 |
/images/archive/gallery/494/436.jpg פאריס הילטון ומאמא תרזה
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| שניר אלגרבלי ממפה תופעה מדאיגה: יותר ויותר גייז רוצים את הסקס שלהם קינקי. וזה לא כיף |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
שניר אלגרבלי
25/5/2006 14:34 |
|
|
|
|
|
|
|
בכל פעם שאני מציץ במראה המלבנית שבחדרי, אני מתקשה להבין מה יש בפני השחומות ובשפתיי הבשרניות שהופך אותי לשרמוטה. "נראה ילד טוב", הם יודעים לכתוב לי באטרף דייטינג, רגע אחרי שאני חושף בפניהם את תמונתי. אז למה לעזאזל "ילד טוב" כמוני, לא יכול ליהנות מסקס חוויתי, אינטימי ומיסיונרי, ונאלץ להפוך לכלבלב הסוטה של אקטיבים בני 20?
מסתבר שאני לא לבד. רבים מחבריי הפאסיביים יודעים להעיד, שכיום כבר אי אפשר לאסוף למיטה אקטיבי אחד לרפואה לסקס יוז'ורי, אלא כולנו נאלץ לספק את יצר הלונה פארק שלהם. ותאמינו לי, זה כבר לא האקרובטיות, הטיפוס אל הטרפז או תנוחות הקאמה סוטרה של פעם.
עכשיו,
העניין גולש לאלימות פיזית, מילולית ורגשית. גברברי העיר שבעים מההתנהלות הרגילה של מציצה – חדירה, ורוצים לגוון את האקשן בסחוג תימני לוהט, שלעיתים קצת חריף מדי אפילו למזרחי שחמחם שכמוני.
"מה את מיתממת", אומרת לי נ', חברתי הטובה. וכהרגלה – היא מדברת אליי בלשון נקבה. "את אולי רק נראית תמימה, אבל אם מנטרלים ממך את החינוך מהבית, את בסך הכל פרחה עם עיני עגל, שרק רוצה שיטחנו אותה". "אקסיוז מי", אני יוצא להגנתי, "פירסט, ממתי הפכת לאילנה דיין של ההומואים? סקנד, מהיכן את יודעת מה אני בכלל אוהב בסקס?, וגימל, אני, נ-שמה, אינני פרחה". "וגם לא מתנשאת", הוסיפה בציניות. כלבה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רוצה להיות הפאפי שלי?
|
|
|
 |
|
|
|
הכל החל לפני כארבע שנים עם עמית, אותו פגשתי במסיבה. בין אקסטה לוודקה תפוזים, בין צ'ייסר של ג'יימסון לחצי שפיץ, השפתיים התקרבו, האיברים הזדקרו, והופ, יומיים לאחר מכן מצאתי את לשונו עמוק בעכוזי, בלב ליבו של הפארק הלאומי.
זו הייתה הפעם הראשונה שעשו בי רימינג (ליקוק פי הטבעת), ומאז, כל גבר חדש נשלח אחר כבוד לענג אותי בדך זו. אבל בינינו, הייתה זו רק ההתחלה לערב סוער. מקץ שעתיים עלינו לביתו, ואני, שדי שבעתי מכל המהלך הקבוע של מציצות, ליקוקים ונשיכות, התכוננתי לעוף חזרה הביתה. אלא שלו היו תוכניות אחרות לגביי: "אני לא אוהב לסיים את הערב בלי לחדור", הוא לחש אל תוך אזני, "אז תפתח את הרגליים בשבילי, זונה!". אז פתחתי. ותאמינו או לא, קל זה לא היה.
שבועיים לאחר מכן, בסקס לח עד מאוד במחצית חודש יולי בדירה מעופשת ברחוב הירקון, האג'נדה שליוותה את הבחור התפתחה לקו פוליטי-חברתי. "אני מת לאנוס אותך", אמר בעודו צובט את פטמותיי השעירות ומפליק בי את מרב כעסיו. אני, שחששתי פן אסיים את הלילה כחנית קיקוס ז"ל, ויתרתי. "יא פשוטה", הקניטני, "הרי זה מה שאת רוצה, יה שרמוטה, שיאנסו אותך". אני, שכבודה של בת מלך פנימה ניצב לטוטפות בין עיניי, הבלגתי על העלבון, ועמית נשלח בסופו של הערב אחר כבוד אל המקום הראוי לו – החוצה.
שנתיים לאחר מכן, עדיין מעט מזועזע מאותו רעיון כפירה ורקוב מוסרית שהתגלגל לעברי, נתקלתי בסוגיה נוספת בנושא, במקום אחר ועם בחור. באחד מביקוריו של הבויפרנד הדני שלי בישראל, התכרבלנו תחת שמיכת הפוך בעוד לילה קר של חודש ינואר. "מאמי", שאלתי אותו בלעז. "מה הכי ידליק אותך כשאגיע לקופנהגן בעוד כשבועיים?".
את התשובה שפלט, הכי הופתעתי לגלות: "שתהייה הכלבלב שלי. מיי פאפי. שתחכה על ארבע כשאחזור מהעבודה, ותעשה כל מה שאבקש". האמת? הליבידו שלי צנח אל מתחת לאפס. כלומר, לבחור כמוני אין בעיה עם תנוחת דוגי במיטה, אבל להתהלך על ארבע על רצפת פרקט דנית היה נשמע לי באותם רגעים כמו סיבה מצוינת לסיום היחסים עם העם הסקנדינבי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איכס, פלסטיק
|
|
|
|
|
|
|
אבל בעוד מערכות היחסים שלי מסתיימות באבחת הקלדה על מקש הדליט, מגיעה אל פתחי הדילמה האישית והסודית שלי.
מצד אחד, זה הכי כייף להתמסר לפנטזיות של בן הזוג, מצד שני, ממה אני בעצם חושש? "אתה עצור, תשתחרר קצת", מנסה ידידתי הטובה ד' לשכנע אותי. "לדעתי אתה מפחד להישאב לפנטזיות של עצמך. אבל אין לך ממה לפחד. האמן לי, כולם, ללא יוצא מן הכלל, עושים סקס פרוע וקינקי מאחורי הדלתות בבית".
כנראה שהיא צודקת. האם העניין הוא שלא כולם הפכו לקינקים, אלא שאני פשוט מיסיונרי ושמרני מדי? גם העובדה שכל ההומואים בתבל מזדיינים כמו שפנים וילדים בני 19 מחזיקים ברשימה של לפחות 100 גברים אותם עשו, הופכת אותי בגיל 25 עם שלושים גברים באמתחתי לבתולה זקנה. אז מה בעצם דפוק אצלי? אפילו הבחור החדש שמחבק אותי בלילות, כבר סיפר לי בטלפון עוד לפני שנפגשנו, שהוא רוצה לזיין אותי בדילדו. "אולי ננסה אותו", אמר לי בחיוך. טענתי שאני אלרגי לפלסטיק, והתהפכתי חזרה לשכב על הגב. מי שחושב שהוא הרפה מהמחשבה, טועה.
הערב הוא צריך לבוא ולבקר אותי. עד שניכנס למיטה אני תוהה בקול אם כדאי שאשתחרר, אבל קודם אני רוצה מגע של שמונה עשרה סנטימטרים של כלי דם זכריים. אחר כך, מי יודע, אולי נתרגל לפלסטיק. מקסימום נחטוף פריחה ברקטום במינימום מגע אנושי.
|
|
|
|
|
|
|  | | איור: עמי קדרון
| /images/archive/gallery/319/856.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
