על משושים וכמהין: ביקרנו במל ומישל
אניולוטי מוקף בכמהין לבנות, פרידה עם אשכולית אדומה ופילה בורי עם ריזוטו. ב"מל ומישל" תמצאו אוכל טוב ואווירה רומנטית אבל גם חשבון לא קטן
אחרי מסע הסברה מתיש ניתקתי את השיחה בתחושת כישלון קשה. כמה שעות מאוחר יותר כבר אספתי אותו לארוחה ב"מל ומישל", איטלקייה קטנה ויקרה שכבר 5 שנים יושבת בצפון בן יהודה ועושה שמות במדורי האוכל בעיר. המסעדה אולי מתאימה יותר לערב זוגי ורומנטי, אבל נסתדר גם עם הכימאי.
אווירת האינטימיות שמשרה המקום מורגשת כבר בכניסה. החלל מחולק לאזור חיצוני ופנימי, מספר מצומצם של שולחנות בכל אזור, האור עמום, והאקוסטיקה מאלצת דיבור שקט על גבול הלחישה. התיישבנו לצד אחד השולחנות, המעוטרים כולם מפות ומפיות לבנות, הרחק מהמטבח והבר.
את התפריט של מל ומישל אפשר לסכם כאיטלקי, מצומצם ויקר. המבחר מחולק לשלוש קטגוריות על פי גודלן, כאשר מחיר מנות הפתיחה נע בין 45 ל-60 שקל, בראשונות יגיע עד 62 שקל, והמעוניינים בעיקרית ייפרדו ממאה שקל לכל הפחות.
לראשונות בחרנו בבייבי פרידה שהוגש עם מגוון ירקות טריים וגבינת עיזים (62 שקל); מנה של ניוקי פריזאי על בסיס גבינות, פטריות כמהין לבנות וחמאה (57 שקל); וספיישל אניולוטי ממולא ומתובל בכמהין (64 שקלים). המנות לוו בקאראף קברנה של צרעה (85 שקלים) ובמנת לחם המוגשת לכל שולחן.
כעבור רבע שעה הוגשו המנות לשולחן וקטעו סשן נוסף של שיחה שעלתה לטונים שאינם תואמים את הזמן והמקום. צלחת הבייבי פארידה הכילה שני דגיגים שלמים, מהם גירדנו את הבשר העסיסי והצמדנו לאשכולית האדומה, הצנוניות ושאר הטובין שליוו את המנה ביחד עם הגבינה. ספיישל הכמהין התגלה כקטן במיוחד, עם 4-5 חתיכות אניולוטי בהן שולטת הפטריה במילוי ובתיבול, ללא רוטב. אך בקרב בין המינימליזם לאיכות ניצח נסיונם של השפים, ולמרות האכזבה הראשונית התגלתה המנה כאיכותית ומעודנת.
הניוקי הפריזאי הוא סיפור אחר לגמרי. חתיכות הבצק והגבינה הוגשו בצלחת שטוחה ומלאה ברוטב על בסיס חמאה וכמהין, בו שחו מלבד לניוקי גם גבינת פרמזן מגוררת ופרוסה של סלק ששברה את האחידות במנה. הניוקי שמן וממלא, והחשש הקל מפרישה בטרם עת לא עצר בעדנו מלסיים את המנה, שהיתה הטעימה מבין הראשונות.
סיימנו לנגב את הרוטב עם הלחם ועברנו לעיקריות. חיוכו של הכימאי, אם מהמנות הראשונות ואם מהמשושים, התרחב אף יותר כשבחר בפילה בורי צרוב עם ריזוטו המוגש מושחר בדיו דיונון (102 שקל) ובנתח שייטל ביישון ביתי שהוגש עם אפונה וקישוא בלאדי (122 שקל).
"אתה מבין, יש כאן סדר מסוים", ניסה פעם נוספת החבר לעדכן את ידיעותיי בנושאי מיני-צנטריפוגות ופוסט-אלכימיה כשיצאנו לסיגריה. "הסתדרות השבירה של הסיבים מעידה על מבנה מסוים, מבנה נכון יותר מבחינת הולכת האנרגיה". מפתיע שאחרי 15 שנות חברות הוא עדיין לא למד לזהות את המבט המזוגג השמור למצבים כאלה בדיוק.
שתי צלחות גדולות ואסתטיות הונחו על השולחן עם חזרתנו פנימה. פילה הבורי העסיסי הפתיע בגודלו, ובדומה לשאר המנות תובל בעידון והשאיר את אור הזרקורים לחומר הגלם. הריזוטו, שחסר את דיו הדיונון עקב חוסר במלאי, היה עיסתי, עשיר ומבושל היטב, והמנה כולה מרשימה ומענגת.
שלושת נתחי השייטל הוגשו בערימה שמתחתיה חיכו גם קישוא ואפונה. הבשר בהחלט משביע רצון, עשוי טוב, ומומלח במידה, אך התוספת הרגישה מעט מפוספסת. בעוד מנות אחרות בתפריט מתהדרות בארטישוקים וקרמים למיניהם, באפונה ובקישוא לא היה דבר שייחד אותם כך שיתאימו לקו שליווה את הארוחה כולה. כששותפי לארוחה פנה לשירותים, ניכסתי לעצמי כמה כפות של ריזוטו שישלימו את החסר.
לקינוח בחרנו בטירמיסו (38 שקלים) ובפנקוטה (34 שקלים). שתי המנות היו עשויות היטב וטעימות, אך לא יוצאות דופן במיוחד, מלבד התפוחים הממותקים שהוספו לפנקוטה. ביחד עם שני ספלי אספרסו כפול נסגר החשבון על 610 שקל. יקר.
טרם גיליתי מדוע צריך להיות לי אכפת שאיזה סיב בעובי מיליונית שערה מסתדר באופן מסוים. אבל אם זה מוביל אותי בסופו של דבר ל"מל ומישל" - אז בסדר, שיהיה משושה. חומרי הגלם נהדרים, התיבול מצוין והשירות מקצועי, ואם היתה לנו האפשרות הכלכלית לעמוד בהוצאה כה גבוהה, ייתכן והיינו מגיעים לבן יהודה לעיתים קרובות יותר.
"מל ומישל", בן יהודה 155, תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
