השף העירום: החיים החדשים של אבי לוי ממאסטר שף
הוא כבש את הצופים עם סיפור אישי מעורר השראה ועם מנות מסעירות מהמטבח של אמא. בדיוק שנה אחרי הזכייה ב"מאסטר שף", כשהוא הבעלים של מסעדה מבוקשת בשוק מחנה יהודה ואפילו ביבי ושרה רוצים שיבשל עבורם, אבי לוי פותח הכל: ההתמכרות לסמים, הניתוק מהמשפחה, הימים בכלא, המאבק להישאר נקי והכוח המנחם של האוכל - שעזר לו לתת מחדש ביס בחיים
לוי ואני יושבים מחוץ למסעדה שלו, "המוציא" בירושלים. בדיוק מסיימים להגיש שם ארוחת צהריים ובחוץ כבר מריחים את הסירים שמתבשלים לקראת ארוחת הערב. שני גברים מפסיקים את השיחה שלנו וכמו בני 16 אחד מהם מסביר ללוי שחבר שלו מתבייש אבל הוא רוצה להצטלם איתו. "הגענו לכאן מצפת", הוא מנמק. אבי והביישן כבר מסודרים בפוזה לצילום. בשנייה האחרונה נותן החבר את המצלמה למישהו אחר ונדחף גם הוא לפריים. הוא גם לא ביישן ובטח לא פראייר.
הם הולכים אבל רכבת הצלמים לא מפסיקה לשנייה. "קראו לי לבוא לתחקיר ביטחוני", מנסה לוי לסיים משפט, "זה הליך סטנדרטי לפני שנכנסים לבית של ראש ממשלה. אני יושב מול השאלון. 'השתמשת פעם בסמים?'. כן. בערימות. 'יש לך עבר פלילי?'. מממ . . . פעמיים ריציתי מאסר בפועל. זה נחשב? על כל מה שאנשים אחרים מסמנים 'לא', 'לא', 'לא', 'לא', אני עונה 'כן', ' כן' ו' כן'".
חשוב שלא תטעו כאן. לוי לגמרי לא מתייחס בהומור לעבר שלו, גם כשהוא במצב רוח ממש טוב. בכל פעם שאני שואלת משהו על "אז", הוא מיד מרצין, מסיט קצת מבט, מנמיך את הטון. אבל יש רגעים שבהם המציאות עולה על כל דמיון, כמו במקרה הזה, ולוי לא יכול להישאר אדיש מול האירוניה של הקיום: לפני זמן קצר הוא היה בשוליים הדחויים ביותר של הקיום האנושי, ופתאום לשרה יש דודה לאוכל שלו.
אי אפשר להאשים את שרה. כל מי שראה את לוי על המסך בעונה הקודמת של "מאסטר שף" פיתח רעב קשה לאוכל צפון אפריקאי ביתי משובח. לא זה שאפשר למצוא בכל מיני מסעדות פועלים שוחה בשמן צהוב וקבור בערימות תבלינים. אלא אוכל מוקפד, עשיר ומגוון, עתיר טעם, חריף במידה, חמוץ כשצריך וישראלי לנצח. ראינו אותו מגלגל את הסינטה עם המילוי המטורף של הטחול בערב הגמר וכמעט שברנו את המרקע בניסיון לחטוף ביס. עבור הקהל היו בחומרים שמהם עשוי אבי ובחומרים שמהם הוא מבשל תמהיל מזוכך של אנושיות ונחמה. איך אפשר לא להתחבר?
הוא כבש את הצופים ואת השופטים בסיפור שלו - נרקומן שהיה מכור לסמים כמעט 20 שנה והשתקם, אבל אז הביא אותה בנוקאאוט עם המנות שלו, נטולות יומרה ועמוסות כנות, בדיוק כמוהו, מנות שהצליחו להשאיר אבק למאכלים הכי מפונפנים, מקושטי פרחים ומצולחתים בקפידה. אין ללוי שום עניין באוכל שלא נובע מהבאר הפנימית שלו שמבוססת כולה על המטבח של אמא.
אבל תעשו טובה ואל תקראו לו סינדרלה. אין רחוק ומנוגד יותר מהדימוי הזה שכבר הוצמד לו באקדח סיכות לרקה. בסיפור של אבי אין פיות. נכון, הוא גרף את כל הקופה, ניצח טבחים מנוסים שראו עולם וטרפו אותו. נכון, במרוץ העיקש שלו צפו מעל 50 אחוז מהצופים בארץ. ונכון שהוא היחיד מבין המשתתפים בשתי העונות שפדה את צ'ק התהילה ופתח מסעדה משלו. ונכון שעכשיו שרה רוצה קציצות מצופות בסולת פריכה ומטוגנות. אבל בניגוד לסינדרלה, אבי לא יכול להניח לעבר שלו במחי נעל זכוכית קטנה.
אם כבר דמויות ספרותיות, הוא הרבה יותר מזכיר את ז'אן ולז'אן, האסיר של ויקטור הוגו, שבורח מהכלא אבל נרדף לנצח על ידי המצפון. שניהם נידונו לשאת עד יומם האחרון את השק העצום והכבד של עברם, חיים בחרדה מתמדת מפני עצמם. אסור בחיים לנוח ואסור בחיים לשכוח. כוסית אחת קטנטונת של ערק יכולה להיות מטה הקסמים של המכשפה שיעלים את הכל - את התהילה, המסעדה, המשפחה, ההצלחה - ויחזיר את אבי למזרן המעופש בבית המפורר, רחוק יותר מאי פעם מבועת החלום שהתפוצצה.
את השיחה הראשונה שלנו לוי ואני מקיימים בבית קפה קטן שצמוד למסעדה. יש שם פחות אנשים שעולים לרגל כדי לראות אותו ולכן גם קצת שקט. את חצי השעה הראשונה אנחנו מנהלים בשיח חרשים מוחלט. לוי מספר לי על פתיחת המסעדה וכל הזמן חוזר למחויבות שלו ל"תוכנית": "התוכנית היא הדבר הכי חשוב בעולם מבחינתי. היא מעל הכל". אני בתמימותי ובטמטומי חושבת שהוא מתכוון ל"מאסטר שף" ודי נדהמת לראות אדם בוגר, למוד ניסיון חיים, שמחויב ככה ללוח השידורים של קשת.
למה אתה עדיין מרגיש כזאת מחויבות לתוכנית, אני מקשה, לא עבר מספיק זמן? "בחיים לא יעבור מספיק זמן", משיב לוי, מותיר אותי נדהמת, "אני חייב לתוכנית הכל". ולא יגיע שלב שתרגיש שאולי אתה פה גם בזכות עצמך? אני ממשיכה בקו השאלות המוזר שלי. "אין דבר כזה. בתוכנית, ברגע שמסיימים את השלב ה-12 חוזרים שוב לשלב הראשון ומתחילים מההתחלה". על מה אתה מדבר? "על תוכנית 12 השלבים לגמילה מסמים". אה. יצאתי פיתה.
לוי גדל במושבה הגרמנית. מירי לוי, אמא שלו, אלג'יראית במקור, היא טבחית על, אבל שניהם נשבעים שהמאסטר שף האמיתית הייתה הסבתא שלו. "הכיריים שלה בחיים לא עבדו", הוא צוחק, "אבל כל פעם שבאתי אליה היו על הרצפה ארבע פתיליות עובדות עם סירים ותבשילים. היא הייתה זורקת דברים פנימה, ככה עם היד, לפי הרגש, מוסיפה תבלינים, בחיים בלי למדוד שום דבר".
בגיל 15, בתיכון , הייתה הפעם הראשונה שהוא השתמש בסמים. בשנים האחרונות הוא חשב הרבה על הגורמים שהביאו אותו לזה. "הייתי ילד מאוד רגיש ומופנם והייתה לי נטייה להתחבר לאנשים שליליים. הם יצרו אצלי אשליה של כוח שהיה חסר לי. אשליה של ביטחון עצמי. הפעם הראשונה הייתה בבית הספר. עישנתי חשיש. משם הדרך לדברים אחרים הייתה הרבה יותר פשוטה ממה שאפשר לתאר".
הרבה נערים ונערות מעשנים חשיש. איך זה הופך להתמכרות?
"זה קל. זה מבנה אישיות של מתמכר. אתה משכנע את עצמך שאתה שולט במצב".
ובפעם הראשונה שאתה מנסה סמים קשים, אתה לא מבין מה אתה עושה?
"אתה לא רוצה להבין, אתה רק רוצה את הבריחה שהסמים נותנים לך. בראש שלך אתה אומר לעצמך שזה משהו חד פעמי. שאתה מזדמן ולא מכור. יש פה, לצערי הרב, מנגנון של הרס עצמי שעובד חזק מאוד. ובלי שאתה שם לב, הסמים מנהלים את החיים שלך. הם שולטים בהכל".
לוי הצליח לסיים תיכון במגמת מלונאות ואפילו התגייס לצבא ושירת כטבח. אבל הוא שוחרר באמצע בגלל חוסר התאמה ומשם החל להידרדר במהירות. במהלך השנים הוא נידון פעמיים למאסר בפועל, בפעם הראשונה על עבירות מרמה וזיוף ובפעם השנייה על סחר בסמים. כשהשתחרר מצבו היה חמור מאי פעם. הוא התנתק מאשתו ומהבן שלו ובסופו של דבר עבר לגור בבית נטוש ומתקלף.
איך היו אז היחסים עם אשתך?
"היא עבדה ואני לא, אבל בבית, אם כבר הייתי שם, הייתי שתלטן ועצבני. בלתי נסבל. היא ואדיר, הבן שלי, לא אהבו שאני שם".
איך היא לא עזבה אותך?
"אני באמת לא יודע. היא אומרת שהיא תמיד האמינה בי שאצא מזה. לא מזמן שאלתי אותה ככה בלילה, לפני שהלכנו לישון, כמה שנים אנחנו נשואים. והיא אמרה לי 12. צחקתי ואמרתי לה, 'את קולטת שאני איתך 12 שנה?', והיא ענתה,'האמת שאתה איתי רק שלוש שנים'. וזה נכון. בשנים שלפני זה לא היה בינינו כלום. לא רגש, לא אמון. שום דבר. אני הייתי מרוכז רק בעצמי ובסמים".
היה לך קשר איתם כשיצאת מהבית וגרת בחוץ?
"לא, אז לא היה לי קשר עם אף אחד. חוץ מאשר עם אמא שלי. גם בתקופות הכי קשות שלי היא השאירה דלת פתוחה. אבל אני חושב שהיא גם שילמה את המחיר הכי כבד".
למה?
"היא ראתה אותי גווע מולה לאט לאט. זה נורא בשביל אמא. עדיף למות, תאמיני לי. זה שנים ארוכות של התמכרות עם המון תקוות קטנות שמתנפצות שוב ושוב. היום הקשר שלנו אמיתי והיא יודעת הכל עלי".
לפני זה היית משקר לה?
"בטח, כל הזמן. שום דבר הוא לא אמת בתקופה הזאת".
מה זה אומר? היית אומר שאתה נקי?
"אה, זה חפיף. זה היה הרבה יותר רציני. הייתי גונב לה מהארנק, לוקח את האוטו".
אז איך יצאת מזה?
"את הצעד הראשון שלי עשיתי מול המשפחה אחרי שהגעתי לתחתית של התחתית ושרפתי כל אפשרות אחרת. הייתי גמור. בקריז. זרוק בגינה של הבית של ההורים שלי. לא היו לי כוחות פיזיים ונפשיים לעשות עם עצמי כלום".
מה זה אומר קריז?
"ברגע שהסם יוצא מהגוף, זה מרגיש כמו שפעת חזקה פי 30. אין לך כוח להרים את היד, לגרד את הראש. זה גועל נפש. אתה נגעל מעצמך".
אז איך הגעת למשפחה?
"אמא שלי מצאה אותי ככה ונלחצה נורא. היא הרימה אותי לאוטו והציעה עזרה. הייתי כבר כל כך שבור ומדוכא שהרגשתי בעצמי שאני לא נמצא במקום שמתאים לי. הרגשתי שאני לא מסוגל יותר. היא התחילה לעשות טלפונים לכל המשפחה. כולם היו בפאניקה".
אבל הם ידעו שאתה מכור לסמים ושהמצב שלך לא טוב, לא?
"אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי ככה, עם השבירה והכניעה המוחלטת. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי גמור מצד אחד ומבקש עזרה מצד שני. והיא, מסכנה, אמרה לי, 'איך אני אעזור לך?', ובעצמי לא ידעתי".
איפה אבא שלך היה בכל הסיפור?
"הוא ראה את זה מהצד וזה כאב לו. הוא העדיף להיות רחוק ממני ואני לא שופט אותו על זה. בערב הגיעו אחים שלי, אשתי, כולם. התחלנו לדבר והכיוון היה גמילה. יום למחרת כבר הייתי בגמילה של שלושה שבועות שבה מנקים את הגוף מהקריז הפיזי. משם ממשיכים ל'קהילה' שזה המוסד שבו נמצאים במשך תשעה חודשים בעבודה אינטנסיבית. זה מקום יותר קשה ואדוק מטבעונות. אחר כך עברתי להוסטל בכרמיאל שכל מי שגר בו הוא מכור נקי. כשסיימתי את ההוסטל אחותי לחצה עלי שאירשם ל'מאסטר שף'".
כשלוי מדבר על תקופת ההתמכרות שלו, הוא לא מזכיר אוכל, ולכן הרעיון של אחותו נשמע מופרך ותלוש. אבל כשמתחילים קצת לנבור, מסתבר שאבי הצליח לקיים שני צירי זמן במקביל. בציר אחד הוא היה מכור פעיל, זרוק, מסובך מעל הראש בחובות ובחוסר התפקוד הכללי שלו. בציר השני, ציר כמעט רדום שרק קצה של גחלת עוד לוחש בו, לוי נמצא במטבח. פתיל קטן של צלם אנוש המשיך לבעור שם. הוא מצא את הדרך אליו, ובזכותו גם את הדרך החוצה. ללוי יש תשוקה, שהיא גם גלגל ההצלה והבולדוזר שסלל לו את הדרך הרחק מהעבר. התשוקה של לוי היא למטבח. הוא זקוק לו, לצליל ולשקט שהוא מציע, היום יותר מאי פעם.
מתי הייתה הפעם הראשונה שבישלת?
"בגיל ממש קטן. המטבח תמיד משך אותי. אמא שלי הייתה מבלה בו המון, וכל הזמן הייתי הולך ובודק מה היא מכינה ואיך היא עושה. בגיל 14 ההורים שלי היו צריכים לנסוע לסוף שבוע והם השאירו אותי ואת האחים שלי בבית. בגלל שאני הייתי זה שמבלה עם אמא במטבח, היא השאירה את האוכל באחריותי. היא הסבירה לי איך להכין את התבשילים של שבת. התחלתי ביום חמישי את ההכנות והפכתי את כל המטבח. אבל ביום שישי ישבנו ביחד חמשת האחים ואכלנו סביב שולחן את הארוחה שאני בישלתי".
ואחר כך, בשנים הקשות של ההתמכרות, ויתרת על המטבח?
"בחיים לא. הוא תמיד היה שם. תמיד סיפק לי מפלט מהסביבה ומעצמי. אפילו בכלא הייתי מבשל. היינו מקבלים כמה פרודוקטים לא צפויים וקצת אוכל כזה של בית הסוהר ואני הייתי בחדר משדרג אותו. מכין מהטונה דג חריף, מכין מאפים ממולאים עם בצק. הכל היה מאולתר. אסור להכניס סכין לחדר, מן הסתם, אבל כשאתה חייב לבשל, אין שום דבר שימנע ממך. אז הייתי מקפל את המכסה של קופסת השימורים והופך אותו לסכין. אחר כך, במאסר השני, היה מטבח כזה יותר מסודר ושם כבר גיבשתי לי צוות שהיה מתייצב בכל יום שישי בבוקר. כל אחד ידע בדיוק את התפקיד שלו והיינו מרימים ביחד ארוחה לכולם".
כל האסירים רצו להיות איתך בחדר?
"(צוחק). יכול להיות. אבל גם בשביל מי שבישל איתי זה היה חשוב. הם היו עושים את זה על חשבון הזמן הפנוי שלהם, אבל זה עדיף מאשר לשבת במיטה ולשקוע במחשבות קשות".
ואחר כך, בגמילה?
"שם הייתה קצת בעיה. במטבח ב'קהילה' יש שף של המקום ועוד עוזרים בתורנות. מעט אחרי שהגעתי שאלו מי רוצה להיכנס למטבח לתורנות, ואני כמובן התנדבתי מיד. כשהשף שם ראה אותי עובד, הוא ניסה כל הזמן למשוך אותי אליו למטבח. ואני רק שמחתי ושיתפתי פעולה".
והם אפשרו לך את זה?
"כן, עד שהייתה ישיבה שבה הם הבינו שאני בורח למטבח והפסיקו לי את התורנויות. חזרתי כשהפכתי ל' ותיק' בקהילה ויכולתי לשלוט בסדר היום של עצמי. הייתי הולך למטבח בחמישי בלילה עם עוזר ומבשל עד הבוקר את כל האוכל לשישי-שבת: סלטים, קינוחים, דגים, בשר".
למעשה, לוי הגיע לתוכנית כשהוא מכור נקי טרי. הסיפור שלו לא היה העבר הרחוק, אלא ממש מעבר לפינה. כשהוא נזכר בתקופת הצילומים לוי מכניס עוד גורם למשוואה: הספונסר שלו. בעולם האוכל והמסעדות ספונסר הוא המשקיע שעומד מאחורי העסק, אבל בעולם של לוי ספונסר הוא אדם חסוי, שנמצא מאחורי הקלעים, מכור נקי בעצמו, שמלווה אותו כיועץ ותומך בכל רגע בדרך. ספונסר פועל בהתנדבות אבל גם הנתינה הענקית הזאת נחשבת חלק מתהליך ההחלמה. לוי מדבר עם הספונסר שלו על הכל ומאוד זקוק לו. אבל אז החתימו אותו על חוזה סודיות והוא היה לכוד.
"התקופה של 'מאסטר שף' מאוד מלחיצה", הוא אומר, "הייתה לי נקודת שבירה קשה שבה סבלתי מבלקאאוט באמצע המשימה והבנתי שמה שהביא אותי למקום הזה היה הניתוק מהקבוצות (קבוצות התמיכה של NA שלוי פוקד פעמיים-שלוש בשבוע) ומהספונסר שלי. קבעתי פגישה עם אסף גיל, המפיק של התוכנית, ואמרתי לו שאני במצב של החלמה וחייב לדבר עם הספונסר שלי באופן קבוע. הסברתי לו שההחלמה מבחינתי יותר חשובה מהכל, ולמרות שהייתי בשלבים מתקדמים בתוכנית, אם לא יאפשרו לי לשוחח איתו, אני אעזוב. אני שמח שמצאתי שם אוזן קשבת וקיבלתי אישור מיוחד לדבר איתו".
לוי ניצח בזכות הסיפור שלו ולא בגללו. כל הקלפים היו חשופים על השולחן כבר מהתוכנית הראשונה, ולא סתם. "באתי הכי אמיתי שאני יכול", הוא מסביר, "ההחלמה דורשת ממך שקיפות וכנות מוחלטת. בהתחלה עוד היו שואלים אותי 'איפה עבדת?', והייתי עונה שאני מכור נקי. אנשים נחנקו מולי אבל אחר כך העריכו את האמת".
אחד הדברים שאני אוהבת באוכל ובאנשים שמבשלים זה שכמו בהרבה תחומים של אמנות ויצירה, גם כאן כל הקיום שמחוץ לצלחת נמצא בסופו של דבר בתוכה. לא סתם אומרים שאנשים מאוהבים ממליחים את האוכל. לרגשות יש ביטוי בטעם, במרקם, בעיצוב. ולוי, שרק שנה וחצי קודם התחיל להשיל שכבות על שכבות של מעטפות ומסיכות, היה בעיצומו של תהליך מורכב ודרמטי של היכרות עם עצמו. הוא לא הכיר את אבי לוי קודם. הסביבה שלו לא הכירה אותו. רוב האנשים עוברים את התהליכים האלו בבגרות המוקדמת שלהם. הוא עבר אותם בגיל 35. הצלחות שהוא הציג לשופטים הכילו התפוצצות של גילוי עצמי, כאילו לוי נדהם לא פחות מהשופטים מהתוצאה שיצאה לו.
כשראינו אותך הייתה מין הרגשה שאתה מופתע מהאוכל שאתה מכין.
"יש בזה משהו. המקום שהגעתי אליו כמכור נקי הוציא ממני דברים שלא ידעתי שקיימים. באתי הכי אמיתי שאפשר, וזה היה חדש לי".
איך זה בא לידי ביטוי באוכל ממש?
"למשל קציצות ההפתעה. בפעם הראשונה בחיים שלי, במקום לחשוב כל הזמן על סמים הראש שלי היה פנוי לחשוב על אוכל. התחלתי ליצור. עד אז, למרות שבישלתי הרבה, האוכל שלי חזר על עצמו. עכשיו הייתי שוכב במיטה והיו קופצים לי דברים. כמו הרולדת עוף בחלה במשימת הסנדוויץ'. לפני זה, רעיון כל כך מורכב היה מלחיץ אותי והייתי יורד ממנו. או הסינטה. ידעתי שאני חייב להביא לתוכנית את הטחול הממולא של אמא שלי, שאין טעים ממנו בעולם.
"הייתי יוצא בערב להליכות וחושב איך אני מביא את הטחול של אמא בלי הטחול. ואז הגעתי לסינטה. כשהראש נקי, פתאום עולים רעיונות וצצות השאיפות. כבר לא בא לי להיות עצלן. כשחתכתי את הסינטה וראיתי שהצליחה, הייתי המום. הצלחת נראתה מעולה. זה היה הרגע הראשון בתוכנית שהרגשתי שמגיע לי לזכות".
אתה חושב שהסיפור שלך היה חלק משיקולי הזכייה?
"אני יודע שאמרו שיתנו לי לזכות בגלל הסיפור שלי, אבל בסוף הייתה אחדות דעים שהגיע לי לזכות. אני מבין שזה היה מצב של Win Win שכולם הרוויחו ממנו - ההפקה, המשתתפים האחרים ואפילו הקהל בבית".
רגע אחרי הזכייה, פרוז'קטור של תשומת לב מסנוורת הופנה ללוי ישר לתוך העיניים. זה יכול להיות מבלבל עבור כל אדם ומסוכן ממש עבורו. הצעות למסעדות התחילו לזרום. היכלים גדולים, באמצע תל אביב, עם 150 מקומות ישיבה ומשכורת. רק תגיד כן. אבי אמר לא.
איך אפשר לסרב להצעות כאלה?
"המזל שלי הוא שתוכנית ההחלמה שלי מבוססת על זה שצריך להתייעץ ולשמוע חוות דעת לפני כל החלטה כדי לא לקחת סיכונים מיותרים לנו ולסביבה. מצד אחד, אנשים כל הזמן אמרו לי, 'רק אל תאבד את המומנטום', 'תנצל את זה שאתה עכשיו על הגל', 'התהילה שלך תעבור', וכאלה . וגם אני בעצמי חששתי מזה, אבל חששתי יותר מלעשות משהו פזיז. אז התייעצתי. עם הספונסר שלי, עם חיים כהן ועוד. והבנתי שאני לא צריך להגיע לתל אביב בשלב הזה, אלא להישאר בבית, בירושלים".
אנשים מהעבר שלך ניסו ליצור איתך קשר אחרי הזכייה?
"אסור. מה פתאום. אני לא בקשר עם אף אחד מאז. זה נוגד את ההחלמה".
הם לא ניסו אפילו?
"אחרי התוכנית פנו אלי מאות אנשים וביקשו עזרה - לעצמם ולאנשים שקרובים להם - ובעניין הזה אני מנסה להיות כל כולי שם. למשל, הלכתי פעם להעביר איזו סדנה של ערוץ האוכל ומישהי החליקה לי פתק לתוך הכיס. לא הייתי צריך להסתכל בשביל לדעת מה יש בתוכו. ובאמת זאת אישה שיש לה ילד מכור והם רוצים לעזור לו ולא יודעים איך.
"ברוך השם, יש לי את הכלים היום להציע פתרונות. אני מכיר אנשים ומכיר מקומות והייתי בשני העולמות - בזוהמה, בלכלוך, בכלא, בפשע, והיום אני בעולם הנקי, שמתייחס בכבוד, שקם לעבודה כל בוקר. נעלתי את הדלת הזאת מאחורי, כי אני יודע מניסיון שאין שם כלום. חוויתי כל מה שמכור פעיל יכול לחוות ויותר מזה. ברור לי שיש אנשים שמסתכלים עלי ושואלים את עצמם 'מה יש בו? מה הוא עושה שונה ממני?'. והאמת? אני לא עושה שום דבר שונה. פשוט לקחתי את עצמי בידיים".
השעה 11:30. עוד רגע מתחילים להגיש צהריים במסעדת "המוציא". מירי לוי, אמא של אבי, יושבת בעמדה הקטנה שלה, באמצע המסעדה, ומגלגלת סיגרים קטנים מבצק, ממולאים בפיסטוקים ושקדים טחונים. יש לה ידיים זריזות ומיומנות, וכל הסיגרים שלה יוצאים זהים. על משטח הכיריים מונחות פתיליות ועליהן שמונה סירים, בקושי מבעבעים, שמפעילים את מיצי הקיבה עוד לפני שפותחים אותם.
בין הסירים לבין הבר עומדת ברמנית יפה ומבריקה כוסות של יין. מאחורי המטבח אבי עומד מול טחול גדול ונקי וקערה מלאה במילוי "מאסטר שף": עשבי תיבול, שומן, חלקי פנים, שקדי עגל. איזה ריח יש לדבר הזה. הוא ממלא את הטחול בעדינות ואז תופר בקיסמים. בערב אפשר יהיה לחגוג על המעדן הנדיר.
איזה מקום מוזר. לוקח זמן לקלוט את מערכת הניגודים שבתוך החלל הזה: פתיליות, אוכל ביתי, טחול ממולא, תבשיל כרוב ובצל, פתיתים, כמו במסעדת פועלים שווה בפאתי השוק. ומנגד מלצריות צעירות, בגדים צמודים, אחראית משמרת, מנהל, קאווה. מפגש פסגה של שני עולמות קולינאריים שהרבה אנשים כבר בטח הגו לעצמם בראש, אבל רק השף הזה, חסר הניסיון ועם אפס קילומטראז', העז להוציא אותו לפועל: מסעדה אמיתית עם שיק אמיתי שמגישה אוכל צפון אפריקאי ביתי במחירים ביתיים - אנשים יוצאים עם חשבון של 70-60 שקל לראש.
נזכרתי פתאום איך לפני 11 שנים, בשיא המיתון, רפי כהן פתח את מסעדת רפאל. הוא גיבש קונספט של אוכל טוב וחוויה של מסעדה במחירים של ביסטרו. רפאל שינתה את פני הקולינריה הישראליים. היא מוטטה מסעדות יקרות בזו אחר זו והכריזה על עידן חדש. הרבה המסעדות שנפתחו מאז ושרדו הלכו על המאזן העדין שיצרה ויישרו קו עם המחירים. עכשיו מגיע לוי (שאפילו למד עם כהן באותו בית ספר ובאותה שכבה, אבל לא היה ביניהם קשר), וכשמשבר כלכלי עמוק דופק על הדלת, מכריז עצמאות על תמהיל חדש של אוכל של אמא (ורק אוכל של אמא) אבל בפינוק של מסעדה.
הנה, כבר יש 70 הזמנות להיום בערב. ככה נשמעת חריקת התזוזה הראשונית של גלגלי מהפכה. בינתיים החזון של לוי מוכיח את עצמו. יש במסעדה כ-60 מקומות שמתמלאים בין שש לשבע פעמים מדי יום. הם כבר סגרו ימים של 400 סועדים וקופה של מסעדה גדולה ומשגשגת.
מה רצית לעשות פה בדיוק? כי זה לא ממש דומה לכלום.
"כשפתחנו את המקום ידעתי שהתהילה שלי היא עניין של זמן והיא תחלוף. אני מחובר למציאות ומשלים איתה. לכן עשינו הפרדה בין גימיק למסעדה אותנטית, לא יקרה ולא פלצנית. רציתי מקום שיכול לשרוד לאורך זמן עם אוכל טוב של בית ובלי כל מיני פרחים בצלחת. אני לא מחפש את אור הזרקורים. לא מתקשר למי שמייצג אותי כדי לרחרח מה קורה ומה חדש. אני מאמין לגמרי בדרך שלי ובמסעדה הזאת ונהנה לקום אליה כל בוקר, בשיא הפשטות, ללכת לעבודה".
אילו אנשים באים לכאן? כאלה שרוצים לראות את ההוא שניצח ב"מאסטר שף"?
"יש הכל מהכל. גם את אלה, אבל הרבה מהם חוזרים שוב. בפעם הראשונה הם ראו, בפעם השנייה הם רוצים שוב את האוכל. מגיעים לכאן חברי כנסת, שופטים, סלבס וכאלה אבל גם אנשים פשוטים עם הסלים של השוק שתפס אותם רעב. זה בדיוק מה שרציתי".
תגיד, היית פעם בוס של מישהו?
"בחיים לא. אבל אני רואה שהעובדים שלי כאן גם מתחברים למקום וגם מהם אני לומד כל יום משהו. פעם נכשל פעם מצליח".
והאוכל שמגישים כאן, זה האוכל שגדלת עליו? בדיוק ככה?
"זה האוכל של הבית שלי לחלוטין, אבל אני אוהב לשדרג ולהוסיף. דווקא בנושא הזה אני מקשיב להרבה עצות מהרבה אנשים אבל בסוף עושה את מה שטעים לי".
אחרי שהכל מוכן אבי מתפנה לשבת עם נדב, מנהל המסעדה, על תפריט הערב. הם מעדכנים ומשנים, ואבי מדבר על תפעול ומטבח וסרוויס, מה אפשר להוציא ומה התגלה כלא מתאים, ופתאום רואים שמהמאסטר שף צמח שף. כזה אמיתי, לא שף מחמד, עם כל כאב הראש שכרוך בכך. הוא מבקש מחני, הטבחית שלו, אוכל. היא מכינה לו "ספיישל אבי": סלט קצוץ טרי עם פלפל חריף, כוסברה וחתיכות קטנות של לימון כבוש, צ'יפס וקטשופ וחליטה של ג'ינג'ר ולימון, כי הוא קצת חולה.
זה מה שאתה אוכל?
"כן. כמה אפשר לאכול את האוכל שלי יום אחרי יום. אני כבר לא מסוגל. האמת? אני לא אוהב לאכול בחוץ. אני מעדיף לאכול גבינה בבית מאשר ארוחה מפוארת במסעדה".
אבל עכשיו אתה פה ואמא שלך פה, אז מי מבשל בבית?
"במהלך השבוע אנחנו אוכלים פה ואני שולח גם לאבא שלי, אבל ביום שישי אוכלים עדיין קבוע אצל אמא. ולא משנה כמה פעמים אני אתקשר אליה ואגיד לה, 'אמא, אל תעבדי. אל תכיני כלום. אני מביא הכל מהמסעדה', היא תמיד תגיד לי 'נהה. אני רק מכינה כמה דברים קטנים'. ואז נבוא וכל הבית שלה בישולים. מבחינתי, אין דבר כזה יום שישי בלי דג של אמא. זה הדבר היחיד שאני רוצה והדבר היחיד שאני אוכל".
ומה הלאה?
"אני לא יודע. אם יתאים בעתיד אז אולי נתרחב ונפתח עוד סניף. אבל מבחינתי, כל יום כשאני חוזר הביתה ורואה את הילדים שלי ואשתי שמחים לראות אותי, ואת אשתי בהריון, אני מרגיש שיש לי הכל. שום דבר לא מובן מאליו".
איך אדיר, הבן הבכור שלך, מתמודד?
"הוא מדהים והוא מאוד בוגר. יש לנו קשר מיוחד. הוא יודע הכל ואנחנו מדברים בפתיחות על מה שהיה. יש לו תובנות מדהימות וחשוב לי להיות גלוי איתו. אני יודע שהוא גאה בי ותומך אבל יחד עם זה אני מנסה להישאר גם אבא שלו ולדעת להציב גבולות".
אתה דואג לו? מפחד שיהיה כמוך?
"ברור. אבל בגלל זה אני רוצה לייצר לו סביבה של כנות מלאה. שלא ירגיש שהוא צריך לשמור בפנים שום דבר".
איך עושים את זה?
"אני אתן לך דוגמה. אני מתבאס מזה שמשאירים חשמל דולק בבית. ביקשתי מיליון פעם וזה לא עזר. אז החלטתי שמעכשיו כל מי שמשאיר אור דולק צריך לשים שקל בצנצנת. בפעם הראשונה והשנייה והשלישית שאדיר היה צריך לפתוח את הקופה שלו ולשים שם שקל, או-ווה כמה זה כאב לו והוא התעצבן. אחר כך הוא התרגל. ויום אחד חזרתי מסופשבוע של הקהילה (של מכורים נקיים) והייתי ככה על הספה בסלון והוא ניגש אלי ואמר לי שהוא מוסיף שלושה שקלים לצנצנת על הפעמים שהוא שכח לכבות את האור כשלא הייתי. הבנתי שהגעתי איתו למשהו. אחר כך לקחנו את כל הכסף הזה והזמנו איזה ערב פיצה ועשינו כיף כל המשפחה".
יש לך טיפ להורים אחרים?
"דברו עם הילדים שלכם, ותנו להם להרגיש בטוחים לדבר איתכם, ושימו לב טוב טוב מי החברים שלהם".
לוי מדבר על החיים שלו בגילוי לב מוחלט. נדיר בעולם הזה של המפורסמים שמקפידים להיזהר ומחביאים את הצדדים האפלים שלהם. הוא מבין שהיה לו מזל גדול, כי המטבח היה בשבילו הזיז הקטן שבצבץ על קירותיו של מדרון תלול וחלקלק ואפשר לו לעצור את הנפילה שנייה לפני התהום ולהתרומם בחזרה.
מה היה קורה אם לא היית מנצח בתוכנית, איפה היית עכשיו?
"ברור שהניצחון עשה לי טוב וחסך לי תקופות ארוכות של להוכיח מי אני. אבל כבר לפני זה הבנתי שהייעוד שלי הוא המטבח. אני אוהב את הקצב, את הזמנים. זאת ממש תרפיה מבחינתי, מקום שבו אני מרוכז רק במה שאני עושה. יכול להיות שאם היו באים אלי לפני התוכנית עם הצעה לפתוח מסעדה אז הייתי עושה את זה כבר אז. אבל מי היה מציע לי דבר כזה".
אתה חושב שיגיע הרגע שתניח את העבר שלך מאחור? שלא תהיה מכור נקי אלא פשוט נקי?
"לא. אין דבר כזה. אסור שיהיה. במציאות שלי אני תמיד חולה ואני רק שמח כל יום מחדש שאני מכור נקי. המחלה הזאת תמיד תהיה חלק מהחיים שלי. אני תמיד אלך ל'חדרים' (קבוצות תמיכה למכורים) כמה פעמים בשבוע - כמה שיותר יותר טוב. גם עוד 20 שנה מעכשיו".
המסעדה עוזרת לך בתהליך הזה?
"מאוד מאוד. אבל היא גם מפחידה אותי. אני לא רוצה לאבד את זה. אני מפחד שלא ילך. שזה ייגמר. לפעמים אני מקבל תגובות מאנשים על זה שאני מדבר על הנושא הזה, על ההתמכרות, יותר מדי. אבל אני מאמין שמספיק שמילה אחת שלי תיגע במכור אחד פעיל ותעשה לו משהו, והכל היה שווה".
החומרים:
1 תפוח אדמה מבושל עם הקליפה
2 ביצים קשות
1 מלפפון פקוס (מלפפון ערבי)
4 פילטים של אנשובי
מלח גס
פלפל גרוס
מעט שמן זית
לימון אחד סחוט טרי
1/2 צרור כוסברה קצוצה
ההכנה:
1. מכניסים את תפוח האדמה המבושל בקליפתו לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות ואופים למשך 20 דקות. המטרה היא לייבש את תפוח האדמה ולהעניק לו ארומה של מדורה.
2. חוצים את הביצים הקשות לחצאים ומניחים בצלחת שטוחה.
3. מקלפים את תפוח האדמה וחותכים לפרוסות עבות.
4. פורסים את הפקוס לפרוסות ומסדרים על הצלחת.
5. מגלגלים את הפילטים של האנשובי למעין פרח ומניחים על כל חצי ביצה.
6. מתבלים במלח גס ופלפל, ומזלפים מיץ לימון ומעט שמן זית.
7. מפזרים מעל כוסברה קצוצה.
החומרים:
1 נתח של צלי כתף בקר מס' 5 שלם
6 בצלים גדולים חתוכים לרצועות
1/2 כוס שמן זית
מלח
פלפל
1 כפית כורכום
1 כפית כמון
2 כפיות סוכר
1/2 כפית פלפל שאטה
ההכנה:
1. בסיר לא עמוק מחממים שמן זית. מוסיפים את נתח הצלי, סוגרים אותו משני הצדדים ומעבירים לצלחת.
2. מטגנים את הבצל עד להזהבה, מוסיפים את התבלינים ומערבבים היטב.
3. מוסיפים את הבשר ומכסים. מורידים ללהבה נמוכה ומבשלים כשעתיים וחצי על חום נמוך ביותר. 4. בתום הבישול מוציאים את הנתח ומקררים.
5. פורסים את הצלי לנתחים, מחזירים לסיר ומבשלים למשך כ-40 דקות נוספות.
6. להגשה: מניחים על צלחת מהבצלים שספגו את הנוזלים וטעמי הבשר ועליהם את פרוסות הצלי.
החומרים:
לקציצות:
1/2 כוס שמן זית
500 גרם חזה עוף
250 גרם פרגית
צרור פטרוזיליה
צרור כוסברה
1 בצל גדול קצוץ דק
מלח פלפל
1 כפית קארי
1 כפית כורכום
6 עגבניות מגורדות
1/2 כפית פלפל שאטה גרוס
2 חצילים בלדי קלויים על להבה גלוייה
לרוטב:
1/2 כוס שמן זית
1 בצל גדול פרוס לרצועות
6 עגבניות מגורדות
1 כפית קארי
1 כפית כורכום
קורט סוכר
מלח ופלפל
ההכנה:
1. מחממים מחבת עם חצי כוס שמן זית ומתחילים לטגן את הבצל עד לקבלת צבע זהוב. מוסיפים כפית קארי, כפית כורכום, 2 כפיות מלח, כפית פלפל גרוס, מערבבים היטב ומסירים מהאש.
2. במעבד מזון טוחנים את חזה העוף עם הפרגית ועשבי התיבול לעיסה אחת. מעבירים לקערה, מוסיפים את תערובת הבצלים ומערבבים היטב.
3. מקלפים את החציל הקלוי וקוצצים בסכין היטב. מוסיפים לתערובת העוף והפרגית, מערבבים ויוצרים קציצות בצורה הרצויה.
4. לרוטב: מטגנים בחצי כוס שמן זית בצל אחד חתוך לרצועות עד לקבלת צבע זהוב ויפה.
5. מוסיפים כפית קארי, כפית כורכום, מעט פלפל ומלח ומעט סוכר. מערבבים היטב ומוסיפים את העגבניות המגורדות.
6. מבשלים על להבה נמוכה למשך שעה ומוסיפים את הקציצות. ממשיכים לבשל עד שהקציצות מתבשלות (כ-20 דקות).
