המדור של אודטה: טיפים מאוד דיאטטיים
איך אפשר לשמור על המומנטום של הדיאטה לאורך זמן? מתברר שבעיקר צריך לשמור על דיקרטיות (וגם: סלט כרוב מעלף)
אהלן חברים,
אם אתם מרזים, כדאי מאוד להימנע מלדווח לאנשים על השוס הגדול הזה, עד שמשיגים את היעד. כי מתברר שבכל יום של יחסי ציבור, קשה יותר להיצמד לתוכנית. ולא בגלל עין הרע, אלא בגלל פיזור האנרגיות היקרות הדרושות לתהליך - על אוזניים ערלות שמתחפשות לאוזניים קשובות.
כי אנשים שרוצים לרזות ולא עושים שום דבר בנדון, מבלבלים את המוח לכל מדייאט הנקרה בדרכם "איך הוא עושה זאת". מריחים אותם מקילומטרים: התחקור שלהם טיפה נלהב ובולמוסי מדי בשביל לימוד השחייה הזו בהתכתבות, דבר שאותו הם מבצעים בהצלחה כל חייהם כשמנמנים. נו, ככה זה, פקה־פקה תמיד היה יותר נוח מאשר לבצע את הדבר האמיתי.
כי הסיפור פשוט: או שאתה מדבר על - או שאתה עושה את. אלא שלדבר על זה נותן להם תחושה טובה, שהנה, הם בדרך. הם רק מבררים את הנושא. ברגע שתהיה להם את כל האינפורמציה המלאה - צ'יק צ'ק, הם מתחילים. עניין פעוט של 10-15 שנה - וזה קורה. ובינתיים הם צוללים בדאיית עיט על כל בנאדם שמרזה, בחיפוש אחרי פטנט חדש, אולטימטיבי, שיאפשר להם לקבל תוצאות חדשות - עם אותה ההתנהגות הישנה.
לא כדאי לשתף עם זה פעולה. כי ביום רגיל רק מפסידים אנרגיות. אבל בזמן ההרזיה מפסידים אנרגיות יקרות מפז הדרושות לתהליך כמו אוויר לנשימה. אם חייבים לדווח - יוצרים עותק סטנסיל במחשב עם הקישור של האתר, והטלפון של המדריכ/ה הדיאטן/ית, ופשוט שולחים את הסטנסיל הזה בלי מחשבה נוספת או מעקב אחריו.
חוץ מהסיבה הרגילה של מיעוט בפחמימות, שגורמות למוח בתהליך כימי פשוט להיות במצב רוח טוב, ובהנחה שהבנאדם בריא - ישנה סיבה מאוד ספציפית לדכדוך באמצע תהליך ההרזיה: בגלל הרעלים הצבורים היוצאים מהמערכת. וככה מסבירים את זה הנתורופתים: כשאנחנו משמינים מסיבות רגשיות (וזה תמיד מהסיבות האלה, גם אם מבחוץ יהיו לזה הסברים טכניים הגיוניים), הגוף החכם מאפסן את כל הרעלים האלה שהגוף לא מצליח לשחרר בשוטפת בתוך רקמת השומן היציב.
הרעלים האלה הם תוצרי הלוואי האנרגטיים של דבר רע מסוים, או של כאב רגשי שאנחנו לא מצליחים להתמודד איתו. והגוף מאפסן אותם בתוך רקמת השומן היציב, מפני שרקמה זו הכי פחות זזה, וככה רעלים אלה נעולים ומבודדים בתוך בית סוהר. הם אמנם בתוך הגוף, אבל לא מסוגלים להזיק לו ביומיום. אלא שתהליך ההרזיה המפרק מהגוף את השומן הזה, פשוט הורס פיזית את בית הסוהר שלהם, וכל הרעלים (האסירים), משתחררים לתוך מערכת. ולגוף יש זיכרון תאי.
מה שאומר, שאם חווינו פעם סטרס נפשי שגרם לרעל מסוים להצטבר, אותו רעל בדיוק מהווה גירוי וטריגר לזיכרון התאי שלנו גם כשהוא בדרכו החוצה. כי עד שהוא בחוץ הוא עדיין בפנים. ויש לו טביעת אצבע מאוד ספציפית ומאוד רעה שהגוף שלנו מזהה, ומגיב בהתאם. הבעיה היא, שלתחושת הדכדוך הזו אין, לכאורה, שום סיבה חיצונית, או כותרת הגיונית.
אז זהו, שיש. וזה לא רעיון כל כך מופרך אם זוכרים שבתוך תמיסה הומיאופתית (המדוללת כל כך הרבה פעמים, עד שאין שום אפשרות לזהות במעבדה את החומר הראשוני שנמהל בה) נותר רק הזיכרון האנרגטי של חומר הריפוי הזה, ודי בשאריות אנרגטיות אלה, כדי לעשות את כל העבודה.
תקראו את הספר המדהים "מסרים מהמים", בהוצאת "רימון חיים אחרים". למחשבה שלנו יש עקבות אנרגטיים במים, וניתן למדוד שינויים אלה בכלים מדעיים. כמה חכמה היהדות המצווה לברך על המזון. התרגום הנוסף הוא, שפשוט מטעינים אותו באנרגיה טובה, הנכנסת ככה לגופנו.
כל הקטע הוא לא להיבהל מהדכדוך הזה, ורק לתת לו להיות, ובהסכמה מלאה. אם רוצים להקל, ניתן להיות עסוקים מאוד בכל מיני דברים פיזיים שמצריכים ריכוז, כדי שלא תהיה לנו תשומת לב רבה מדי עליו. ובכל מקרה, זה תהליך מבורך.
מפני שאנחנו מייצרים לעצמנו כל מיני מבנים על הבורות - המקומות הפצועים האלה בנשמה שלנו, שהביטוי הפיזי של זה הוא השומן המתגבר. וכשמתמוטטים המבנים שמעל הבורות (השומן הנהרס, מפני שאנחנו יכולים כבר להתמודד עם הדברים העצורים בתוכו), הבורות האלה מתמלאים בחומרי אמת: בעצמנו האותנטי.
יש רק לא להיבהל מהתהליך, ולתקצב את הדכדוך הזה בסעיף מיוחד, כחלק מעלות התהליך. כן, זה בהחלט חלק ממחיר ההרזיה, וזו, אגב, הסיבה המדויקת ביותר בעיניי למה אנשים מסוימים לא מסוגלים לרזות בזמן נתון מסוים. או שהם מרזים, ומיד הם מחזירים לעצמם את השומן. כי הם לא יכולים לשאת ולהכיל את התחושות הקשות שמחוללים אצלם הרעלים המשתחררים האלה. זה עד כדי כך פשוט.
ואז - בנקודה ההיא - משהו חזק מהם יכריח אותם לאכול. זה בא מסיבה טובה של הגנות נפשיות. כמובן שאנשים שמנים במיוחד משלמים על זה מחיר בריאותי כבד במקומות אחרים, אבל על הנפש הסובלת מהסיבות הראשוניות - השומן הזה מגן.
לכן, הרזיה מוצלחת הנשמרת לאורך זמן, היא גם מדד לכושר ההתמודדות שלנו שהתעצם. אם בנאדם עומד בה - סימן שהוא כבר מספיק חזק, מה שפעם, הוא לא יכול היה - ולכן הוא פשוט השמין. מפני שאת אותם חיילים רעים שהוא פגש פעם בדרכם למעלה, לא יכול היה להם, וכדי לא להתמודד הוא כלא אותם בבתי סוהר בטיחותיים שהוא בנה להם (השומן היציב) - את אותם החיילים הוא פוגש כעת גם בדרכם החוצה. ואם הוא מכיל את הדכדוך - זה הסימן הבדוק ביותר שהוא מסוגל להתמודד. אז יש רק לשתות הרבה נוזלים שעוזרים מאוד לגוף להסיע החוצה את כל הג'יפה המיותרת הזו, ולחכות לשמש שתפציע. והיא מפציעה, כמובן.
במעבד מזון, להב פלדה, שמים: 200 גרם כרוב סגול, חתוך מתוך הכרוב הגדול לרצועות עבות של 2 ס"מ. 1 וחצי כפות חומץ תפוחי עץ (לא יותר ולא אחר!) ורבע כפית מלח אטלנטי.
יש להפעיל את להב הקיצוץ לכמה שניות, להחזיר את החומר הקצוץ לטווח הסכינים, ולקצוץ עוד טיפה וככה שלוש פעמים. הפיסות הקצוצות צריכות להיות בגודל של כשלושה מ"מ. ניתן להוסיף לזה כפית אחת מיונז, כדי שזה יהיה זהה בטעם לסלטים המוכנים, אבל, ייאמר מיד, הוא ממש לא נחוץ.
כל המנה הנהדרת הזו (ללא המיונז): 44 קלוריות.
נא להמתין לטעינת התגובות
