בשר תותחים: הכל על הלוף הצבאי
הוא נולד לפני 75 שנה, ניצח במלחמת העולם השנייה והפך לכוכב תרבות בינלאומי. במיקרונזיה ילדים נקראים על שמו, וגם בישראל יש לו מעמד מיתולוגי: כל מה שרציתם לדעת על לוף ולא העזתם לשאול
אין אחד שלא זוכר את המפגש הראשון שלו עם התופעה הגסטרונומית הייחודית המכונה "לוף". הרגע בחייו של חייל צעיר שבו נשלפת קופסת שימורים תמימה למראה מתוך מנת קרב ומצליחה לשנות את כל מה שידע עד כה על אוכל: על המוצר שלפניו כתוב בפירוש כי הוא בשרי, אבל צורתו לא מזכירה אפילו במקרה משהו שחי בעבר (אלא אם כן בערבות הנגב משוטטים עדרי בעלי חיים נמוכים ועגולים בעקבות ניסוי כושל של התעשייה הצבאית).
>> יום הולדת לסנדוויץ'
>> הקינוחים של בראון
>> העוגה הגדולה בדרום אמריקה
למרות המרקם והטעם השנויים במחלוקת, המאכל המוזר הזה הצליח לנכס לעצמו מעמד איקוני. ב-75 השנים שחלפו מאז יוצרה קופסת הלוף הראשונה באוסטין, מינסוטה, הפך הלוף (או בשמו האמריקאי "ספאם") לאחד המאכלים הפופולריים ביותר בעולם. לא מדובר רק בהיקף המכירות העצום, שעומד על יותר משבעה מיליארד פחיות מאז תחילת הייצור (והספירה נמשכת), אלא גם במזון בעל משמעות תרבותית גדולה.
שלוש מדינות בארה"ב חוגגות את פסטיבל הלוף מדי שנה, כמעט 20 אלף שירי הייקו יפניים נכתבו על המאכל, ובמיקרונזיה ספאם נחשב כשם לגיטימי שהורים מעניקים לילדיהם.
אז מה יש בו במאכל, מלבד סודיום ושומן, שגורם לעולם לשנוא אותו כמעט באותה המידה שהוא אוהב אותו? נשיא ארה"ב לשעבר דווייט אייזנהאואר היטיב לתאר את מערכת היחסים הסבוכה עם קציץ הבשר המשומר: "אכלתי כמות נאה של לוף לצד מיליוני חיילים אחרים, אני אפילו מתוודה על כמה הערות לא חביבות שאמרתי עליו במהלך תשישות הקרבות", כתב ב-1966 להורמל, מייסד תאגיד הלוף, "אך כמפקד וכמצביא לשעבר, אני מאמין שאני יכול לסלוח לך על החטא היחיד שלך: ששלחת לנו כל כך הרבה".
ב-1937, כשהושק הלוף לראשונה, תגובת הצרכנים היתה קרירה למדי. המכירות היו נמוכות מהצפוי, וראשי תאגיד המזון הורמל היו אובדי עצות. מיטב הדון דרייפרים של התקופה גויסו למצוא פתרון והחליטו לערוך תחרות ענק למציאת שם למוצר, שעד אז נקרא "בשר חזיר מתובלן של הורמל". לזוכה הובטח פרס על סך 100 דולרים (בעלי התאגיד הבינו, כנראה, שאספקת לוף לכל החיים היא תמריץ פחות יעיל).
מאות הצעות נשלחו, הבולטות ביניהן היו "בראנץ'" ו "בייבי גרנד", אך אף אחת מהן לא הלהיבה את בעלי המפעל. לכן החליטו קברניטי התאגיד לערוך מסיבה לעובדי המפעל ובני משפחותיהם שבה יינתן משקה חינם לכל מי שיציע שם חדש למוצר. כצפוי, השמות נשפכו כמו יין, וברגע היסטורי אחד צעק קנת דאיניהו, שחקן צעיר ונאה מברודוויי, את השם ספאם: מעין שילוב בין המילה מתובל (Spiced) למילה חזיר (Ham).
לחייל הישראלי הממוצע ייראה השם הזה מוזר למדי, לאור העובדה שהלוף הצבאי בגרסתו הישראלית הוא כשר למהדרין ושקשה להאשים את המאכל התפל הזה בתבלון. למרות זאת ספאם הפך לשם גנרי לבשר משומר באשר הוא, ומר דאיניהו חזר לביתו כשבכיסו 100 דולרים. השם החדש שיפר במקצת את היקף העסקים המצומצם, אבל הזינוק המטאורי במכירות החל ב-7 בדצמבר 1941, יום המתקפה על פרל הארבור, שבו נכנסה ארה"ב למלחמת העולם השנייה.
אומה שלמה התגייסה למען החזית המלחמתית, והלוף, שניחן ביכולת לשמור על חיי מדף ארוכים, נשלח בכמויות אסטרונומיות מדי שבוע לחיילי כוחות הברית. הקופסאות הגיעו לפינות המרוחקות בתבל-ממנילה ועד סטלינגרד, וכמה מהן מצאו את דרכן לראשונה לפלסטינה.
בזכות הלוף, לראשונה בהיסטוריה בשר היווה חלק מהדיאטה הקבועה של חיילים בשדה הקרב ללא צורך בבזיזה של חוות מקומיות ותרם רבות להצלחת כוחות הברית בניצחון על מדינות הציר. אפילו ראש ממשלת ברה"מ לשעבר, ניקיטה חרושצ'וב, ששימש במלחמה כקצין הפוליטי הבכיר באזור דרום ברה"מ, העיד: "איבדנו את אזורי גידול המזון הפוריים ביותר שלנו, אוקראינה וצפון הקווקז. ללא לוף, לא היינו מסוגלים להאכיל את חיילינו". אף על פי שבאותם ימים הלוף זכה לכינוי המפוקפק "בשר חזיר שלא עבר את המבדקים לצבא", נראה כי רבים מהם היו מתקשים לשרוד בלעדיו.
למרות הדימוי המיליטנטי, גם האוכלוסייה האזרחית נחשפה אליו בהמוניה. בעוד אצל החיילים הלוף היה הדלק המניע, עבור האזרחים הוא נחשב מעדן. בערב חג המולד 1942 מאזיני הרדיו בבריטניה יכלו לשמוע את שדר החדשות האגדי אדוארד מורו מנחם אותם במילים: "אף ששולחן ערב החג לא יהיה עמוס, יש מספיק בשר לוף משומר לכולם".
70 שנים אחר כך אותן מילים נשמעות מנחמות כמו חיסון נגד חצבת, אבל אז הלוף אכן הרים את המורל. מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, שחזרה בערגה את ימי הלוף והבליץ-קריג: "היינו מזמינים חברים ופותחים קופסה של לוף. היו לנו קצת חסה, עגבניות ואפרסקים, אז הכנו מעין סלט לוף".
אם גרסת ההגשה של גברת הברזל לא מעוררת את בלוטות הריר שלכם, דעו לכם שהתפוצה הבינלאומית של המאכל יצרה אינספור אופציות מגוונות למדי. הלוף מוסאבי, מנה פופולרית עד היום בהוואי, הוא מעין סושי של לוף עם אורז המגולגל באצה. הפיליפינים, לעומתם, מעדיפים את הלוף שלהם בתבשיל קדרה המכונה "תבשיל צבאי" ומורכב מכמה סוגים של בשר משומר.
בתחילת שנות ה-50 חברת ריכרד לוי הביאה ארצה את בשורת הלוף הכשר והציוני הראשון. למרות זיקתו היהודית ומראהו הצה"לי הוא נחשב דווקא אחד המאכלים החביבים על אסירים ביטחוניים פלסטינים: בשנים האחרונות מלאי אדיר של קופסאות שימורים עברו מידי צה?ל לשירות בתי הסוהר.
מלחמת העולם השנייה אולי סללה את דרכו של הלוף לפנתיאון הגסטרונומי של הנצח, אבל היא לא היתה היחידה שהפכה אותו לאייקון תרבות בינלאומי. האירוע החשוב ביותר בתולדות הלוף התרחש ב-15 בדצמבר 1970, במהלך מערכון בתוכנית הפולחן הבריטית "הקרקס המעופף של מונטי פייטון". הסצנה מתרחשת בבית הקפה "הגמד הירוק" בברומלי, שם שני סועדים מתעניינים בתפריט שמורכב ממגוון רחב של מנות.
לאסונם, כל מנה בתפריט עמוסה בכמות גדולה יותר של לוף מאשר זו שקדמה לה, וכך מפרטת המלצרית את המנות: "יש ביצים ובייקון; ביצים, נקניק ובייקון; ביצים ולוף; ביצים, בייקון ולוף; ביצים, נקניק, בייקון ולוף; לוף, ביצים, נקניק ולוף; לוף, ביצים ולוף; לוף, בייקון ולוף. . ." וכך הלאה והלאה, בעוד הלקוחה העצבנית צועקת שהיא שונאת לוף. מדי פעם במהלך המערכון מבליחים גם ויקינגים ששרים בהרמוניה נורדית מטרידה: "לוף לוף נפלא". במהלך המערכון, שאורכו שלוש דקות וחצי בלבד, נשמעת המילה לוף 132 פעמים. המאכל המפוקפק שולב גם בכתוביות הסיום, בשמו של כל אחד מאנשי ההפקה והצוות: "לוף טרי ג'ונס", " ג'ון לוף ג'ון לוף ג'ון לוף קליז" וכדומה.
בעקבות המערכון, המילה הלועזית ללוף - ספאם - הפכה למזוהה במיוחד עם הפרעה טורדנית לזרימת מידע. 20 שנה לאחר מכן, בשנות ה-90 של המאה שעברה, חיפשו גולשים מילה שתתאים לתיאור דואר הזבל שמציף את תיבות האימייל במידע מיותר ונזכרו, איך לא, במערכון. מאז ואילך ספאם היא המילה המתארת דואר זבל, ובשנת 1994 אף נכנסה למילון וובסטר תחת ההגדרה "דוא"ל שאיננו רצוי".
שמם של שימורי החזיר הפך לשגור בפי כל גולש, אך הכוכבות המחודשת עלתה לו בסכסוך מתוקשר עם החזירה מספר אחת של עסקי השעשועים, מיס פיגי: בשנת 1995 הגישה חברת הורמל, יצרנית הספאם, תביעת ענק נגד ג'ים הנסון, יוצר החבובות. הסיבה? בסרט "החבובות באי המטמון" נקראה דמותו של חזיר היבלות המרושע בשם ספאם, ואנשי תאגיד המזון חששו לפגיעה בתדמיתו של הלוף. לרוע מזלה של הורמל, השופט חלק על עמדתה ומצא את פיגי וחבורתה חפים מפשע. נוסף על כך הוסיף השופט בנימוקיו: "חברת הורמל צריכה לברך על הקשר האסוציאטיבי שיוצר הסרט בין המוצר שלהם לבין בשר אמיתי".
לא רק הגויים יודעים לתת כבוד ללוף. גם כאן, במדינה שבה כולנו אכלנו מאותו המסטינג, שמור לו מקום מכובד כסמל תרבותי. הרגע המכונן שלו בארץ הגיע בשנת 1976, כאשר שייקה לוי נשלח לתורנות מטבח בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" על תקן קמרשהלור"ל (קצין מטבח ראשי שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום).
כמו בדו-קרב במערב הפרוע ניצבים מר חסון ויוסיפון במאבק אימתני בחולות של גבעת חלפון. בנקודה המכרעת, שהיא אחת הסצנות המצחיקות בסרט, שולף יוסיפון (משה איש כסית) פחית של לוף, ובאקט של התרסה לוחץ על הקופסה, שנפתחת ללא צורך בפותחן. כל זאת כמובן, אם אני זוכר נכון. בכל זאת, "30 שנה, לך תזכור".
נא להמתין לטעינת התגובות
