עיר עם עתיד: על הספר של הילה אלפרט
"יש מקום בעיר התחתית", ספר האוכל הראשון של הילה אלפרט, עוסק בתרבות הקולינרית ובפסיפס האנושי של העיר חיפה. שי אילן, חיפאי מאוהב, מתקשה לפרגן
פעם בדגל לשיירת המכוניות של סאדאת שהגיע לבקר בחיפה ב-1977. על הגגות, אני זוכר, עמדו צלפים. באותו מקום, כשהלכתי עם המון אדם מהעיר התחתית להדר להפגין באחת מהתקופות האפלות בתולדות המדינה, אוקטובר 2000, הרגשתי איך הלא מודע פתאום מחשיך את אור היום, כשלהקות עטלפים התרוממו מעצי הפיקוס בגלל זעקת המגאפונים. אחר כך שקעה גם שכונת הדר לתוך
אותו לא מודע שממרומי ההר אין רואים.
בתחילה חשבתי שאין טבעי מזה שאני אכתוב על ספר השר את שבחי העיר התחתית. אחרי הכול, כמה אנשים מלבדי חזרו לחיקה אחרי עשרים שנה בתל אביב, ועוד כאלה שמוציאים את פרנסתם מעיתונות ושהזריקו את הבוהמה התל אביבית במנות כל כך גדושות. אבל די מהר התחוור לי שזו טעות. כיצד אתה כותב ביקורת על דמותה של נפש אחות, אימא, אהובה, כשמישהו אחר מתאר אותה? זה לא ניתן, זה קרוב מדי. תמיד תמצא פגם, חסר, תתרעם על אי דיוק או חוסר הבנה. ואני, שגם ככה קשה לי לפרגן, עלול לחטוא למחברת, או, חמור מזה, לעירי היקרה.
והיא זקוקה לזה, עירי אהובתי, למדריכי תיירים אקספרסיביים כשל אלפרט שיגידו את תהילתה, לזרם בלתי פוסק של בורגנים, צפונים, בוהמיינים ובני תשחורת שימלאו את הברים והמסעדות שלה, לתנועה ברחובות, לא החרישית כמו שלי, בלילות רוויי אלכוהול, מנסה לגרד עוד פיסת אקשן, אלא הליכה בוטחת, מבר אל בר, משדרות בן גוריון לרחוב הנמל. ומשם אל הוואדי, בואך הדר, תוך הבנה שזה המקום האותנטי היחיד בארץ שהתפתח באופן לא מופרע, שיש בו תרבות אלכוהול ספציפית, לא גנרית וחולפת, אנינה. ותרבות של אוכל שקודמת לאלכוהול, מלווה אותו ובאה אחריו. וחשוב מזה, שיש בו גיוון אמיתי, וגיוון כזה, לפני שהוא אוכל, הוא בני אדם.
תל אביב אמורה להיות האי הסובלני בים של חוסר הטולרנטיות הישראלי. בכל שנותיי בתל אביב, ארבע פעמים בשבוע בבר, מסעדות במקום מטבח, כמעט שלא שמעתי ערבית או רוסית בברים של הברנז'ה, בטח לא במסעדות העילית. כשחזרתי לכאן, זה סימא אותי מאושר. הכניס אותי לאופוריה. יש שפות אחרות ותודעות אחרות, והן קיימות לא רק בשמורות טבע. ואני חושב שהילה אלפרט הבינה את זה, לפחות כנקודת פתיחה. היא גם התחברה לזה, בדרכה, ופותחת את הספר עם אבו מארון, פאדי ושושי קרמאן, אלוהי החומוס המזווג זיווגי תערובת. זה ככה, זאת העיר התחתית בתמצית. זה מה שמחזיק אותי כאן.
אבל, הנה מרימה את ראשה החיפאיות העקשנית שמפניה הזהרתי: נראה שהכיוון הזה לא ממש תפס בספר. הוא לא ממש עובר את הכביש, למקום שבו יהודים אינם הגמוניה, לפחות לרגע קל. אני יכול לנקוב בשמות מקומות, לאורך שדרות בן גוריון למשל, או לקבול על כך שוואדי ניסנס לא נכלל בספר. אפשר לתרץ את זה בצורך לא להתפרס יתר על המידה. אולי זה פשוט הכנה לספר המשך, כי קולינארית, זה הלונה פארק האמיתי של העיר, עם האיטליזים הנכונים, חנויות התבלינים והקיטניות, הטחינה מירדן, החלווה מסוריה, הפירות היבשים מהמפרץ הפרסי. שם שוכן הוואדי עם הממתקים
הטובים, פלאפל הזקנים האגדי, שווארמה אמיל המופלאה והשוק הקטן המתמלא עשבי בר מקומיים בתחילת הסתיו, סבאנח, ליסן א ת'ור, חובייזה ועוד דברים שאני לא יכול לבטא (אל תבואו לחפש עכ'וב, המלאי התדלדל מאוד בשנים האחרונות).
אילו הייתה אלפרט מבקשת ממני סיוע בשיטוטיה, הייתי לוקח אותה לרחוב ח'ורי והסמטאות המתפצלות ממנו, לפחות עד רדת החשיכה. אחר כך הייתי לוקח אותה ל"דאנק", פספוס ענק בעיניי, שאם יש תחיה לחיפה הרי שמשם היא תבוא, מאלכס המיטיב וחבר מרעיו. לשם לקחתי לפני שבועיים את בתי בת השנתיים וחצי, ביום שבת בצהרים, אני שתיתי בירה מעולה, היא אכלה צ'יפס עם גבינה ודגה דגים דמיוניים עם חכה עשויה מעשב שקטפה בצד המדרכה ואחר כך קמה ואמרה שהיא הולכת לבקר באינדונזיה. אחר כך הלכנו ל"גולדפיש", עוד פסיחה בלתי ברורה, אחד המקומות היחידים בארץ שעדיין מגישים דגי ים קטנים הישר מהרשת, בכמות שאין להתגבר עליה. איפה עוד יכולה ילדה בת שנתיים וחצי לבלות יום שלם בנעימים יחד עם אביה הסובא?
אבל גם מה שכן יש בספר טוב, או לפחות מעניין. מעיין הבירה, נו, מי אני שאוסיף להפליג בשבחיו? הרי הכול כבר נאמר. קלמנ'ס? תלכו אתם לשם, אם אתם רוצים לספוג עלבונות במקרה שתבקשו מים מהברז (ע"ע). אבל תלאביבים אוהבים שמעליבים אותם. סינקופה, טוב, אחלה מקום, אבל קצת זקנתי בשביל ערבי ניינטיז לסטודנטים. העוגן, הסנדק, ג'קו, מוסדות ראויים. סינגל מאלטים נהדרים, בירה מזוגה היטב. תקראו את הספר. תקנו אותו. תבואו לחיפה. זה ישנה לכם את שורשי האישיות. באמת.
יש גם את עניין הסגנון הרטורי של הספר, שאי אפשר שלא להתייחס אליו. הבטחתי לעצמי לא לעשות ביקורת ספרות. אלפרט כותבת כמו שהיא כותבת, כמו שהיא. אי אפשר להחשיד אותה בחוסר נאמנות לעצמה, וזה הרבה. הארוטיקה לפעמים סליזית, כמו ההתייחסות לזרעון הביגלה שנכלא בין השיניים ואז מנכיח את עצמו פתאום, “תובע לעצמו את טעם האהבה". לפעמים יש שם סיפורי אהבה מופלאים, כמו הסיפור על ההוא שקבע עם אהובתו לפני שנים בכרמל ולא מצא אותה, ועד היום מטביע את יגונו ב"סנדק" (פרטים נוספים בספר).
מדי פעם זה גם נוגע אפילו לי. סבתא שלי הייתה לוקחת אותי לקונדיטוריה "ספירא" אחרי שהייתה קונה גושי בשר גדולים לאיטליז שלה בשוק הטורקי. היא הייתה קונה לי לחמניה עם בצל, ובעצמה אוכלת אקלייר. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שראיתי את האישה הזאת, שכל חייה היו סגפנות וצער, מתענגת על משהו. העמודים על הקונדיטוריה המשונה הזו, עם כלבי המרנג הוורודים, גרמו אפילו לי,
חיפאי בקי וגמור, להתייפח.
אשר למתכונים, התופסים נפח נכבד בספר, אין לי אלא לומר: נסו אותם. הם נראים מדויקים, מוקפדים וטובים. אהבתי מאוד את המעין "סלופי" על בסיס ערבוב של בשר טחון עם אנשובי (נושק לגאונות), מרק עוף מעניין, קרעפלעך למתקדמים ועוד כהנה וכהנה. הם כולם הילה אלפרט, ברובם אין חיפאיות כמלוא הנימה, למרבה הצער. אבל גם, בשביל רובם תזדקקו לאותו איטליז שנמצא בשמים, שיש בו בשר של פרות מבכירות (ראו המתכון לקורנדביף), שהקצב בו מפריד את שקדי העגל הנכונים, או נותן לכם אוסו בוקו של עגל צעיר באמת, שלא מתייבש בבישול של יותר מרבע שעה, או זקוק לשמונה שעות בשביל להתרכך. זו בעיה נפוצה במתכונים של איקונות הבישול בארץ: הם כותבים על מרכיבים שקשה מאוד להשיג (למי שאינו איקונת בישול), ואם כן אז בסכומי עתק.
אז הנה, גמרתי להיות מניאק, ארור מי שנתן לי לכתוב על הספר הזה ולרטון ככה. ואולי זו רק הקנאה. הלוואי שהייתי הילה אלפרט, משרך דרכי בעיר התחתית כתייר נבחר, מתבשם לראשונה בניחוחות המופלאים האלה. לא הייתי עוזב את המקום הזה לעולם.
"יש מקום בעיר התחתית", הילה אלפרט, הוצאת LunchBox
נא להמתין לטעינת התגובות