הרבה מדי "אהבה": אודטה מייעצת
וגם: מה עושים כשאם חד הורית רוצה קריירה. לגזור ולשמור
"איי, יקרה שלי", היא כתבה לי בהודעה פרטית בפייס, "סתם הודעה מחבקתתתתתתת, כמה את יפה, בלי עין הרע. אוהבת". ואז, אחרי כמה שעות, בלי לחכות לתשובה: "שתדעי לך, שאני מה-זה אוהבת אותך!". ואחרי כמה שעות, שוב, בלי לחכות לתשובה ממני (כי לא נכנסתי לפייס באותו היום): "שתדעי לך, שאני אוהבת אותך בכל לבי. נקי". ואז היא הריצה אלי הודעה ארוכה, שוברת לב, כתובה בצורה רהוטה ואינטליגנטית, כשהיא מבקשת לדעת למה כל מי שהיא אוהבת, כולל ילדיה הבוגרים, מפנה אליה את גבו. והיא הרי רק נותנת ונותנת להם מעצמה בלי סוף.
ואת ההודעה הזו שלה, וגם את כל אלו שלפניה, כבר ראיתי. יקירה, אין לי מושג לגבי כל הסיבות לכך שזה קורה לך, אבל שימי לב לסיבה אחת גדולה: הרבה (מדי) תקשורות אהבה שלך בלי לחכות למשוב - כי אין לי ספק שזה סימפטומטי. אל תגידי לעצמך: "אני בנאדם נדיב שמבטא אהבה בלי לחשבן". כי אם את נותנת חיבה/אהבה/מחמאות/מחוות אהבה, לא מחכה למשוב, וממשיכה לתת - לך אולי נדמה שזו "נדיבות באהבה". אבל בדיוק עם הנדיבות הזו את ממצבת את עצמך מתחת לזולת - בתור פחות ממנו. אז תתחילי לחשבן, כי זו השפה.
אין לי ספק שבאופן לא מודע, המיצוב הנמוך הזה שלך הוא "מנחת האהבה" שלך, כדי ליצור את עצמך ככזו שאין לעמוד בפניה. זו מניפולציה שכיחה של אנשים המתהלכים בעולם ללא ערך עצמי. לדעתם, אי אפשר לאהוב אותם בלי "כפל המבצעים" הזה שמגיע איתם. את רק שוכחת, שכל חרק נמשך רק אל הפרח שריחו מתאים לו. ועם הריח הזה את מקרבת אלייך רק את הנחותים האלה, שזקוקים לנחותים מהם. וכשאלה בעמדה גבוהה (שאת שמת אותם שם), פגיעתם רעה. הם "עבד כי ימלוך".
ותזכרי שאנחנו אלה המחנכים את הזולת איך לנהוג בנו. כי חוק האהבה הבריאה אומר, שלא מביאים מתנת אהבה שנייה ונוספת, לפני שקיבלת בחזרה תשובה (בדיבור, או במחווה) על מתנת האהבה הראשונה שלך. ושזה ייקח כמה זמן שזה ייקח. לא מקצרים פה תהליכים. זהו באג ידוע של נשים, שמעניקות לעולם את מה שהן היו מתות לקבל. אבל אז, ככל שמגיבים אליהן פחות - ככה הן מגבירות את מנחות האהבה שלהן ודופקות לעצמן את החיים.
והרפואה? להעניק לזולת כמו בתמונת מראה, רק את המינון שאת מקבלת ממנו. לא כמשחקי כוח, אלא בזיהוי אמיתי של כמות הקשר שהזולת הזה רוצה איתך. ואת אף פעם לא רוצה מהאחרים יותר קשר ממה שהם רוצים איתך. אף פעם לא היית בנעליו של זה שמקבל ממך את ה"יותר". אבל שפעת אהבתך המופרזת הזו מעוררת אצלו כעס - שמתפוצץ עלייך, אפרופו ילדייך. כי אף אחד לא אוהב כשלא רואים אותו. ואיך את לא קולטת את כמות הקשר שהוא מעוניין איתך (לאותו הרגע, או לכל החיים)?
תרשמי לפנייך שכשמדובר בקרובים אלייך, נתינתם לך היא היא תמונת הקיבולת ויכולת ההכלה האמיתית שלהם לאהבה. והחוק הזה תקף גם אם את מוצאת את עצמך בתוך קשר עם שואב אבק רגשי. כי אהבה משביעה. ואם הייתה לו יכולת הכלה גדולה יותר, הוא לא היה הופך לכזה "נעמצער" (ביידיש: "לקחן" מקצועי). אז תסכימי לראות מה נותנים לך, ואף פעם אל תיתני יותר. לפי כתיבתך, את בנאדם אינטליגנטי. אז זה לא שאת לא קולטת או לא רואה. אבל השריטה, בדרך כלל, לא רוצה לשמוע. ונגד זה אף אחד חוץ ממך לא יוכל לעשות שום דבר. בהצלחה.
שואלת ש"ר, מהצפון: "מה עושים עם החלומות הקטנים שלא מרפים? תמיד הייתי המצחיקה של החבר'ה, ואני לא מפסיקה לחלום על עצמי כעל זמרת. אני יוצאת להקה צבאית, יש לי כישרון שירה, זה בגנים ובדם שלי. בכל זאת טעמתי את חיידק הבמה, והוא היה לי מדהים. אני אם חד הורית לילד צעיר, ולא הייתי מפספסת את האמהות הזו לעולם. אבל האם להקשיב לקולות הלב גם במחיר שהבן שלי ישלם, היות שאני המפרנסת היחידה?".
יקירה, אל תוותרי על החלום שלך לשיר, כי זה לא עובד ככה שיום אחד את אמא במשרה מלאה ופתאום את זונחת את הילד שלך, כי תפסת את מקומה של ברברה סטרייסנד. שום דבר לא באמת קורה לנו מאפס למאה. זה 20 שנות עבודת פרך והצלחה, שרק מצטלמת כמו "בן לילה". במציאות, יש אמצע ושלבים, שבהם גם את וגם בנך תוכלו להסתגל לשינויים. מתחילים בקטנה, ולפי המציאות, "פותחים ווליום" לקריירה.
אל תשתמשי בילד שלך בתור תירוץ לא ללכת על החלום שלך. כי הדבר החשוב בקריירה זו לא המטרה, או "התחנה הסופית" (הוליווד?...) אלא הנחת הפסים של הרכבת. וברגע שיש פסים, אי אפשר לא להגיע ליעד.
פעם, חברה טובה אמרה לי משהו נהדר בקשר לילדים ואיך הם לא מפריעים לכלום (אם לא דחוף לנו להשתמש בהם בתור תירוץ ל"למה לא"). זה היה כשרציתי להתגרש מאבי ילדי, וחששתי איך אסתדר שם "בחוץ" עם הילדים רק ממשכורת של עיתונאית: "את", היא אמרה לי, "כמו אמא ברווזה. והילדים שלך על הזנב שלך. לאן שאת הולכת, הם הולכים איתך. מה שאת אוכלת, הם אוכלים גם. איפה שאת ישנה - הם ישנים גם. את רק צריכה לדאוג לעצמך לאוכל ולקורת גג. להם כבר יהיה את מה שיש לך".
וזה נתן לי אוויר. פתאום הבנתי כמה זה קל לדאוג רק לבנאדם אחד - לעצמי, ולהם, באאאארווווור שכבר יהיה את כל מה שיש לי (וכמובן שתמיד היה להם יותר ממה שהיה לי, אבל זה כבר עניין של הגנים של האמא). אני רק זוכרת את תחושת ההקלה והרווחה שחוויתי. השמים נפתחו לי והתפוגגה לי תקרת הזכוכית הלוחצת. ואגב, אותו החוק תקף גם לגבי אבות שנלחצים מרמת חיים מטורפת שלדעתם הם "חייבים" לילדים. אז זהו שהם לא. הם חייבים לילדים רק את תנאי השירות שיש להם עצמם. לכי, ציפור שיר, על החלום שלך, תשירי ותרקדי עם החיים. בהצלחה!
כשמישהו אומר לך ש"אתה הבנאדם האחרון שאני אפגע בו" - תזכור שאתה עדיין ברשימה.
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות