איטליה הקטנה: ביקרנו במסעדת אלורה
מסעדת "אלורה" מסתתרת ברחוב רוטשילד ומתהדרת בתפריט איטלקי משובח עמוס בטוויסטים
האמת היא שכמעט פספסנו אותה. אנחנו עוברים בשדרות רוטשילד יום-יום כמעט, ברגל או ברכב, ומעולם לא שמנו לב אליה. למעשה, אלמלא הפנו את תשומת לבנו לקיומה, ייתכן שלא היינו חשים שהיא חסרה לנו. קטנה, שקטה, נסתרת. ומקסימה. מקסימה ומטריפה. איזה כיף שפגשנו בה.
לא נתפלא אם גם אתם פספסתם אותה בעודכם צועדים בואכם האוהל של דפני ליף. סביר להניח שנטיית הראש הטבעית שלכם, כשלנו, מופנית לכיוון הצד הרועש של רוטשילד - אל "בנדיקט", "קנטינה", "מקס ברנר", ואילו "אלורה" בכלל מתחבאת לה בצד השני, השקט, הלא מפותח כלכלית. איך לא אמרו לנו שיש חיים אחרים מעבר לכביש.
"אלורה" מעוצבת כמו סלון של סבתא, חמים ונעים ועטוף ברחמים ובטפטים עדינים. ריהוט עץ כבד, וילונות עדינים בחלונות ואוסף תמונות ביתיות עם מסגרות עבות ומוזהבות על הקירות. רק פס הקול כאן משונה - קווין והביץ' בויז (?) מושמעים בקול רם, בלי כל קשר לאווירה החמימה השורה מסביב. האם סבתא תעז לשים דיסק שלהם בביתה? מוזיקה איטלקית עדכנית הייתה עדיפה, אפילו עתיקה ממש, ואם כבר אנגלית, שתהיה זו אדל.
הפנה כאן הוא תוצרת "ברילה". בשבועות האחרונים נעלבו בעלי מסעדה איטלקית מצליחה אחת, לא חשוב שמות, מהחשיפה עלק במדור זה על אודות הפסטה התעשייתית שלהם, והנה אנחנו נתקלים שוב באותה תוצרת, ואולם כאן הם מתגאים גם בפסטה טרייה, הכוללת פטוצ'יני ורדיאטורי (אותם מכינים במסעדה "פביאנה"), ובפיצות ובפוקצ'ות הנאפות בטאבון לבנים שיובא מאיטליה. וזה, אם כבר, מקרב אותנו קצת יותר לתואר "אוכל איטלקי".
כמו באיטליה, גם ב"אלורה" הפיצות בינוניות בגודלן (30 סנטימטרים), דקיקות ומיועדות לאדם בודד. שלא כמו באיטליה, הפיצות כאן נחתכות לרבעים ולא מוגשות שלמות עם סכין ומזלג, כשעל הסועדים מוטלת המלאכה לחתוך אותה לביסים קטנים, אט-אט. הפיצה הקרויה כאן "ארוגולה" (48 שקל) פשוטה, אבל יש בה טוויסט מרענן: רוטב המרגריטה מושם על הבצק בטרם כניסתו לטאבון ורק ביציאתו מוסיפים עליו עגבניות שרי קרות ועלי ארוגולה טריים, שיוצרים שילוב מרתק של חם וקר, אפוי וטרי.
גם פיצת גבינת העזים (54 שקל) פשוטה, עם עגבניות מיובשות ובזיליקום טרי, אולם גם היא עושה את העבודה והיא טעימה הודות לטאבון. טעמנו גם מהחציל ביוגורט כמהין (48 שקל) - מנת חציל מקורית בין שלל החצילים הקלויים בטחינה המוגשים לעייפה במסעדות ארצנו.
מהעיקריות בחרנו בניוקי ערמונים (64 שקל). אם כבר חורף, לפחות שיהיה משולב בטעם ערמונים מעודן שנמס בפה. למעשה זו מנת הניוקי הנדיבה ביותר שטעמנו - גדולה ועמוסה, הן בניוקי ביתי והן בערמונים קצוצים בכמות נאה, ברוטב יין לבן עם שום, עגבניות מיובשות, ארוגולה ונגיעות שמנת. גם האוסובוקו (92 שקל), שבושל לטענת בני הבית במשך חמש שעות, הרשים במראהו. בגרסתו המקומית הוא מזכיר, במרקמו ובטעמו, מנת חמין עסיסית וכבדה, אם כי הבשר היה מעט יבש מדי עקב בישול יתר.
זה המקום גם לשבח את המלצרית דנה, שהייתה לא רק חביבה אלא מקצוענית, בקיאה בחומר הנלמד והמלצותיה שוות. במילים אחרות, מקום מומלץ ולבטח נשוב אליו. בפעם הבאה שנצעד ברוטשילד נטה את ראשנו הפוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
