 |
/images/archive/gallery/525/774.jpg הקוסם מארץ עוץ
צילום: עטיפת קלטת הסרט  |
|
|
|
|
| "כאן, מעבר לקשת, יש איזור שוקק חיים בתרבות הומו-לסבית. הרחובות מכוסים בדגלי גאווה. הגברים שמסתובבים כאן נעים על הציר שבין 'הר ברוקבק' לבין 'פריסיליה מלכת המידבר', הנשים נראות כמו שבט גדול של פוליאנה פרנק, ואם לא, אז הן נראות אולטרה פמיות". יניב גומס עם טור חדש מסן פרנסיסקו |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
יניב גומס
31/5/2006 10:39 |
|
|
|
|
|
|
|
“Toto, I have a feeling we’re not in Kansas anymore”
(מילותיה הראשונות של דורותי אחרי הנחיתה בארץ עוץ)
תארו לכם שאתם מטיילים לכם להנאתכם באחת מהערים המפורסמות בארצות הברית, ופתאום אתם נקלעים לסופת הוריקן שסוחפת אתכם לארץ חדשה, כזו שתמיד חלמתם עליה. ארץ שונה מכל מה שחשבתם וראיתם על ארה"ב בסרטים ובטלוויזיה.
זה בדיוק מה שקורה למי שמגיע לראשונה לסן פרנסיסקו. וזה בדיוק מה שקרה לי לפני כשבועיים. טוב, אולי חוץ מסופת ההוריקן,
אבל ההקבלה לארץ עוץ מובנת מאליה.
סן פרנסיסקו היא מעוז השמאל הרדיקלי בארה"ב, וככזאת היא מתהדרת בקבוצות אתניות רבות, ובעיקר בהרבה הרבה סובלנות כלפי מיעוטים. סן פרנסיסקו היא גם בירת הגייז בצפון אמריקה. נכון, יש בניו יורק ובלוס אנג'לס יותר גייז, אבל עדיין היא ה-בירה, ולכאן התכוונו זמרי הוילג' פיפל ששרו את Go West.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"עץ המשאלות" שבפינת הרחוב
|
|
|
 |
|
|
|
“Follow the yellow brick road”
(הנחיות לעיר הברקת)
דגלי הגאווה הגדולים תלויים על עמודי החשמל מובילים אותי ישר אל לב איזור הקאסטרו, הגיי-ווילג' של העיר, והדברים נראים למתבונן מבחוץ כאילו הם תחת כישוף של איזה פרק מ"מכושפות". אולי כעת עומדות המכושפות יחד עם האלדרים על גשר הזהב ומגינות עלינו מפני כוחות הרשע והשמרנות הרפובליקנית, אני שואל את עצמי.
כאן, מעבר לקשת, יש איזור שוקק חיים בתרבות הומו-לסבית. הרחובות מכוסים בדגלי גאווה, והחנויות בסדר רץ של חנות ספרים- חנות בגדים-חנות סקס-בית קפה וחוזר חלילה. הגברים שמסתובבים כאן נעים על הציר שבין "הר ברוקבק" לבין "פריסיליה מלכת המידבר", אבל אי אפשר לטעות בהם. הנשים נראות כמו שבט גדול של פוליאנה פרנק, ואם לא, אז הן נראות אולטרה פמיות, כל אחת מינימום סינדי קרופורד.
את רחוב הקאסטרו חוצה רחוב הרווי מילק, שקרוי על-שם חבר מועצת העיר ההומו הראשון, שנרצח בשנת 1979 ע"י חבר מועצה אחר, שמרן. בשבוע שעבר עמדה שם בחורה חביבה, דומה קצת לשינייד אוקונור, וחילקה הזמנות לאירוע צדקה. השבוע הקימו, בפינת הרחוב, "עץ משאלות" בסגנון יפני, ותלויים בו תמונות ומכתבים לתושבי העיר שמתו מאיידס, חברים שכותבים כמה הם חסרים להם ומתגעגעים אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| בדרך לעיר הברקת. צילום מתוך הסרט
| /images/archive/gallery/525/771.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
שייני הפי פיפל
|
|
|
|
|
|
|
“There’s a land that I’ve heard of once in lullaby, somewhere over the rainbow skies are blue”
(דורותי בשיר הסיום של הסרט "הקוסם מארץ עוץ")
את הקסם האמיתי של אזור הקאסטרו מרגישים דווקא בשוליו, כאשר יוצאים מהאזור הממוסחר והולכים למקומות שנראים קצת פחות צעקניים ממשאית של ה"דום" במצעד גאווה תל אביבי. בעוד שבתל אביב הייתי מהלך בפאתי הסנטר ודן עם חברי על שאלות ברומו של עולם (כמו, האם הבחור שעבר ממולנו בקטע או שהוא עוד מטרוסקסואל?), כאן אנו משחקים במשחק: "מי הסטרייט?", שזה בעצם ניסיון משעשע לאתר סטרייטים בקהל אנשים שעוברים מולך.
למשל, אנו נכנסים לסופרמרקט, והפלא ופלא: רואים רק זוגות של הומואים, לסביות, משפחות עם שתי אימהות, ומשפחות עם שני אבאהים (יותר נחמד לומר "אבאהים"), עם ילדים מאושרים ועוד סתם שייני הפי פיפל.
"התלהבות של חדשים" אמר לנו אבי, ישראלי שגר כאן כבר כמה שנים עם החברה שלו. לאבי יש אופנוע כבד, וסיפר לנו שהוא מטפל באופנוע באותו מוסך מאז הגיע לעיר. עם הזמן התיידד עם המוסכניקים והם היו מספרים לו על חייהם האישיים. "כל הזמן הם השתמשו במושג 'my other half' ואני חשבתי שככה קוראים לבנות הזוג שעדיין לא התחתנו איתן. בסוף החברה שלי הסבירה לי שכל המוסך הזה, עם כל הגברים שבו - שנראים כמו שחקנים בפרסומת של 'הארלי דייוידסון', כולם הומואים. ובביטוי 'החצי השני' הכוונה לבני הזוג שלהם".
למתבונן מבחוץ נראה שהכל נע על מי מנוחות בעיר הזאת. אילו רק החיים היו כל כך פשוטים. שיהיה מקום אחד שלא צריך להסביר את עצמך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איך זה ש"אני מרגיש רחוק?"
|
|
|
|
|
|
|
“Yeah, it’s sad, believe me, Missy, when you’re born to be a sissy”
(מתוך שירו של האריה הפחדן)
מובן שאני באופוריה. יש צדדים אחרים שעדיין אני לא מכיר בעיר הזאת, אבל אני נהנה מכל רגע של האופוריה המבוקרת הזאת. ולמה חשובה לי כל כך האופוריה הזו?
השבוע קראתי את הספר "שום גמדים לא יבואו" שכתבה שרה שילה. סיפור על משפחה בעיירת ספר מרוחקת, על תושביה החיים בפחד מתמיד מפני חדירת מחבלים מעבר לגבול ומפני קטיושות שנופלות. הספר מורכב ממונולוגים של ארבעה דמויות מבני המשפחה. כל אחד בשפתו שלו.
אני קורא את הספר, או בעצם, לא קורא אלא מדבר איתו. השפה היא שפת-מעלות, ואני מרגיש כמו עולה ותיק שלא שמע זמן רב את שפת האם שלו ופתאום היא מכה בו זיכרונות ישנים. זאת הילדות בצל מלחמת לבנון, אלו הטיפוסים שפוגשים במרכז המסחרי, אלו הסיפורים הקטנים שעוברים מפה לאוזן.
הרגשת הייאוש, הניכור ובדידות התושבים שגרים בתוך השום מקום הזה שמתואר בספר, היא ההרגשה שנסתרת ממי לא היה שם, בקנזס הרחוקה.
זה טוב שבכל מדינה מודרנית יש מקום אחד לפחות מקום אחד שאפשר לייסד בו את עיר הברקת.
אז איך זה ש"אני מרגיש רחוק?"
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
