 |
/images/archive/gallery/528/624.jpg הסרט עור מסתורי
צילום: יחצ  |
|
|
|
|
| מאור ברזני צפה בסרט "עור מסתורי" של פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי, שנפתח אמש ב"אוזן השלישית" בתל-אביב, וחזר עם תובנות על סרט רגיש וכואב שעוסק בהומוסקסואליות, זנות ופדופיליה |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
מאור ברזני
14/6/2006 10:42 |
|
|
|
|
|
|
|
אמש (ג') נפתח בתל אביב, באולם "האוזן השלישית", פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי בהפקתם של יאיר הוכנר וגדי לשמן. באירוע נכחו עשרות משתתפים, בהם הכוריאוגרף והיוצר עדו תדמור, סגנית ראש עיריית ת"א, יעל דיין, יו"ר אגודת ההומואים והלסביות, מייק המל, ואחרים. הפסטיבל נפתח בהקרנת הסרט "עור מסתורי".
פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי הבינלאומי הראשון בישראל ירה אמש את יריית פתיחה שלו בסרט נוקב וכלל לא פשוט לעיכול לבעלי קיבה רכה. סרט הפתיחה, "עור מסתורי", נוגע עמוקות בנקודות קשות וכאובות. הסרט, בבימויו של גרג אראקי, מעלה על פני השטח בצורה רגישה, נוקבת ולעתים גם בוטה במקצת, את אחד הנושאים שבדרך כלל מושתקים והוא התעללות מינית בילדים ופדופיליה. אראקי מעלה הרהור נוקב לגבי ניצול מיני והתעללות מינית בילדים, תופעה שנראה שקיימת בהיקף גדול יותר ממה שרוצים לחשוב.
 |
| פסטיבל הקולנוע הגאה נפתח |
|
בתל-אביב נפתח אמש הפסטיבל, בנוכחות של עשרות בני אדם. ''עור מסתורי'' פתח את הפסטיבל |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
"עור מסתורי" (2005), שהשתתף בפסטיבלים קוויריים נוספים ברחבי העולם, בין השאר בלונדון, בטורונטו ובוונציה, הוא סרטו התשיעי של ארקאי ומבוסס על ספרו של סקוט היים.
הסרט עוקב אחר ניל ובריאן, שני ילדים הגדלים במשפחות עם רקעים חברתיים שונים בעיירה קטנה בקנזס, העוברים התעללויות מיניות על ידי מאמן הפוטבול שלהם. בעלילה מנסה אראקי לבדוק כיצד משפיעה התעללות מינית בגיל צעיר על שני ילדים קטנים עד שהם מגיעים לבשלות מינית. כשהם מתבגרים הם הופכים לנערים שונים לחלוטין: ניל הופך לזונת רחוב לגברים ובריאן, שאינו הומו, מאמין ומשוכנע שהוא נחטף בעבר על ידי חייזרים ויש לו בעיות קשות עם אביו, אותו הוא מסרב לראות ועליו הוא גם משליך את כעסיו על חורי הזיכרון שיש לו.
העלילה סובבת סביב הפערים בין הקצוות שבין הזיכרון הפנומנאלי של ניל, המודע וזוכר לפרטי פרטים את העבר ואת כל מה שהתרחש, לבין חוסר הזיכרון והבלאק-אאוט המוחלט של בריאן, שנפרץ לעתים ומגלה לו את עצמו בשברי חלומות, בציורים שהוא מצייר ובידיעה המוחלטת שמשהו קשה אירע לו בעברו, אותו הוא חייב לדעת כדי להשתחרר ממנו.
הסרט עשוי ביד אמן רגישה ביותר החודרת לקרביים והופכת אותם על פיהם. העצב העמוק והכעס העולים מול הניצול המחפיר אותו עוברים ניל ובריאן בילדותם, מתווסף לתסכול מול חוסר האונים שלהם ונמהל בעצב עמוק עוד יותר; עצב שמזכיר כי ילדים ונערים כמו ניל ובריאן קיימים גם במציאות חיינו.
מול אלו עולה גם תדהמה והערכה לבמאי על התעוזה והאומץ הרב שנדרשו ממנו לביים סרט כזה ולהצליח להלך על החבל הדק שבין הרגישות הרבה בבּיוּם העלילה הקשה לבין בוטות מטרידה. כל זאת' מבלי לזלוג לפורנוגרפיה ותוך פריטה על נימי רגש עמוקים הדורשים לעתים קיבה מברזל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מין ואלימות, התעללות וניצול
|
|
|
 |
|
|
|
ניל נוסע לניו יורק בדיוק באותו היום בו מגיע בריאן לחפש אותו, לאחר שסימני החלומות והפלTשבקים שלו מביאים אותו לניל, כשהוא יודע שאצלו יימצא המפתח להשלמת חורי הזיכרון ולפענוח עברו, ממנו ניל לא מצליח לברוח.
אמנם הוא עזב את עיירת הולדתו הקטנה לניו יורק, אולם מה שקרה עשר שנים קודם לכן, כשהיה בן שמונה, כבר הפך לחלק ממנו. הוא הפנים עמוקות את מה שאמר לו המאמן שהתעלל בו בילדותו: "אתה אוהב את זה ואל תיתן לאף אחד אף פעם להגיד לך שיש בדברים שאנחנו עושים משהו רע".
ניל אכן משוכנע שלא היה כל רע בדברים, ומודגשת תחושת הערך העצמי והמיוחדות שנתן לו המאמן הנבזה, שבכך קנה את אמונו.
אחד הגברים האוספים את ניל לביתם חולה כנראה באיידס, וכשהוא מוריד את החולצה מתגלה גופו המלא בפצעים. בסצנה הזו עולה באופן פיוטי וכואב הצורך העמוק כל כך במגע פשוט, כאשר הגבר מבקש מניל שרק ילטף לו את הגב. הוא זקוק למגע ולאינטימיות
כלשהי באופן כה נואש, ובמצבו, מבלי לשלם למי שילטף אותו, אין לו מי שיזכה אותו במגע חם.
דבר הזה נוגע בתחתית כלשהי בחלל העצום בנפשו של ניל ולראשונה הוא חש בחוסר נוחות מסוים עם עצמו ורצון עמום למשהו אחר.
אראקי עורך חיבורים קשים בין מין, אלימות, התעללות וניצול, כאשר מתחת למעטה המנוכר ולאלימות הקשה מסתתרים ועולים במלוא כאבם הבדידות הקשה והצורך העז באהבה, בקשר אנושי, בקרבה ובאינטימיות. התחושה היא תחושת פירוק ומחסור בקשר אמיתי, כאשר השימוש במין בתשלום או באלימות מתכוון לחפות על כל אלה.
כך, סצנה קשה אחרת וקורעת לב אחרת, תזכיר לכל חובבי משחקי השליטה למיניהם עד כמה זה יכול להיות מאוד רחוק מאוד להיות נער-זונה, בקושי בן 18, לעבור אונס והשפלה כואבת עד זוב דם מבלי לרצות בכך ולבסוף להיזרק חבול אל מחוץ למדרגות. זה כנראה מה ששבר את ניל סופית והביא אותו לסגור מעגל גם הוא עם עברו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת משחררת - הצלקות נשארות
|
|
|
|
|
|
|
התעקשותו של בריאן להתחקות אחרי חורי הזיכרון שלו מביאה אותו לפגוש שוב בניל, שחוזר לביקור חג המולד בעיירה, כשפניו פצועות וחבולות מהאונס האלים שעבר ביום הקודם בניו יורק. בריאן ישמע ממנו את האמת הכואבת על העבר; אותה אמת אולי תשחרר באופן חלקי את שניהם מעברם.
בסצנת הסיום המרגשת והמצמררת, כשהם מתגנבים לביתו של המאמן המתעלל, עשר שנים לאחר ההתעללויות, מספר ניל לבריאן את הסיפור בפרטי פרטים, ממנו עולה שוב דמותו המכוערת והמניפולטיבית של המאמן הפדופיל, שהציג עצמו לילדים כמי אוהב אותם וכמשחק איתם.
הסרט מראה שהן המודעות לעבר והן ההדחקה מוחלטת שלו לא מנעו את הצלקות הנפשיות, וכי על כל פנים העבר המשיך להשפיע ולעצב את חייהם בהווה ולגבות מהם מחירים רגשיים ונפשיים כבדים.
"את העבר שלנו ואת מה שקרה לנו לאורך חיינו לא נוכל לשנות", אומר ניל בסוף הסרט. "רציתי להגיד לו שהכל יהיה בסדר מעכשיו, אבל לא יכולתי להבטיח לו את זה".
האמת, גם כשהיא קשה, נוראית וכואבת, יכולה גם לשחרר. נראה שהצלקות והעבר תמיד נותרים שם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
