 |
/images/archive/gallery/563/520.jpg צילום מסרטו של גדעון בועז, השנים השקופות
צילום: אתר הסרט  |
|
|
|
|
| בסרטו "השנים השקופות" מראיין הבמאי גדעון בועז שישה הומואים בעשור השישי והשביעי לחייהם ומנסה להבין את ההתמודדות עם הזיקנה, התייחסות הקהילה והשאלה המציקה: איך אפשר להיות הומו בגיל 70? דן לחמן בראיון מיוחד עם גדעון בועז |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי שהתקיים לא מכבר, הוצג סרט דוקומנטרי קצר בשם "השנים השקופות". לכאורה, אין שם הרבה סרט ולא הרבה קולנוע: מצלמה סטאטית עומדת מול פניו של אדם אחד ומאפשרת לו לדבר על עצמו חמש דקות.
הבמאי גדעון בועז, ישראלי שלמד צילום בכמה מקומות בעולם, הפיק סרט קצר בן עשרים וחמש דקות. סרטון קצר ומרגש מאוד. הוא הצליח למצוא לו חמישה גברים בעלי יכולת התבטאות ורגישות ומכיוון שכולם עברו את גיל שישים וחמש, יש להם תובנות על החיים.
בסרט "השנים השקופות" מדברים שישה גברים הומוסקסואלים מבוגרים, בני שישים וחמש עד שבעים וחמש. המושג "השנים השקופות" מתייחס לכך שאם בשנות הנעורים הם היו מחוזרים, כעת אף אחד לא רואה אותם יותר. הם הפכו לשקופים, בלתי נראים. זו איננה בעיה הומוסקסואלית. נשים בגיל הזה נמצאות באותו מצב. גברים
מבוגרים דווקא מחוזרים, לעתים באלימות כמעט, על ידי נשים מבוגרות בודדות. תבדקו מה קורה בבתי אבות.
רציתי לשתף את הקוראים בדברים שנאמרו, אך מכיוון שאינני חלק מהטקסט הנאמר בסרט, כל מה שנותר לי הוא זו שיחה קצרה עם הקולנוען גדעון בועז וציטוט משפטים שחלק מהאנשים אומרים בסרט.
מה שמעניין בראיונות שנתנו האנשים הוא נקודת המבט הייחודית ויכולת ההתבטאות של כל אחד מהם. מובן שחבל כמובן שאין אפשרות להשמיע את הקולות, להראות את ההבעות. נשארות המלים והן מרגשות.
סרטו של גדעון בועז זרק אותי באחת למקומות אחרים. האנשים הרהוטים מאוד ובעלי יכולת התבטאות גדולה נתנו שם והגדרה למצב שלא הייתי מודע לקיומו. הייתי צריך לחשוב על ההגדרה הזו קודם. בעצמי. אני בגיל הזה שאליו מתכוונים ועליו מדברים האנשים המרואיינים בסרטו של גדעון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא רוצה להיחשב "זקן מלוכלך"
|
|
|
 |
|
|
|
באמצע שנות הארבעים שלי החלטתי לחדול מפעילות ציבורית. הרגשתי שעייפתי, שמיציתי, שאני הופך להיות תוכי המדבר את הפוליטיקה ולא איש עם תכונות ושפה אינדיבידואלית. התרחקתי, ולא רק מפעילות ציבורית. התרחקתי מחיי הקהילה. הפסקתי ללכת למקומות מפגש. אינני מכיר מקרוב אף אחד מהמועדונים, לא הייתי בשום מסיבה.
ובכל זאת התחלתי להרגיש את הדחייה כבר אז, באמצע שנות הארבעים שלי. זכרתי התייחסות שלי בנעוריי למבוגרים, ולא רציתי להיחשב ל"זקן מלוכלך", לפדופיל, לכל אותם כינויים המתגלגלים בקלות כזו על שפתי הצעירים. סרטו הדוקומנטרי של בועז, מלבד היותו רגיש ומרגש מאוד, נתן לי את נקודת ההסתכלות הנכונה יותר, את ההגדרה המדויקת.
שישה אנשים מדברים אל המצלמה על חייהם, על הזדקנותם בתוך הקהילה. שלא יהא קל הדבר בעינינו. הם חיים בניו יורק הגדולה, שם המציאות עולה על כל דמיון, בה אין שום פנטזיה שאינה מוצאת לה תשובה. ניו יורק בה כל סיר מוצא לו מכסה.
אך הם אינם מדברים על חיפושי מין. הם מדברים על תחושת השקיפות, על העובדה שאנשים אינם מביטים בהם. הם מדברים על הצד הקיומי. אלו היו יכולים להיות מונולוגים נרקיסיסטים מהסוג שאומר: "אוי, פעם הלך לי מצוין; כולם הסתכלו עלי, רצו אותי, רדפו אחרי וכעת, משהזדקנתי, קשה לי למצוא זיון טוב". אבל לא אלו הטענות ולא נגד זה הם מדברים. הם מדברים על ההתעלמות המוחלטת של צעירי הקהילה, ביטול הקיום שלהם כבני אדם.
פגשתי את בועז לשיחה על הסרט, על החיים, על האנשים האלה ועל אנשים בכלל. מעניין לשמוע אותו. הוא איש שיש לו מה להגיד. ולא, הוא איננו בגיל של המרואיינים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ההתעלמות המוחלטת, ביטול הקיום. צילום המחשה: ראובן קסטרו
| /images/archive/gallery/203/984.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
מה קורה עם המבוגרים?
|
|
|
|
|
|
|
גדעון, ספר לי על עצמך קצת.
"גדלתי בחיפה, ומחיפה עברתי לתל אביב, ומשם לשוויץ. בשוויץ למדתי מלונאות ושם התחלתי לצלם. נמאס לי ממלונאות אז נסעתי ללמוד צילום בסן פרנסיסקו. קיבלתי עבודה ואחר כך החלטתי לעבוד על מה שעניין אותי אישית. מערכת יחסים שנגמרה הביאה אותי לניו יורק לעשות תואר שני בצילום".
איך הגעת לביים את הסרט הזה?
"כפי שסיפרתי, למדתי צילום. כל השנים התעניינתי בצילום ובדוקומנטציה. לאור פרויקט שעשיתי בעבר בצילום, המוקד היה רקדני גוגו, לא מהכיוון של הצופה אלא מצד הרקדן המתבונן במתבוננים בו. הבנתי שיש מקום לעבוד בווידיאו להוסיף תנועה וסאונד. עברתי לעבוד בווידיאו יותר מאשר בסטילס. חיפשתי רעיונות ושאלתי את עצמי שאלות".
"התחלתי לחשוב על סטריאוטיפים, מה שאני קורא לו תופעת 98 אחוזים. אם תגיד הומואים ספרי נשים, 98 אחוז בחוץ. תגיד הומואים עושים כושר, 98 אחוז בחוץ. תגיד הומואים נשיים, או כל סטריאוטיפ אחר, אתה משאיר בחוץ 98 אחוז מהאנשים. איפה כל הרופאים, עורכי הדין, מנהלי החשבונות? על 98 אחוז מאנשי הקהילה לא מדברים בכלל, הם לא באים לידי ביטוי. לראיין אנשי מקצוע דוגמת עורכי דין לא נראה לי מספיק מעניין, רק מפני שהם כאלה".
"מכיוון שהלכתי והתקרבתי לגיל ארבעים, התחיל לעניין אותי ברמה האישית הסטריאוטיפ של המבוגר בקהילה. מה קורה עם כל המבוגרים? האם הם נשארים בפוקוס העדשה האנושית? האם הם בונים לעצמם חברה אלטרנטיבית? מה הם עושים כשכבר לא בא להם לרוץ בשתיים בלילה למועדון בכדי לבלוע אקסטה ולהראות מטופשים? מבין אלו שהיו במועדונים בצעירותם, מה הם עושים אחרי שהנעורים עברו?
מה היו המטרות שעמדו מאחורי הפרויקט הזה?
"מהתחקיר הראשוני עלו בי שתי שאלות, או יותר נכון שתי אג'נדות: האחת, לחשוף את הקהילה שאיננה קוויר צעיר קהילתי, מאחר שיש יותר צעירים כאלה מאיתנו. המטרה שנייה היתה לפתח דו-שיח, או לפחות לחשוף את הוואקום של הסאב-טקסט, את החוסר הקשר שבין הדורות.
בועז גורס כי "אולי זה פנטזיונרי בעיני כשאני אומר שגבר גיי מבוגר יכול ליהנות מחברת מישהו צעיר, ולא על רקע מיני; להקים משפחה אלטרנטיבית, להיות כמו דוד טוב. משהו כמו היחסים שיש לי עם אחיינים שלי, אלא שבתוך הקהילה הגאה".
ומה בעצם קורה בין הצעיר לבין המבוגר?
"הבחור הצעיר יכול ליהנות מסביבה בה לא יהיה לחוץ. הוא לא יהיה בתוך שוק הבשר התמידי. מבוגר יכול להנחות או לייעץ ולהרגיע, לעזור להתבטא, לתת לצעיר מרחב מהסוג שצעירים לא מסוגלים לספק אחד לאחר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "בלי להיות לחוץ בשוק הבשר". גייז בסן פרנסיסקו. צילום: יניב גומס
| /images/archive/gallery/543/724.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
"מבחינה אנושית, אנו שואפים לאפס!"
|
|
|
|
|
|
|
אבל יחסי הדורות כיום אינם כאלה...
"היום יש נתק בין הדורות. במקום שדור הצעירים של היום יסתמך על דורות קודמים, הצעירים לא יודעים את ההיסטוריה של הקהילה. הדור הקודם למד על בשרו להתמודד עם צרות גדולות. הדור המבוגר עבר, בין השאר, שנים של מגפה שלקחה איתה חלק גדול מחבריו והכניסה את אלו שניצלו לסוג של פאניקה שנרגעה כעת. הם מבינים את החיים וקיבלו משמעות חדשה לחייהם".
לא חשבת שתפגוש עולם שלא ייראה לך כשתתחיל לראיין את האנשים?
"גם אני חשבתי שאפגוש "דרטי אולד מאן" כשהתחלתי לראיין לסרט. להפתעתי, פגשתי עולם אחר. לאנשים יש מקצוע או שחלקם כבר פרשו לפנסיה ויש להם חיים טובים ומלאים. לא מצאתי תשובה בסרט הזה לשאלת המיניות והפתרונות לה. זה יבוא, אולי, בסרט הבא".
"יש כל כך הרבה אנשים שעברו חיים מלאים ויש להם סיפור מרתק. יחד עם זאת, צריך תקציב לתחקירים שיסייעו למצוא דרך להגיע אליהם. הלא חלקם בארון על אף שהם חיים עם בני זוג, לעתים במשך עשרות שנים".
איך הצעירים נכנסים לתמונה הזאת?
"מה שמעניין אותי היום הוא מה צעירים חושבים על העתיד שלהם, וגם זה לא לגמרי ברור. הנתק בין הצעירים למבוגרים נובע מהפחד של השתקפות העתיד. משהו נוסח 'כך אני אראה', או 'כך יתייחסו אלי'. אין מודלים להתנהגות אחרת ויש הרבה נרקיסיזם בצעירים. תראה מה הם לא עושים להישאר צעירים. מה פתאום שאנחנו נזדקן?"
"פסיכולוג אמריקאי כותב על חלוקה בין הגיל הכרונולוגי לגיל האמוציונאלי; הוא מחלק לארבעה גילאים שונים. אנחנו רואים שמשלב מסוים, במודעות של כל אחד מאיתנו, אנחנו מורידים מעצמנו חמש שנים או יותר".
אילו שאלות נוספות עוררו בך הראיונות?
"עלתה לי שאלה שלא חשבתי עליה בזמן הראיונות. נניח שאתה בן חמישים וחמש עד שישים. האם אתה רואה את עצמך נמשך לגבר הומוסקסואל אחר בגילך, או שאתה ממשיך להיות נעול על בני קבוצת הגיל עשרים וחמש עד שלושים וחמש? למה אנחנו, בני חמישים, לא מסתכלים על בני גילנו?"
אז מה ההסבר?
"יש משהו שלא עובד נכון בקהילה. אנחנו חברה לא טולרנטית האחד אל האחר. אנחנו בזים לכל מי שנמשך למשהו קצת אחר מאתנו. אנו צוחקים מצעירים שנמשכים למבוגרים, לא מקבלים באמת את קבוצת חובבי ה-BDSM ובוודאי שלא את חובבי הביזאר.
"מבחינה אנושית וחברתית, אנחנו שואפים לאפס. איך אנחנו נוהגים אחד בשני? איפה החמלה, איפה הקבלה? אני לא בטוח שהחופש עשה רק טוב לקהילה. סמים ושתייה הפכו להיות חלק ברור מהקהילה. למשל, אחייני הצעיר שאל אותי: 'מה, אתה לא שמת איזה חתיכת קרטון על הלשון שלך?' עניתי לו שלא, והוא הטיח בי: 'אבל כולכם עושים סמים, כל הגייז!'. זו התדמית שיש עכשיו לקהילה".
בשבוע הבא יתפרסמו ראיונות עם המרואיינים בסרטו של גדעון בועז
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
