התרמילאית הארצישראלית הראשונה
בתחילת המאה ה-20, הרבה לפני שנסיעה למזרח הפכה לשלב מכונן בחייו של הישראלי הממוצע, שלומית פלאו ארזה תרמיל ונסעה להודו, ומאז לא הפסיקה לטייל. בדרך היא פגשה אנשים כמו גאנדי, קרישנמורטי, טאגור ועוד. דיוקן מסקרן של אישה הרפתקנית ואמיצה
פלאום יצאה בגפה אל העולם הגדול עוד בטרם העזו נשים לנסוע ללא בני לוויה, על אחת כמה וכמה לתת-היבשת ההודית. והנה יוצאת אני אל אותו חבל ארץ מרתק ומוזר, כמעט מאה שנים אחריה, וחייה ויצירתה עמי הודות למחקרה המקיף של גוברין. דמותה כבשה את לבי ודמיוני. אותה "נוסעת אלמונית" קמה ועולה לנגד עיני במלוא יופייה ומלבושיה האקזוטיים: עטופה בבדי סארי צבעוניים, שמלות רקומות וגלביות, לראשה טורבנים וכובעי משי, שמתוכם ניבטים תווי פניה העזים. באוזני מהדהדות, מבעד לדפים, שיחותיה עם רבינדראנת טאגור, מריה מונטסורי, שירלי טמפל, ג'ון דיואי, מהאטמה גנדי, שלמה שילר, דוד ששון, קרישנמורטי, רודולף שטיינר ורבים אחרים: מנהיגים, נסיכים, אמנים, פילוסופים ומורים, אשר הותירו חותמם על נפשה של פלאום.
ממכתביה ניכר כי אהבת הנדודים בערה בעצמותיה: "זכות גדולה ועונג עצום נפלו בחלקי, בהיות לי האפשרות לנסוע למרחקים ולראות את העולם. ואם כי העולם נעשה קטן בימינו אלה, ואווירונים, רדיו, ראינוע וטלפון אלחוטי סייעו להתערבות הגזעים, לחלופי הערכים הספרותיים, והפיצו אור בכל אתר ואתר, עדיין אין תענוג רוחני לאדם כנסיעה במרחבי העולם". (עמ' 268-267)
בשובי ממסעותי, מיהרתי להיפגש עם גוברין, מחוקרות הספרות העברית המובילות בארץ, שהתחקתה אחר מסעותיה של פלאום.
מיהי שלומית פלאום, לפי תפישתך?
"במושגים של היום, שלומית פלאום היא התרמילאית הארצישראלית הראשונה. היא קמה ונסעה בתנאים הקשים של אז, ולא רק על מנת להגיע. היא אהבה את הנסיעה עצמה. היא היתה אישה משכילה, שקלטה שפות בקלות, והקפידה ללמוד ולהתכונן היטב לקראת כל מקום אליו הגיעה. היא טיילה, רכשה ידידים רבים וצברה חוויות".
מחקרה של גוברין חושף דמות מורכבת של אשת עולם ססגונית, אהודה ויוצאת דופן, אך בה בעת אומללה ובודדה בארצה. שלומית פלאום נולדה בשנת 1893, ובשנת 1911 עלתה לארץ מפרנקפורט. לפני שיצאה למסעותיה, היא הספיקה ללמוד ערבית. "בשל אופייה, היא התיידדה בקלות גם עם הערבים, סיגלה לעצמה את גינוניהם, צורת הברכה, התנועות, הלבוש ושתיית הקפה", מספרת גוברין. "כשביקרה בארמון בדמשק או בהודו, היתה מתיישבת על הרצפה בטבעיות כמותם והופכת מיד לאחת מהם. התעוררה בה אמפתיה אמיתית לאנשים שפגשה, לא מתוך התנשאות ורחמים, אלא מתוך רצון כן לעזור. אנשים רבים חשו זאת וקיבלו אותה כשווה, ולא כמי שבאה מבחוץ להנחיל תרבות 'גבוהה' וזרה".
פלאום כתבה שני ספרים שנשכחו. הראשון נקרא "בת ישראל נודדת... זכרונות מסעות ופגישות" (הוצאת
גוברין: "כשקראתי את 'בת ישראל נודדת', הבנתי שלפני ספר מסע שהוא גם אוטוביוגרפיה יוצאת דופן. נשים עבריות לא נהגו לכתוב אוטוביוגרפיות בימים ההם, לא כל שכן לנסוע לבדן, אלא רק בלוויית בעל או אח, ובדרך כלל לצורך מטרה מוגדרת. שלומית פלאום, לעומת זאת, הרבתה לטייל לבדה בעולם הגדול, ונהנתה מכל רגע. היא לא נישאה מעולם ולא הקימה משפחה, אך רבים פתחו בפניה דלת לביתם וללבם. אחד מהם היה דוד ששון, שהציג לה את אוסף כתבי היד שלו ואת אוצרותיו האחרים. בחן, בפשטות ובלב חם, הצליחה פלאום לרכוש את אמונו. הקרח נשבר הודות לקסמה ולפתיחותה".
לא חששת שמא היא מגזימה, ומעשיה הם בדיות או פנטזיות?
"כן, בתחילה. אך במסגרת המחקר ניסיתי לאמת את מסעותיה ופגישותיה, ומצאתי אישורים לסיפוריה. אט אט נשביתי בקסם המוזר שלה. פלאום היתה מלכה בצאתה וקבצנית בביתה. מעבר לים, על פני יבשות רבות, היא היתה הנציגה הבלתי רשמית של ארץ ישראל וזכתה להערכה רבה, אבל בארץ נותרה בשוליים".
"נפל בגורלי לחדור לתוך לבה הפצוע של הודו ולתוך סבלותיה, להיות ידידתה של הודו ולהיות כמעט בתה, כאילו היתה הודו מולדתי השנייה... רק ימים מספר, ואני כבר מרגישה את עצמי כאן בין ההודים וההודיות, כאילו שנים רבות חייתי ביניהם. יש שאני מסיקה לי מזה, כי אמנם גם בנו, בנות ישראל, חי עוד משהו מאותה ה'אסייתיות' - ואמנם זוהי מילה חביבה, שאני משננת לי עתה: 'אסייתית', ונפשי חוגגת עלי משום כך... באתי, אפוא, הלום, כמי ששב לביתו שלו, שבנהו ותכננו בעצמו." (עמ' 342)
היכן נמצא ביתו של הנווד? מולדתה של פלאום היא גרמניה, כיהודייה היא עלתה לארץ ישראל, וגם את הודו ראתה כביתה. גוברין: "פלאום תמיד ניסתה לחבר בין התרבות ההודית והיהודית, וכשהגיעה לארץ ישראל ראתה עצמה נציגה של הודו. יש לזכור שבאותן שנים, נחשבה הודו למקום ש'מעבר להרי החושך'".
באותן שנים החלו צעדיה הראשונים של הציונות בארץ ישראל. פלאום פרסמה את רשמיה בעיתונים בארץ, וחלקה עם הקוראים את חוויותיה. היא ראתה קשר עמוק בין ישראל להודו: "והמזרח הרוחני, האם אינו קרוב לנו באמת?" היא כותבת. "אמנם אבדה לנו הנשמה המזרחית ברובה בנדודינו במערב, אולם בארץ ישראל האם לא עתידה היא להתעורר בקרבנו מחדש?" (עמ' 159, מתוך "על המשמר").
בין השנים 1924-1922 שהתה פלאום בשנטיניקיטן (נווה שלום), באשראם שהקים טאגור לתלמידיו. טאגור היה משורר נערץ מאוד באירופה בכלל ובקרב יהודים בפרט, ובשנת 1919 תירגם דויד פרישמן את שירתו בכתב העת 'התקופה'. עם מותו, בשנת 1946, פרסמה פלאום את ספרה הביוגרפי עליו. פלאום ישבה במחיצתו ימים רבים, לגמה ממעיינות חכמתו וסגדה ליצירתו ולאישיותו הכובשת. מספרה של גוברין עולות תהיות לגבי טיב היחסים ביניהם. אין ספק כי דמותו השפיעה עליה מאוד: "בימי שהותי בבית ספרו של טאגור הייתי כל כך שקועה בעולם המחשבה והיצירה שלו, שהגעתי לידי מצב אשר ההודים קוראים לו מצב של אקסטזה תמידית". (עמ' 342)
אדם אחר שפלאום ראתה בו מורה הוא מהאטמה גנדי. על היום שבו פגשה בו היא מספרת: "קשה היה לי לעלות במדרגות - כה נרגשת הייתי. זה היה רגע חגיגי גדול בחיי, עדיין זוכרת אני את הרגש שנתעורר בקרבי בראותי את גנדי יושב על הכסא, חלש ורזה. השתחוותי לפניו לפי המנהג ההודי. הוא הושיט לי את ידו. נמשכתי אליו כבחבלי קסמים". על אף ההתרגשות, השיחה ביניהם קלחה: "הצחק הצחקתיו פעמים אחדות בזו אחר זו, בספרי לו את כל הרפתקאות הדרך שלי, כי בעגלה קטנה, בעלת שני אופנים, עברתי דרך ההרים, העמקים והחולות, ושלוש פעמים נהפכה העגלה והפילה אותי ארצה. אבל חפצי לראות את גנדי ולשוחח אתו היה כל כך גדול, שלא נרתעתי מפני כל קושי. סיפורי זה שעשע מאוד את רוחו של גנדי". (עמ' 170)
"הרעיון כי בעוד שעתיים אעזוב את הארץ השרה עלי עצבות. הודו עודדה וגם דיכאה אותי, העידוד בא לי מרצונה לחירות, הדיכוי בא בראותי את המיליונים של בני הודו חיים חיי רמשים, כשהם עטופים ערפלי העוני והבערות". (עמ' 188)
בעצב רב נפרדה פלאום מתת היבשת וחזרה לישראל, אך הודו נותרה בלבה. לפני שעזבה, אמרו לה ידידיה: "את הנך כאחת משלנו, ואין לנו שום סודות מפניך. זהו קארמה (גורל) שלך - דבר הולדתך בצורה אירופית, אולם את אירופית רק בחיצוניותך. ה'אני' שלך הוא אסייתי ובחייך הקודמים היית כזאת גם בגופך, כשם שהנך הודית כעת בנפשך". (עמ' 189)
בישראל לעומת זאת היו שלעגו לפלאום וראו בה אישה מוזרה, אקסצנטרית ותמהונית. כל מי שפגש בה ציין את הבגדים המיוחדים שנהגה ללבוש, אותם הביאה מהודו. הופעתה משכה תשומת לב רבה ולעתים אף עוררה גיחוך, בהיותה כה יוצאת דופן בנוף המקומי. היא ביקרה בבתי ספר בארץ, והציתה את דמיונם של רבים בסיפורים ממסעותיה. מספרת פנינה אלבר חכמי: "היה זה בשנת 1936 או 1937. באה לבית ספרנו אישה שזה עתה חזרה ממסע בהודו, והיא הוזמנה לספר לנו על מסעה ובעיקר על בית הספר בו שהתה, ללמוד אותו ואת דרך החינוך בו. הסיפור נראה לי כה מרתק וקסום, ואני ילדה בת 11 נכבשתי בקסם הזה ועד היום הוא מלווה אותי... הערצתי את האישה שהיה לה את האומץ לקום, בימים של אז, ולצאת למסע כה מרתק. והיא היתה לי לדגם, וחשבתי או קיוויתי שאוכל לעשות כמוה..." (עמ' 313)
חוויות רוחניות חוותה פלאום לא רק באסיה, אלא גם בארצנו. גוברין: "היא היתה אישה רליגיוזית שחשה התמזגות עם הטבע, ותחושה זו התחזקה אצלה בעיקר בירושלים. היא מתארת בספרה מצבים אקסטטיים והתגלויות שחוותה בעיר. היא תיארה את ירושלים כ'אהוב', באופן מיני וחושני. היא אהבה לטייל לבדה. היא מספרת שבעודה יושבת בהר הצופים או במדבר יהודה, היתה מגיעה להתפשטות הגשמיות".
פלאום טיילה במזרח התיכון, והגיעה למצרים. "הדממה הבלתי מופרעת של המדבר, ראשו השקט של הספינקס, המעורר יראת כבוד, גדלות הפירמידות - הכל חובר יחדיו לנסוך עלי כשפים. לפיכך הרגשתי את עצמי מאושרה כאילו התמזגתי בהרמוניה גמורה עם סביבתי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי את קריאתו של המדבר. צמח בי חשק ללכת ישר לתוך חשכתו הקדומה... מורה הדרך החביב המנוסה, שניהל את גמלי, לא נתן לי בשום פנים לעשות זאת והיה מחזירני לעולם הממשי". (עמ' 206)
פלאום אמנם התגוררה בארץ, אך נסעה מדי פעם לאירופה ולארצות הברית. באוניברסיטת קולומביה היא פגשה בסטודנטים מכל רחבי העולם, והתרגשה ממפגש התרבויות: "אין דבר בעולם העלול להביא את העמים לידי הבנה הדדית יותר מידידות ממין זה, המבוססת על חילופי דעות, הרחבת הידיעות והתפתחות רעיונות ואידיאלים משותפים בין אנשים צעירים מכל חלקי התבל, המתמכרים למחשבות שבכובד ראש". (עמ' 127)
מה עלה בגורלה של פלאום, בסופו של דבר? כיצד חלפו שנותיה האחרונות, כשכבר לא יכלה עוד לנסוע?
גוברין: "היא חיה בעוני מרוד ובבדידות. ביתה היה מלא בדיוקנותיה, אותם איירו ציירים ידועי שם, ובמכתבים שהחליפה עם גדולי עולם. ארכיונה אבד, ובו גם מכתביו של טאגור אליה וציור שצייר והעניק לה במתנה. לצערי, מנהלי הארכיון של טאגור בהודו סירבו לשתף איתי פעולה, ולא הצלחתי לקבל את חלופת המכתבים ביניהם".
סוף עצוב לסיפורה של המטיילת הססגונית, אך "לאורך ספרה שבים וחוזרים הביטוי 'היתה לי הזכות הגדולה', ולא מופיע אף לא ביטוי אחד של צער והחמצה על שלא נישאה ולא ילדה. היא הרגישה שחיה את החיים האמיתיים במסעותיה המרובים".
על אף מחקרה של גוברין, דברים רבים בסיפור חייה של פלאום עדיין מעורפלים. "סימני שאלה רבים עולים: מי היו האנשים והמוסדות שתמכו בה, אם היו כאלה? כיצד מימנה את מסעותיה? זו תעלומה בעיני. האם היה קשר עמוק יותר בינה לבין המשורר טאגור, שמתחת לפני השטח אולי לא היה אדיש אליה? האם ניהלה רומן עם הסופר דב קמחי, שכתב ספר בו אחת הדמויות מבוססת עליה? כחוקרת אני חייבת לנהוג בזהירות, ויכולה רק להסתמך על תיעוד ולשער השערות זהירות ומרוסנות. לכן אני קוראת למי שחפץ בכך, לסופרים, מחזאים ותסריטאים, למלא את החורים החסרים בסיפור חייה מדמיונם, על סמך הביוגרפיה שכתבתי".
ציפי שחרור היא סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה 2003.
המאמר פורסם לראשונה ב"חיים אחרים" הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 115, אפריל 2006. לאתר חיים אחרים
נא להמתין לטעינת התגובות
