 |
/images/archive/gallery/213/675.jpg עמוס גוטמן
צילום: שמואל רחמני  |
|
|
| חסדו של נסיך הדקדנס והאופל - חלק שני |
|
| בחלק השני של מאמרו, סוקר דני לחמן את הפילמוגרפיה של הבמאי עמוס גוטמן ומנסה לספק פרספקטיבה נוספת על עבודתו הקולנועית של גדול הבמאים של הקהילה ההומוסקסואלית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלושה סרטים קצרים ביים גוטמן לפני שהחל לביים את סרטו הארוך הראשון. "פרמיירות חוזרות" היה סרטו הראשון אותו ביים עוד בהיותו תלמיד ב"בית צבי". כבר שם ניכרת יכולתו לסגנן ולהעמיד סרט שיהיה קודם כל לטעמו. הסרט, העוסק בנער העובד בתיאטרון בובות נמשך אל אחד המפעילים האחרים, עומד מול הראי, בלילה בביתו, ומתאפר. בניגוד לצפוי הוא ממשיך בפעולת האיפור; הוא איננו הופך את עצמו ליפה יותר. ההפך. הוא מקיים מעין טקס מחיקה עצמית; הריסה עצמית של פניו, של דמותו.
הסרט נגמר עם שחר, כשהנער משקיף מהמרפסת על חבורת ילדים מחליקים על סקטים מסביב לכיכר. זהו מעגל החיים שהוא משקיף עליו, מלמעלה. הסרט מזכיר את סופו של "שמונה וחצי" של פליני. בניגוד לגיבורו של פליני, הנער של עמוס איננו מצטרף למעגל החיים האופטימיים. הוא נותר משקיף. מפליא מאין שאב נער בגילו את ההבנה לסצנת האיפור, לטקסים שאנשים עושים עם עצמם ולהרס העצמי הטמון בחומרים האמורים ליפות.
סרטו הבא היה "מקום בטוח". הסרט הוא על רקע של משפחה חסרת אב (צורה שתחזור במרב סרטיו), הכוללת אם נוירוטית, ובפעם היחידה נמצא על רמה סוציו-אקונומית גבוהה יותר מזו שחי בה במציאות ומזו שיעסוק בה בעתיד. שם מופיעה לראשונה האחות הקטנה והסרט מתמקד ביחסי השניים, כשבין לבין הוזה הילד על גברים.
בלב הסרט ישנה סצנה בה הולך הילד
לקולנוע וגבר מבוגר מנסה להתחיל אתו ושם לו יד על הרגל. הנער בורח והסרט מסתיים כשהנער, במעין השלמה, חוזר לאותו קולנוע ולאותה שורה אך מובן שהגבר כבר איננו שם.זו התחלת הגילוי העצמי האמיתי.
"נגוע" הקצר סיפר על צעיר החי עם אישה ובלילות הולך לחפש זיונים עם גברים. ההשקה לעמוס היא דרך דמויות שפגש וגם באמצעות מאבקו העצמי והניסיון לבדוק יחסים עם נשים. בסרט זה מופיע לראשונה בועז תורג'מן. במקורו נכתב התסריט על בסיס של דמות שונה ולשחקן אחר לגמרי, אלא שהמפגש בחיים האמיתיים בין עמוס לבין בועז שינה באחת את התסריט.
גם בסרט זה אותו צעיר המתנדנד בין האפשרויות ומגיע להשלמה עם משיכתו לגברים. בסרט מופיעה לראשונה סצנה המתרחשת בבר וכוללת מופע ריקוד. הברים והמחולות יחזרו הן ב"בר 51" והן ב"חסד מופלא". יחזרו ריקודים מסוגננים ודקדנטיים, קצת בהשפעת פליני, קצת בהשראת ברטולוצ'י המוקדם.
בהמשך ל"נגוע" הקצר יצר עמוס כשנה וחצי אחרי את נגוע הארוך שמלבד השם אין לו שום קשר ל"נגוע" הקצר. מלבד היותו פרק בביוגרפיה החצי-אמיתית חצי-הדמיונית, ההזויה שלו. כבר בפתיחת הסרט "נגוע", במונולוג הפתיחה, מצהיר יהונתן סגל, בן דמותו הפנימית והחיצונית של גוטמן, שהוא עוסק באובססיה אישית לחלוטין ואחרת לגמרי. לעתים הוא מרשה לנו להציץ לתוך עולמו והטקסים הפרטיים שלו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| מזכיר את "שמונה וחצי" של פליני. צילום ארכיון
| /images/archive/gallery/306/707.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
רק על עצמו לספר ידע
|
|
|
 |
|
|
|
מי שהכיר את גוטמן בחייו היה יכול לזהות את הגיבורים ואף לדעת מי אמר למי ובאיזו סיטואציה. בסרט מופיעה לרגע דמות האבא. האיש נושא מונולוג המגלה את ההתייחסות הפנים-משפחתית האמיתית לגוטמן. יש בזה משהו מביך אך גם שובר לב באמת. הקהל לא מכיר את ההיסטוריה המשפחתית האמיתית. הקטעים היחידים שהם דמיוניים לחלוטין, ולכן בעלי עצמה רגשית גדולה מאוד, הם הקטעים עם הערבים, ספק מחבלים, עמם הוא מקיים יחסים. כן, גם לגוטמן הייתה הפנטזיה על הגבר הגדול הכהה. ההליכה אחרי המציאות דיללה את יכולת הפיתוח שלו.
עמוס רצה לצלם אחד לאחד את חוויותיו ומנע בכך את הפעלת דמיונו. לכן יש משהו קצת דל ב"נגוע" והתסריטאית עדנה מזי"א לא הצליחה, כנראה, להשתלט על רצונו והלכה בעקבותיו.
וכאן מגיע רגע של סוד והדחקה ברצף הסרטים שלו. אחרי "נגוע" הזמינה הטלוויזיה הישראלית, אז עוד בשחור לבן, סרט על אופנה בארץ. עמוס רצה לעשות סרט שתהיה בו גם סקירה היסטורית על היווצרות האופנה וגם על השפעת החיים המודרניים על אופנה. הוא לא התכוון לעשות סרט שיראה לנשים מה ללבוש מחר בבוקר. הוא הזדקק לעזרת האופנאים בקבלת השמלות וכולם דחפו לו אותן ליד והכריחו אותו לצלם את היצירות האחרונות שלהם.
מההיסטוריה נשאר בסרט משפט אחד של האופנאית שכבר אז הייתה זקנה, "פיני לייטנסדורף", ושומעים אותה אומרת: "כשבאתי לארץ היה כאן רק חול, לא הייתה אפילו מחט. מי חלם אז על אופנה?" היא חלמה והיא התחילה. כל השאר היו בגדים שלא הצטלמו מספיק טוב בשחור לבן.וגם הקטעים שעמוס ניסה לבנות מסביב להם סיפורים דמיוניים קטנים שיצדיקו את הבגד לא הצליחו להמריא.
מובן שהטלוויזיה פרסמה שזה יהיה סרט על אופנת הלבוש האחרונה וניתקה אותו מכוונותיו של גוטמן. זאת הייתה הפעם הראשונה בה קיבל ביקורות רעות. הקטילה הייתה כל כך גדולה עד שהוא מחק את הסרט מזיכרונו ומרשימת הסרטים שעשה ומאז לא הזכיר אותו יותר.
אז חזר לצעוד בדרכו האישית. הסרט "בר 51" עסק במערכת יחסים אסורה בין אח לאחות. זהו סרט שכולו פנטזיה ולכן המעניין, השלם והמרתק ביותר מסרטיו עד אז; סרט בו היה חייב להתנתק מחייו האישיים ולהפעיל את מלוא דמיונו כדי לממש פנטזיה (אם אכן הייתה לו כזאת בחייו) על הבד ולברוא עולם חדש, אחר. גם אם השיק במקצת את הדמויות לחייהן במציאות, הן לא היו המציאות של גוטמן.
לראשונה התנתק מהנוף המוכר שלו. הדמות של עדה ואלרי טל בסרט לא רחוקה מדמותה בחיים, והדירה בה צולמו הסצנות הן דירתה, אבל בכל זאת... כמה יפה וכמה מלא דמיון! זה הסרט בו הביא לשיאו את הביטוי הקמפי אותו כל כך אהב בחייו. האסתטיקה בסרט מדהימה באמת. רגע הופעתה של עדה ואלרי טל מופיעה מתוך ערפילים הוא רגע הולדת אלילה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שחקנים משולי התעשייה
|
|
|
|
|
|
|
את הרכילות על היחסים שהיו בינו לבין ג'וליאנו מר, השחקן הראשי, צריך להשאיר למדורים העוסקים בזה. לעמוס הייתה בעיה, בתקופה הראשונית ההיא: הוא פחד לעבוד עם שחקנים מקצועיים מדי ואסף סביבו, חוץ מתפקיד או שניים, אנשים משולי התעשייה.
סמדר קילצ'ינסקי עוד לא נחשבה לשחקנית אז. היא הייתה דוגמנית. ג'וליאנו מר, היחיד שכבר היה שחקן, נבחר לסרט בדרך חתחתים. אלון אבוטבול התחיל שם את דרכו. מי שליוותה אותו, וזה סרטה האחרון לפני מותה, היא בלנקה מצנר הזקנה שהפכה להיות שחקנית "קמע" של גוטמן.
הבעיה היחידה בסרטים כאלו היא הצד הטכני שלהם. בזמנו, כשעבדתי איתו על סרטיו הקצרים, התניתי תנאי: נקצר את הסרטים כדי שיהיה מספיק כסף כך שהסרט יראה כמו פרודוקציה גדולה, כאילו נשפכו מליון דולר על כל פריים, ולא סרט סטודנטים עני. הם אכן מבריקים יותר מן הבחינה הטכנית.
בסרטיו הארוכים הוא הקפיד פחות, וישנן כמה בעיות טכניות בולטות לעין וצילומים שברור שלו היה לו תקציב לחזור ולצלם מחדש בצורה טובה יותר, היה עושה זאת.
בשבוע הבא: החלק השלישי - "סיפורו של חסד מופלא"
|
|
|
|
|
|
|  | | היה בתחילת דרכו. אלון אבוטבול. צילום ארכיון
| /images/archive/gallery/143/323.jpg | | |
|
| |
|
|
|
|
| |
|
|
|
