מזרח תיכון חדש: אלון הדר אוכל ב"ברטי"
על אף השירות הקשוב והערק הנדיב, האוכל של "ברטי" הוא הד חיוור לקסמי הלבנט. ההבטחה, ל"מטבח לבנט שמח", לא הצליחה לשכנע את בלוטות הטעם
לברטי הגעתי עם אוצרת אמנות שסעדה במשך 20 שנה במסעדה ששכנה עד לפני כחודשיים בחלל בקטן ברחוב קינג ג' ורג' בתל אביב (מול "חומוס אבו דאבי"). קראו לה "אצל אסרף" והיא הגישה אוכל מרוקאי טוב. למרות התחנונים של תושבי השכונה, בעלי הבית החליטו לסגור את המסעדה. חלל מצוין כזה במרכז תל אביב לא יישאר ריק לרגע ושלושה שפים צעירים זינקו פנימה. "מטבח לבנט שמח", הם מיתגו את המקום. כי מה היא שמחת הלבנט אם לא תפריט של מנות שמטריפות את בלוטות הטעם, לפחות עד שהן מגיעות לצלחת?
התפריט שובר ההיררכיות שידר אווירת מה שבא-ברוך-הבא, והאפשרות לבנייה הדרגתית של הארוחה הייתה בלתי אפשרית. בדרך כלל זה לא קורה לי, אבל הפעם החושים לא אותתו לי מה להזמין ומה לא. המבחר היה גדול מדי וקשה גם לנחש איזו מנה תתעלה - חלקי פנים, פירות ים צלויים, קציצות, סמבוסק גבינות.
לא נותרה ברירה אלא לזרוק למרכז השולחן כמה צלחות ולהתחיל לאכול. המקבץ הראשון כלל סלט פטוש וקציצות דג ברוטב פלפל שושקה (אדום, מתוק וארוך). הפטוש, שבדרך כלל מוגש עם קרעי פיתה מטוגנת בשמן זית, הגיע עם קוביית לחם אחת, עגבניות שרי כתומות ואדומות, ארטישוק מוחמץ, נענע יבשה וזיתים כבושים. בניגוד לגרסה הערבית שמתפוצצת בפה הודות לפריכות של הירקות הנקצצים דק דק והפיתה המטוגנת הנשברת לקרשים קטנים, הסלט של ברטי בקושי דגדג את הפה. לא הייתי מתעכב כל כך על סלט, אבל הוא ייצג את המשך הארוחה. מרוב קריצות ללבנט הטבח נותר עם עיניים עצומות.
קחו את קציצות הבורי עם הפלפלים המתקתקים ונגיעת המנגולד. אמרו לבנט, אז אני חולם לבנט: קציצות דגים מרוקאיות מסעירות ברוטב אדום אש. בברטי הגישו גרסה חיוורת של המעדן שכולה מחווה לנבחרת ישראל בכדורגל: בעלות חוזה שמן, אבל חסרות ברק ומתנהלות על המגרש בחוסר חשק. האוצרת נזכרה בקציצות שהגישה בעלת הבית של אסרף: "מלהיבות, מדג עדין בשם אמור שיובא ממרוקו".
לוח המיוחדים על הקיר ציין את המנות לערב. מנת המוח הצרוב נצנצה מעל כולן. כעבור כמה דקות היא הגיעה לשולחן. מוח טרי מצופה בפנקו שכולו שניצל שהוכן ברישול: מעטפת בהירה מדי, נוטפת משמן, החריבה חומר גלם משובח. חצאי הבמיה המטוגנת והעגבניות הצלויות הנהדרות היו אורחות זרות בצלחת.
למרות הנפילה באוכל, קשה היה להתעצבן על אנשי הברטי. הם לא הלכו על הדרך הבטוחה אלא בחרו להתמודד עם מנות לא פשוטות. השולחנות שהוצאו למדרכה בנו חוויה אורבנית קלילה. אנשים, חלקם ציידי מקומות טרנדיים, הגיעו לכאן ליהנות. בוזוקי, זהר ארגוב, ערק. מה רע?
מנה של מחאמר עם חתיכות עוף, טלה ושומן טלה הוגשה שלא בדרך הלבנטינית המקובלת - פיתה דרוזית (הנהדרת בספיגת השומנים) - אלא על לחוח תימני שמיד הפך מספוג לח לספוג רטוב. היא תובלה בכורכום כאחרונת השווארמות, והציפה געגועים לפיתה של ה"קוסם" הסמוך. זו מנה שסובלת ממאמץ יתר של פרחי טבחות בשלב הפרזנטציה (שלא שכחו לעטר אותה בעלים עבים של ריג'לה). לי היא הרגישה כשבר מאמץ.
בשלב הזה היה מאוחר מדי להקפיא את ההזמנה הבאה - צוואר טלה בראס אל-חנות (תערובת תבלינים מרוקאית) ממולא בעשבי תיבול, זיתים ושום. המנה שהוגשה בצורת רולדה הייתה תוקפנית, גסה ולא קוהרנטית. צדה החיצוני היה חרוך ויבש, והמילוי בפנים לא הצליח לאזן ולהרגיע את הבשר הכה שמן. אני מבין את הפיתוי להסתער על פנינות המטבח הערבי, המרוקאי, התימני, התוניסאי, היווני וכו' ולתת להן טוויסט ופרשנות אישית. אבל לפעמים עדיף להשאיר לסבתא להכין את האוכל של סבתא. היא, השנים, הידיים, הצניעות - עושים את ההבדל.
הרגשתי שיותר מאשר האוכל של ברטי הוא לא טוב, הוא מעצבן. "איפה הרעננות של דפני ליף", אמרה אוצרת האמנות. "זה מזכיר את ההתנהלות הגברית של איציק שמולי". אסור לעצבן אוצרות אמנות. את האינטגריטי שלהן גם ערק לא יכול לטשטש.
ברטי, המלך ג'ורג' 88, תל אביב, 072-2512950
עוד טעימות בבלוג
נא להמתין לטעינת התגובות
