבין שאני לא קולע לטעמכם ולכן יש לי דיל טוב בשבילכם. אתם לא משלמים בתנאי אחד, שאתם לא חוזרים'".
מאוחר יותר, בבית, מצאתי את הרשימה של אורן מג'ר, שפורסמה ב"עכבר העיר" באוגוסט 2010 תחת הכותרת: "ככה סולקתי מפרונטו בבושת פנים על ידי הבעלים". מג'ר מתאר שם איך רפי אדר שאג עליו שיעוף החוצה אחרי שהחזיר למלצר האדיב, בטענה של "רקוב-מלוכלך-סתמי-תפל", ארבע מנות ושתי כוסות יין.
יכולתי בקלות לדמיין איך אדר מאבד את סבלנותו ועושה זאת בצורה הכי רועשת ומקוממת שאפשר. מי שרוצה להפיל את אדר מוזמן להעמיד את הסבלנות שלו במבחן. כנראה ששנים של התכופפות ליצנית מתחנפת בפני האלפיון התובעני שאבו ממנו את הכוח ולא נשאר לו גרם אחד של סבלנות לכל השאר.
אדר - שמערכת העצבים שלו עשויה מחוטים דקים במיוחד, עם פתיל תבערה שמתחתיו טונות חומרי נפץ - ינקז את הזעם שלו, הילדותיות, הפחדים, ההרס העצמי, ישר ומיד לתוך סיטואציה שדורשת טיפת סבלנות, נימוס ובעיקר היכולת לחרוק שיניים בשקט ולספוג.
ועם העשירים שבהם אתה תלוי, גם שם אתה מרשה לעצמך לשאוג בלי שליטה?
"אני הרבה פעמים מתכופף כי אני יודע שאני חנווני אבל הנה סיפור על איזה איש עסקים עשיר ומוכר. זה כבר היה פה, במקום החדש. הרגשתי לא טוב, הלכתי הביתה ועופר נשאר במסעדה. עופר ניגש לשולחן לראות אם משהו חסר והוא אומר לו, מה אתה מכרכר סביבי? ואחר כך, שב רגע, אתם צריכים לחזור למקום הקודם, זה לא שווה כלום פה.
עופר סיפר לי, והערות כאלה ממש מעליבות אותי, אז למחרת הרמתי טלפון למשרד שלו ואמרתי לו בשקט ובנימוס, 'זה שאתה עשיר ממני לא נותן לך זכות להגיד לי מה לעשות עם המסעדה, כמו שאני לא נותן לך עצות אם למכור נשק לצ'אד. אתה מוזמן לקחת אתנחתה מפרונטו', והנחתי את השפופרת על הצרחות שלו. כך שאני כן מבין שצריך להתכופף, ואני מתכופף כל יום, אבל יש גבול שאותו אני לא מוכן לעבור, וכסף לא היה אף פעם מטרה בשבילי. אני חי טוב אבל לא עשיתי כסף. יש לי מספיק למכולת ולחיים ברווחה אבל אין לי מספיק בשביל לקנות דירה לילדים".
תחושת המחסור בכסף גורמת למצוקה?
"איומה. ואל תיקחי אותי לשחק פוקר כי ישר רואים על הפנים שלי את הייאוש. לפני שבוע נכנס לקוח ותיק וידוע מעולם הבנקאות שלא אנקוב בשמו ואמר לי, 'מה קרה לך? למה אתה נראה ככה?'. עניתי לו בדמעות שכרגע ברח לי השותף של המעדנייה. 'כמה צריך?', הוא שאל. אמרתי 400 אלף. אמר,'תשמע, אני אתייעץ עם הילדים שלי בארוחת ערב, אם הם מעוניינים אני קונה להם את החלק במעדנייה'. וכך ניצלתי. המשקיע ברח דקה לפני החתימה ואני כבר נכנסתי למרות שחורות, רצתי להתחנן על נפשי בבנק, טלפונים למנהל הסניף, פרפרתי.
"וזה אחרי שתי תקופות קשות. הראשונה הייתה כשהעיפו אותי מהמקום הקודם, אז נכנסתי לפאניקה ממש, רצתי לרופא לקבל כדורי הרגעה, הייתי בחרדה טוטאלית. אחר כך היו החודשיים הראשונים במקום הזה שהיו ריקים, לגמרי ריקים. הייתי יושב פה בצהריים לבד. זה היה נורא עצוב, וזה גם משפיע פסיכולוגית על העובדים. הרי אין פה אוכל בהקפאה, הם באים כל בוקר ומבשלים והנה אף אחד לא נכנס לאכול. דאגתי להם, שלא תישבר רוחם. אחרי חודשיים התחילו לאט לאט להגיע אנשים".
ויהודית ?
"על יהודית אני לא מפיל בעיות. ליהודית אני בא עם פתרונות. היא ניצולת שואה, היא מבוגרת ממני ובשבילי היא ממש נסיכה. כשהייתי חוזר הביתה מהבנק היא הייתה שואלת, קוקי מה קרה? והייתי עונה לה, שום דבר, קצת עייף. כי תביני, ביהודית אני מאוהב עד היום, באישיות שלה, בגוף שלה, בריח שלה. יש בינינו תשוקה. ויש את הבגרות שלה והחוכמה שלה שמאפשרות לה לסלוח לי על כל השטויות, כולל הבגידות בתחילת הנישואים, שאותן היא הרגישה בחושים שלה ולא עשתה עניין.
ב-1 באוקטובר נציין 39 שנות נישואים והשבוע שכבתי במיטה ועבר לי תסריט בראש עם מוזיקה וריקודים. 'קוקי', קראתי לה לחדר, 'בואי נתחתן שוב ואני אזמין אותך לטנגו'. 'מה אתה מבלבל לי את המוח', היא ענתה,' שאני ארקוד לפני אנשים? השתגעת? תירגע מיד. אתה רגשן ללא תקנה, והגיע זמן שתבין שאני לא כמוך'".
ליהודית הוא קורא "המלכה" ומסתכל עליה, בלי צחוק, מלמטה למעלה. במסגרת חוזה הנישואים ביניהם נראה שרפי מבין לגמרי שהוא גבר מהסוג התינוקי שצריך סינר של אמא חזקה ויציבה שלא מתרגשת מכל גרעפס שהוא עושה או נזלת שנוזלת לפני כולם. וגם בגלל שהוא בן 65 שמחזיק בפוזה של לא-מתבגר נצחי ומוסיף על זה נופך כאילו רומנטי של גבר מהדור הישן, שמסרב להפנים שהתרבות העבירה מהלך-הוא ממשיך את כל המחוות שמזוהות איתו: ביטויי חיבה שלא במקומם, מגע פיזי עודף, התפרצויות רגש קולניות, ריקודים באמצע היום, השתכרויות, צחוק, בכי, צרחות, התמוטטויות, שתייה, דיכאון - כל דקה והצבע שלה.
אתה אלכוהוליסט?
"פעם היו שנים שיכולתי לשתות המון. השנים האלה עברו. לפני שנתיים שלוש הלכתי לרופא והוא נתן לי הקצבה של כמה כוסות יין ליום. יותר מזה אסור לי היום".
כמו גברים רבים בגילו - בדיוק בגלל זה נחקק חוק ההטרדה המינית - הוא לא לוקח את מי שנמצא מולו בחשבון אלא בתור אובייקט. וכשהוא שותה טיפה, או כשהוא שומע מוזיקה מסוימת, הוא יפרק את הטסטוסטרונים הלחים על כל מי שנמצא ליד, לא משנה מיהו, סבתא בת 90 או חתיך בן 20.
"נו, אז מה, רפי הוא רפי ואני אוהבת גברים מהסוג הזה, מפתיעים ולא משעממים", אומרת סולה, ומתרכזת בעונג שלפניה, תופסת בשתי אצבעות עלה חסה מהסלט ומגישה בריכוז רב לפה, מושיטה יד לכוס היין, מסדרת את הצווארון של חולצת השיפון ומפנה לו, בלי מאמץ, את כל המרחב של השולחן העגול המיועד לעשרה אנשים. בתמורה הוא עושה במשך 25 דקות המון רעש: מנופף בזרועות ובכפות הידיים, צועק לתוך הפלאפון ומסמיק ומתרגז ומנשק ומחבק במחוות נסערות את השף הצעיר של פרונטו, דיוויד פרנקל.
כמה ערבים קודם הם יצאו יחד למזללה של מאיר אדוני, רקדו קצת ורפי ניגן בחצוצרה ושר באיטלקית "אני אמות אם תעזבי אותי". אחרי שהוא גומר לספר על השואו שנתן, כולל יד על הלב ועיניים מצועפות, הוא מפנה ליהודית מבט של קוקר ספנייל בסגנון "אמא, הגזמתי?" ויהודית, המרוכזת כולה בסטייק המדמם שלפניה, מנערת אותו הצדה כמו זבוב טרדן ואומרת באותו מבטא גרוני עמוק שלה: "אבל רפי, אני אוכלת עכשיו".
אדר מגדיר את עצמו כאמן שפתח מסעדה, אבל מאחורי הרומנטיקה יש חוש עסקי מוכח שגרם לו לברוא את פרונטו בטיימינג מדויק והפך את הפינה בנחמני לאחת המבוקשות ביותר בעיר. כולם רצו להשתייך לשם: יוסי ריגר, רמי אונגר, שלום חנוך, ליהי חנוך, אורי ליפשיץ, שמעון קדם (צ'פאי), יוסי לנדסמן, גליה מאור. הם שמרו אמונים למסעדה גם כאשר מסביב נפתחו מקומות לא פחות יוקרתיים, לא פחות טובים ממנה. ועדיין, לא ברור אם הקסם שעבד כל כך טוב בנחמני יפעל גם ברוטשילד ועד כמה השמועות והפרסומים הלא סימפטיים מהשנים האחרונות הזיקו למוניטין של אדר ולמוניטין של המסעדה שלו.
כרגע הם מלאי תקווה, מצפים ליום שבו יסתיים השיפוץ ברחבת רוטשילד 1, והאלפיון ישוב לבלות אצלם את ארוחת הצהריים (מבקרי המסעדות מהללים את האוכל במקום החדש). הם בונים גם על הפופולריות של המעדנייה הצמודה. לכאן יבואו הפקידות שלא יכולות להרשות לעצמן לבקר בפרונטו אבל כן יכולות לקנות סנדוויץ' עם פרושוטו ופרמזן ב-35 שקלים ולאכול אותו בשדרה.
כרגע אחראי על ההצגה בחור צעיר עם פנים תמות, השף דיוויד פרנקל, במקור מטבעון, עוד לא בן 28.
"תסתכלי רגע", מושך אותי פרנקל במרפק, "במטבח שלי אפשר לאכול מהרצפה". מאחוריו מאות שעות עבודה בתל אביב (אורקה, כתית), ניו יורק וסן סבסטיאן, ספרד. "את האוכל הכי טוב מכינות הסבתות ובהן ממילא אי אפשר להתחרות ולכן היום הטרנד באוכל הוא לספק גירוי חזק. להדהים, להשאיר משהו בזיכרון", הוא אומר.
לבני 50 פלוס השם יהודית סולה, דוגמנית ושחקנית שזהרה בשנות השישים וצילום יפהפה שלה בצעירותה תלוי במסעדה - מזכיר מקומות ואנשים שפעם נטפו מהם טיפות זהב: קפה כסית, קפה קליפורניה, אריק איינשטיין, אורי זוהר, חנוך לוין, "שבלול", מונה זילברשטיין, שייקה אופיר, הלית ישורון.
מ-63' עד 73' היא כיכבה בסדרה מרשימה של סרטים: "שלושה ימים וילד", "טוביה ושבע בנותיו",
"שבלול" ועוד. בין לבין דגמנה עבור משכית וגדעון אוברזון והרוויחה לא רע כשהצטלמה בבגדים תימניים ומרוקאיים ללוחות שנה של אגרקסקו. עוד קודם היא התחתנה והתגרשה אחרי חודש נישואים בודד. אבא שלה בא לקחת אותה עם מזוודה ומונית שחיכתה בחוץ באישון לילה כי הבחור שלו נישאה החליט שאין סיבה שהיא תלך ללמוד באוניברסיטה.
היא נרשמה לתואר ראשון בספרות באוניברסיטת תל אביב והתגוררה בחדר ברחוב העלייה אצל גברת פולנייה שהכריחה את יהודית לשחק איתה קלפים כדי להשלים את שכר הדירה הנמוך. הכל, היא אומרת, בא בקלות וזרם בלי מאמץ. יום אחד הבינה שלא בא לה להיכנס מדי לילה למונית שתוביל אותה להצגה בבאר שבע או בקריית שמונה ונפרדה מהמקצוע "שחקנית". היא המשיכה עם הלימודים, הדוגמנות, הכסף, המחזרים. כשנערת הזוהר יהודית סולה התעייפה מתל אביב היא נסעה להתגורר בפריז ואחר כך עברה ללונדון. יום אחד, כשאבא שלה אמר לה, "יהודית, לא כל החיים זה בילויים", היא פתחה זוג עיניים ענקיות: "באמת? ", שאלה , "אז בשביל מה הם?".
אולי בגלל שההתחלה הייתה נוראית. אבא שלמד פילוסופיה באוניברסיטה בפראג והועבר למחנה עבודה, רכבת לאושוויץ, משפחה נוצרייה מאמצת, רכבת קסטנר, הליכה עם שיירת פליטים בשלג, ופגישה מחודשת עם אבא ובובה בגבול איטליה-שווייץ בחסות הצלב האדום. מאיטליה היא הפליגה לארץ ישראל ונחתה בקיבוץ כפר מסריק. היא זוכרת בדיוק את המשפט שאמר אחד הילדים בקבוצת "שיבולים" ברגע שפגש אותה: "אמרתי לכם שנקבל נסיכה בלונדינית".
מתחת לבלונד הנסיכי ששירת אותה שנים רבות יהודית באה מבית עם שורשים עמוקים והבנה ברורה של טוב ורע שעוזרת לה לא להתבלבל גם היום, כשהבלונד הזוהר איננו. גם אחרי 40 שנה עם רפי אדר, סרטן, ישיבה קצרה ופתאומית במעצר וניתוח פנים שלא הצליח מי יודע מה - היא יודעת להסתובב בנינוחות ולחייך בהנאה אמיתית ללקוחות של הלילה. פרונטו היא זירת התאטרון הפרטית שלה שבה היא מופיעה שלושה לילות בשבוע בתפקיד המארחת, נותנת גם לזרים גמורים הרגשה שממש אכפת לה מהם, שהגיעו למקום מוגן ומרגש והנה עוד דקה מתחילה ההצגה.
לפני 20 שנה עברה יהודית בדיקה שגרתית שבסופה נשלחה לביופסיה דחופה שבה התגלה גוש סרטני בשד. זה קרה יומיים אחרי אירוע טראומטי שהתרחש בשש בבוקר בביתם ביפו העתיקה. "היו דפיקות חזקות בדלת. ירדתי מהגלריה, מהחלון אני רואה חמישה גברים כהים ועבים והייתי בטוחה לגמרי שאלו מחבלים שהגיעו דרך הים. התחלתי לצרוח 'אבאל'ה, אבאל'ה'. בינתיים הבן שלי פתח להם והם מסתכלים עליי ואומרים, 'גברת מה את צורחת, אנחנו מהמשטרה'. 'הייתי בטוחה שאתם מחבלים', אמרתי להם. באותו רגע גם רפי ירד בתחתונים והשוטר שאל,'אתה אבא שלה?'. 'לא', רפי אמר לו.'אז למה היא צרחה אבאל'ה אבאל'ה?'. 'כי היא מהשואה', רפי אמר. 'טוב', אמר השוטר והוציא תעודה,'עכשיו תוציאו את הסמים'.
"בכלל בלי להסס הלכתי ישר לסלון, פתחתי את המגירה מתחת לשולחן והוצאתי לו בוף של חשיש. ועכשיו תוציאי את האופיום וההרואין', אמר השוטר. פרצתי בצחוק. הם הצמידו אותנו לקיר, הפכו את כל הבית, הארונות, המגרות, לא השאירו שום דבר שלם. 'יש לי הלשנה עליך', אמר השוטר לרפי, ולקח את שנינו לאבו כביר לשישי-שבת. הוא היה בתא עם ערבים ואני עם זונות. אחרי ששחררו אותנו הסבירו שהמידע התייחס לרפי אדר אחר, סוחר סמים. יומיים אחרי אבו כביר כבר הייתי בהקרנות, ורפי היה הכי מתוק בעולם. לא עזב אותי לרגע. ומאז אני נקייה".
את הניתוח הבא בתור, קצת אחרי הסרטן, עשתה יהודית, הרבה לפני כולן, בפנים. לרפי היה חבר שהיה גם לקוח קבוע, פלסטיקאי שאמר להם, אתם תהיו כרטיס הביקור שלי. "ישבתי חמש שעות מתחת לסכין שלו כדי להעיף את הקמטים בצדי הפה, הבולדוגים האלה, את רואה? ושילמתי לו יפה מאוד", מספרת יהודית, "וגם אמרתי לו שבתור כרטיס ביקור אין לו מה להתגאות, זה לא יצא משהו-משהו".
כמו ילד קטן שכל הזמן רוצה להיות נאהב ולא מבין איך זה שזה לא ממש קורה, ככה מגיב אדר, בתדהמה וכאב, לאצבע שהאשימה אותו בהטרדה מינית בתוכנית "מאסטר שף". "החניף לי שהציעו לי להשתתף, והאגו שלי הזדקף כשנבחרתי", הוא מספר. "לכל אחד נתנו תפקיד שמועתק מהסדרה האמריקאית. אייל (שני) היה המשורר הפואטי, אני הייתי הרוקר המשוגע, התאים לי כמו כפפה ליד.
כבר בתוכנית השנייה היה לי ריב עם אסף גיל, המפיק. הקלטנו תוכנית, הייתה מולי אחת המשתתפות, פתאום קאט מהקונטרול. המשתתפת בוכה, אסף גיל יורד לפינת התה ואומר לי, 'אתה לא תגיד לה בורה'. אמרתי לו, 'המילה הזאת לא בלקסיקון שלי, לך תבדוק את ההקלטה, אם אמרתי 'בורה' אני מוותר על המאה אלף שקל. בינתיים אני אשתה תה'. הוא חזר אחרי עשר דקות על ארבע: סליחה, היא בחורה רגישה.
"הגענו לתוכנית ה-11. נקבעה פגישת הכנה. פתאום אני מוצא את עצמי לבד עם אסף גיל שיושב מולי חמור סבר ואומר, 'אתה מפוטר לאלתר'. אני מקבל מכה ענקית ישר לתוך הלב. 'מה עשיתי?', אני שואל. 'דבר מאוד חמור', הוא עונה. 'יש עליך תלונה על הטרדה מינית מאחת הבנות על הסט. ההצעה שלנו היא שאתה תתנצל לפניה ואנחנו נשמור על הפרטיות שלך ושלה ותקבל חלק מהסכום שמגיע לך'".
איך הגבת?
"מבוהל ומבולבל יצאתי לדבר עם עורך הדין שלי שהציע לי לקצר תהליכים, לקבל את ההצעה ולשחרר הודעה לעיתונות שמוסכמת על שנינו. למחרת, ברבע לשבע בבוקר, הייתה היסטריה של טלפונים סביב ההטרדה המינית. עשרה ימים לא יצאתי מהבית. אם לא היו לי יהודית וחיים כהן לידי לא הייתי כאן היום.
הרמתי טלפון לאבי ניר. שאלתי, מה אתה עושה לי? הרי אתה ישבת אצלי במסעדה לפני שבוע והכל היה בסדר. הבנתי מיד שהם רוכבים על הרייטינג, ובאמת הרייטינג עלה בשבעה אחוזים באותו שבוע. בגלל שהם ערכו לי משפט סטליניסטי התעקשתי להבין מה עשיתי בדיוק ואז הגיעה הגרסה שהייתי שתוי על הסט בשש בבוקר והצעתי למלבישה לרקוד ואלס. חיים (כהן) בא להעיד שלא היה דבר כזה. לא שעה כזאת ולא שתייה כזאת. המלבישה אמרה שהבכתי אותה בהתנהגות שלי, שהיא לא יודעת לרקוד ואני לחצתי עליה".
איך אפשר לדעת מה בדיוק קרה שם? מה שבטוח, כשרפי מרגיש לרגע מאושר ממשהו ומכניס את עצמו לאופוריה נרקיסיסטית, הוא באמת יכול להיות מביך. כשהתחיל לנשק אותי על הזרוע והצוואר אחרי ארבע כוסות יין תוך שהוא מזמזם לעצמו רומנסה איטלקית, יהודית עזבה, בפעם הראשונה, את הסטייק שלה ואמרה, "אבל רפי די, אתה מביך אותה". השאלה שנשארה היא מה עושים מול גבר שלא רוצה להפנים את החוקים, שמכור לפנטזיה ההוליוודית על גברים ונשים ומאמין שפרונטו היא הבמה שעליה הוא משחק בתפקיד מרצ'לו מסטרויאני.
אבל גם הוא יודע שלהתנהגויות האלה - אהבה פתאומית, נגיעות בלי הזמנה או זעם מתפרץ, מול נשים ומול גברים - יש מחיר. אפילו השף פרנקל מודה שהפחד הגדול שלו היה ההתנהגות הלא צפויה של רפי. ולמרות שכשמסתכלים עליו דקה מבינים מיד שמדובר בילד רגשן, אין מחלוקת על כך שגם ילדים נודניקים עולים לפעמים על העצבים.
אין ספק שהוא זה שמשלם את המחיר העיקרי על הסערה הרגשית שהוא נתון בה כל הזמן - כמו שמדגים הסיפור הבא: "ישבתי לפני שבוע אצל הבן שלי לארוחת צהריים. כנראה אמרתי משהו לא במקום, ענו לי לא יפה, ופתאום פרצתי בבכי. הכל עלה. כל הקשיים, כל התקופה האחרונה, הכל התפרץ החוצה ולא יכולתי להפסיק לבכות. הבן שלי לקח אותי לחדר. חיבק אותי חזק חזק, ואמר, אבא, הכל יהיה בסדר, אתה לוקח יותר מדי על הכתפיים. אבא תירגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
