מפתח מאסטר: דיקסי ראשון לציון
מה באמת מסתתר מאחורי חיוך החמאה של השף הלאומי חיים כהן? לכו לדיקסי החדשה בראשון לציון ותגלו
פתיחת מסעדת דיקסי החדשה בראשון לציון היא הזדמנות מצוינת לראות איזה מסר קולינרי רוצה חיים כהן להעביר לפרחי המחבת של "מאסטר שף". באיזה עולם הם הולכים להשתלב, אם בכלל, מה ההזדמנויות העסקיות שבו, עד כמה יצליחו לממש את חזונם.
קשה שלא לראות בדיקסי מקרה מבחן: כהן, מהשפים המוכשרים שפועלים בארץ, כבר שנים לא פתח מסעדה חדשה (האחרונה הייתה באזור התאטראות במנהטן. אכלתי שם, לא משהו). כמו עוד שד מוכשר, אהרוני, הוא העדיף לבשל מול המסך ובעיתון. דיקסי 2011 היא חלון הזדמנויות לרענן את מותג הניינטיז שלו, לשדרג את תפריט הדיינר האמריקאי ברוח הזמן ולהביא אמירה חדשה. גם אישית. מותר לפעמים.
בשנה האחרונה למדנו שכהן, המספר הכל יודע של הקולינריה העברית, יודע לשבת על הזנב של מתמודדי "מאסטר שף", לנזוף בהם על יד ברוטאלית בתבשילים, להיות פיינשמקר לא פחות מפונפן מאייל שני כשהוא נתקל בעודף טעמים. כדי לרכך את הביקורת הוא משתמש בנחמדות אין קץ. בואו נבדוק מה מסתתר מאחורי החיוך הגדול שלו.
דיקסי החדשה התמקמה בקומה הראשונה שבבניין החדש של עיריית ראשון לציון. מה שהבטיח חלל מצוין של תקרות גבוהות, רחבת כניסה גדולה ואפילו חניון תת קרקעי צמוד עם השלט המפיל "אין יותר ראשון מזה". בפנים עוצב המקום על פי הספר של מסעדות רחוב הארבעה בתל אביב: סטריליות מהודקת שמנסה ליצור אווירה של חלל אורבני סקסי. הבעיה: כשאין נשמה במקום ואין אנשי צוות שישפריצו כריזמה וסקס אפיל לכל כיוון, העסק נראה כמו מסעדת פוסטר.
זה התחיל כבר בהזמנה של הבירה. הברמנית הצעירה, שלא ברור לי לפני כמה חודשים חצתה את מגבלת גיל השתייה, התבלבלה בכוסות, ניסתה מאוחר יותר לתקן, ובסופו של דבר טעמתי שלוש בירות שונות. אני לא אומר שאסור לטעות, אבל מרגישים שאין מאחורי הדלפק מישהו לרוץ איתו. זה נראה כמו עבודה זמנית לחופש הגדול.
הבנתי שכאן זה לא המקום לשיחות נפש של אלכוהול בין ברמן ללקוח בודד. דורות של זוגות בדייטים גדלו על מנת הכנפיים של דיקסי, וחשבתי שזה לא רעיון רע לפתוח איתן את הארוחה. אני לא יודע מה קרה לאותם זוגות, אבל כשקיבלתי את הסירות היבשות שנחו באגם של פודינג כתום, רווי חמאה וסוכר, שמתחתיו עלים גדולים של חסה (!) מיהרתי להזמין סלט כדי להשכיח את הטעם. אבל גם הוא המשיך את הארוחה נטולת שמחת החיים. עלים של תרד בטעם תעשייתי, אגוזים מוקפצים, נבטים לא קשורים, כמה חצאים של ענבים ירוקים ורוטב אנמי שלא הצליח לחבר כלום לכלום. מפגן כושל של דייט מדכא.
וגם מזמזם: אני יודע שלביקורת במסעדה שמחשיבה את עצמה נהוג לא לבוא עם מכנסיים קצרים, אבל זה לא מצדיק את גיחות הקמיקזה שעשו היתושים על הרגליים שלי. המון זמן לא אכלתי המבורגר, וזה היה הזמן לטעום אמריקה.
הזמנתי את הקלאסי, מדיום, עם טופינג של אמנטל למצב הרוח. נחתה קציצה רייר, מונוטונית ודי משעממת. מפלי השומן בה לא תרמו לטעם ולא לטקסטורה המשחתית. קיוויתי להתנחם בצ'יפסים הארוכים והדקים. קיבלתי חיילים עייפים בקורס מש"קי תובלה בצריפין שיצאו לאפטר. זו הייתה הצלחת השנייה שנותרה כמעט שלמה, והמלצרית לא האמינה למראה עיניה. היא ממש התקשתה לפנות אותה. אפשר להבין אותה. צריך להיות אדם קשוח כדי להכיל את הטקסט שכהן ניסה לספר לנו.
אין זלזול גדול מזה: במקום להביא לתושבי ראשון את הדבר הבא, להראות שהוא באמת רוצה להתאמץ עבורם, מכבד את הטעם שלהם, משתוקק לאפשר להם לחוות את הכי טוב שיש, הוא השיק גרסה אנרכוניסטית של הדיינר התל אביבי שלו. גם אם הוא החליט לא לפתוח את מסעדת הדגל החדשה שלו בראשון, עדיין הוא מחויב למינימום של איכות. די מבאס לגלות את המאמי הלאומי מנפיק את המותג הפופולרי שלו לעוד כסף.
ממש לא היה צורך, אבל בכל זאת החלטתי להזמין עוד מנה: ספריבס של עגל. זמן ההמתנה הארוך (למרות שהמסעדה ריקה) דווקא סימן לטוב. אולי הפעם הטבח ייקח ברצינות את הטיפול במנה. ואכן, הגיעו צלעות מלאות בבשר, ברוטב מתקתק מתבקש, ששכבו במגושמות על קולסלאו. הפוטנציאל המעדני של המנה נעצר בשלב הפונקציונלי. בפעם הראשונה בחיי סיימתי ספריבס בלי לכרסם את העצם, וזה לא בגלל רכישת הרגלי נימוס חדשים. אורז לבן שהמתין לי בצלוחית נראה ככדור הרגעה. הוא היה יבש ותפל. מצטער חיים, לא עובר אודישן.
דיקסי, הכרמל 20, ראשון לציון, 03-6426993.
נא להמתין לטעינת התגובות
