 |
/images/archive/gallery/124/952.jpg תומר היימן וגיבורות בובות של נייר
צילום: אתר יס פלוס  |
|
|
|
|
| הסרט "בובות של נייר" בבימויו של תומר היימן זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הקולנוע בלוס אנג'לס. היימן אומר בראיון עמו: "לא ציפיתי שהסרט יזכה, אני המום מהידיעה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסרט "בובות של נייר" זכה השבוע בפרס חביב הקהל בפסטיבל הסרטים של לוס אנג'לס, מהחשובים בפסטיבלי הקולנוע בארצות הברית.
הסרט, בבימויו של תומר היימן, מספר את סיפורם המיוחד והצבעוני של עובדים זרים שהגיעו מהפיליפינים לישראל בשנת 1999. העלילה מתרחשת בשכונות חרדיות בבני ברק, רמת גן ויד אליהו השמרנית, כאשר העובדים הזרים מטפלים בקשישים סיעודיים לפרנסתם במהלך השבוע - ובלילות מופיעים הופעות דראג כלהקה ששמה "בובות של נייר".
הסרט הופק על-ידי קלאודיה לוין וזכה בפרסים שונים, בהם פרס של 25 אלף יורו שסייע בהפצתו ברחבי העולם. "בובות של נייר" הוקרן בברלין ומהווה גרסה קולנועית של תשעים דקות לסדרה בת שישה פרקים שהוקרנה בערוצי הלווין.
סרטו של הימן הוא בעל שני רבדים, חברתיים ופוליטיים:
הסרט עוקב, מצד אחד, אחר המציאות המורכבת – הפוליטית והחברתית – בישראל של חמש השנים האחרונות, ומציג את הפן הגזעני, היהיר והאלים של החברה הישראלית כחברה שאיננה מקבלת את הזר והשונה. מצד שני, ישראל מוצגת גם כאופציה למקום ליברלי שבו ניתן לחיות בפתיחות יחסית.
היימן עצמו עובר מסע אישי בסרט, כאשר מול החוויה הראשונית של דחייה ותחושת ניכור כלפי הדמויות, הוא מפתח כלפיהן קירבה רגשית, חברות ומערכת יחסים אינטימית שלעיתים פורצת גבולות.
הסרט מביא, למעשה, את הצד האחר של העיר ללא הפסקה: את העובדים הזרים, הטרנסקסואלים, הנרדפים על-ידי משטרת הגירה, כאשר ברקע פיגועים קשים. במהלך הסרט, נשבה הצופה בקסמן של הדמויות, כאשר בסופו להקת מלכות הדראג מתפרקת וכל אחד מהם עובר למדינה אחרת".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"מביאים את ישראל האחרת לחו"ל"
|
|
|
 |
|
|
|
בראיון עם nrg מעריב אומר היימן כי "אני רק אתמול קיבלתי הודעה מחו"ל על הזכייה. התקשר אליי במאי ישראלי שנמצא שם ואמר לי שזכינו. זה מרגש, משמח וחשוב מאוד לקראת ההפצה המסחרית של הסרט בארצות הברית. הפסטיבל הזה הוא הפסטיבל האמריקאי השני בחשיבותו, וצריך להבין שהסיכוי שסרט ישראלי דוקומנטרי על עובדים זרים טרנסקסואלים יזכה בפסטיבל הוא דבר ממש חריג, בפרט לנוכח העובדה שאנחנו לא מתחנפים למיין סטרים, לא מלקקים את פי הטבעת של הממסד, ומבחינתנו זה הישג".
היימן מטעים כי "הסרט קשה לעיכול, לא חנפני לקהל, ואתה מקבל מראה מעניינת ולא פשוטה על החברה הישראלית. השוליים מכריחים את המרכז להתייחס אליהם. הגיבורים של הסרט, שבתחילה אתה חש כלפיהם דחייה וריחוק, גורמים לך לחוש חמלה כלפיהם".
"משיחה עם קהל צופים של הסרט, צופים מספרים על מפגש עם ישראל שעוברת תהליכים חברתיים ואנושיים בה. יש ישראל אחרת שלא מגיעה אליהם, עם הומואים וחרדים, טרנסקסואלים ועובדים זרים.
"היופי הוא בכך שהסרט הוא דוקומנטרי ולא עלילתי-דרמתי ובכל זאת שוטף אותך וגורם לך להתרגש איתו. לא ציפיתי שהסרט יעורר את התגובות שהוא עורר".
היימן מסכם: "היו הקרנות מעולות בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס אבל לא האמנתי שמתוך כל הסרטים, דווקא הסרט שלי יזכה. אני המום מהידיעה".
|
|
|
|
|
|
|  | | "קשה לעיכול, לא חנפני לקהל". היימן (מימין). צילום: nrg מעריב
| /images/archive/gallery/329/213.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
