כובעים מדברים
כובע אדום על הראש או כובע אפור בלב? עדית פאנק בודקת מה גורם לנו לחזור על אותן טעויות במקום לשחרר אותן. מריה האפורה, חלק שני
אז הנה הסוד.
בעודי מלמדת ציור, לפני שנים רבות, היו לי שני תלמידים אהובים, צעירים ומוכשרים במיוחד. לאחד מהם קראו שגיא, ושם משפחתו של השני היה בר. שניהם לא שמרו איתי על קשר מאז. ופתאום הופעת בחיי, מבקש לעצמך ציור שלי, ושמך, שאותו בחרת לעצמך, כמו שסיפרת לי, הוא שגיא בר, שילוב שמותיהם של שני תלמידי מימים רחוקים כל כך. כנראה שככה זה עובד. ככה מחליפים כובע בכובע במעגלי החיים. שגיא בנדיבותו אפשר לי לפרסם את ההתכתבות בינינו.
אני עובר תהליך די מוזר עכשיו, משהו שקשור אולי לקרבה לגיל 30. בטורים שלך, את מדברת פעמים רבות על חוויית חיבור למהות האמיתית שהייתה אי שם בילדות, תוך קבלה של כל מה שקרה מאז, מבלי לתת לדברים להגדיר אותך. מוזר לי עד כמה זה מצליח להתחבר למה שאני עובר בגילי הצעיר יחסית. אולי הורים תובעניים, אולי רצון ישן לנצח את כולם ועל כולם, אולי משהו אחר שהתפספס בדרך. לא יודע. אבל לאט לאט אני פוסק להילחם עם מה שהייתי או לנסות להבין מה היה אם. מתחיל לקבל את מה שעבר ולהשאיר אותו מאחור. היום אני מנסה סוף סוף לחבוש את הכובע האדום. את יודעת, בסיפור הנפלא על מריה נשארה שאלה פתוחה. מה יקרה למחרת בבוקר. האם העיניים שיסתכלו על העולם יהיו העיניים האפורות של מריה שעכשיו יש לה זיכרון קטן ומתוק של עולם אחר, או שאותה חוויה תגרום לה לתת חיבוק חם למריה האפורה ולנשק אותה לשלום אחת ולתמיד. אולי לא ברגע אחד ובלי כאב השינוי. והאמת, גם לא בלי התלבטות וחרטה. אבל האם המנגינה החדשה שנוצרה בתוך הנפש תסכים להישאר?
ביקשתי שיספר לי עוד על שמו.
גדלתי ברוסיה עד גיל 13. זוכרת שאמרתי לך שגם שגיא וגם בר זה מבחירה? לא נולדתי בשם הזה. אבל נורא רציתי להשתלב אז, להיות כמו כולם. כשהגענו לארץ, גרנו במושב של תימנים. אני זוכר שהייתי מטגן את עצמי למוות בבריכה של המושב בשביל להיות קצת יותר שחום, כמוהם. היום אני מסיים תואר שני בהנדסה ועובד בחברת היי טק גדולה. אוהב את עבודתי. גר בתל אביב.
הסיפור על מריה נתן לי פרספקטיבה חדשה. היכולת לשאת את הכובע האדום, בין אם הוא על הראש ובין אם לא. זה גם מתקשר גם לנושא הסמים. כבר שנים רבות שלא עשיתי על עצמי שום ניסויים בשחרור התודעה באמצעים כאלה. אבל לפני 4 שנים, כשאבי נפטר והשאיר אחריו הרבה כעס בלתי פתור, מצאתי את עצמי בורח לפעמים לתוך האקסטזי. אני חושב שדווקא הסם הזה ממחיש לחלוטין את רעיון הכובע האדום, ואני רחוק מאוד מללמד זכות על סם כלשהו, אבל לי לפחות הוא גרם לתחושה כללית מדהימה, אופוריה, וראיית העולם בהרבה צבעים. אבל כמו שאמר לאו טצה, חמשת הצבעים מכהים את עין האדם, וברגע שיורד הכובע, העולם חוזר להיות אפור, אפילו יותר ממה שהיה קודם. החוויה נשארת. עצם ההבנה שמשהו כזה קיים, נשארת עמוק בפנים, כמו זרעים של צמח טרופי. היום אני מרגיש שאני מתקרב שוב למצב הזה, אבל
לעתים רבות מדי, כתבתי לשגיא בחזרה, אנחנו חוסמים את דרכנו מבחירה לא ברורה, רגשית בעיקרה. ושאלתי את עצמי, מה בעצם גורם לנו לחזור על אותן טעויות במקום לשחרר אותן, ובכך למנוע מעצמנו לצאת לחופשי.
שגיא ענה בקטע של גתה שהוא תרגם
הנה אם כן, שיקוי הנעורים והאושר
בלי קסם, כסף או רופאים מומחים
תפרוש לכפר, חרוש את השדה יום יום
תהיה פשוט שבין פשוטים
ללא חברה רבה או רחמים עצמיים
תאכל מעט מיבולים אשר תקצור
על מחשבות אסור ללכת סחור וסחור
תהיה מוכן גם לזבל לבד את השדה
תחיה יום יום מהיד אל הפה
האמן לי, שם בכפר,
תחזור במהרה להיות
צעיר ומאושר
זה קטע מתוך נאום השטן לפאוסט, שלא האמין ביכולת המכשפה להחזיר לו את נעוריו ולעשות אותו מאושר. השטן, הסביר לי שגיא, ציני כמובן. כלומר הנה התרופה שאתה כל כך רוצה, אבל הרי אתה לא מסוגל להשתמש בה, לכן אתה זקוק למכשפה. אחר כך שאלתי את שגיא וגם את עצמי מתי אנחנו באמת בוחרים לצאת בחיינו לחופש.
בסיפור על מריה יש לפחות שני מצבי בחירה. אחד מהם, הוא להמשיך לחיות באפור, לעתים מחוסר ברירה - חינוך, תרבות, מצב רגשי, חוסר אונים שלא מאפשר פתיחות לדיאלוג שונה מהקיים. האפשרות השנייה היא לבחור. לברוא את האדום מבחירה. רק לחלק מאיתנו התאפשרה הזכות להיוולד עם כובע אדום. אבל חלק מאיתנו חש געגוע עמוק אל הצבע בתוכו, לא מוותר עליו, אבל פוחד ממנו מאוד. תחשוב על מריה האפורה, כתבתי לשגיא, היא הרי הכי יפה בעולם, לא? אבל אף אחד לא אמר לה את זה עד שלא היה לה אומץ להיכנס לחנות שמציעה אפשרות שונה ממה שהיא הורגלה אליה. עצם כניסתה לחנות הוא צעד שמכיל שינוי. הכובע הוא רמזור בחייה. האם הוא אדום כמו סכנה או אדום כמו יצר החיות? מי הילדה שרואה את יופייה, מי המוכרת שדוחפת אותה לצאת עם הכובע לעולם הגדול, נאהבת ורצויה? מי הרחוב שנעשה צבעוני, מי השוער שפותח לה את הדלת, מי הבוס שמזמין אותה לצהריים, זה קורה לה מבחוץ או מבפנים? האם זו היא על כל דמויותיה, או סם חיצוני? ואל תשכח שהכובע לא היה על ראשה בכל אותו זמן...
האם זו היא שלא העזה לשים כובע אדום על ראשה, או שמא מעולם לא חוותה תחושה כזו קודם ולכן לא העזה? אולי זה כל הסיפור. אולי היא בכלל רצתה שיאהבו אותה אפורה כפי שהיא, ואולי היא הייתה כל כך אפורה בנשמתה, עד שהיא לא האמינה שהיא יכולה להיות אדומה. ואולי להפך. אולי זה בכלל לא סיפור על כובע, אלא על שדות מרעה ירוקים בנשמתנו. כמו בשיר קסום מגיל נעורי.
Once they were green fields, kissed by the sun"…. " מכיר את זה?
לפעמים יוצא לנו לשים פעם אחת בחיים כובע אדום או אפור על הראש, ולראות איך זה מרגיש. אבל הבחירה האמיתית בעיני, היא הגילוי עד כמה אמונה פנימית מאפשרת לחוש טוב, גם כשהראש חשוף.
תשמע בדיחה, כתבתי לו. היא ממש על סיפור הכובעים בחיינו. בעיקר על האמונה הפנימית או הוויתור עליה. איש אחד, תל אביבי חילוני, עשה סיבובים מתחת לביתו ולא מצא חנייה. הוא היה נואש ועייף כל כך עד שהוא פנה אל אלוהים והבטיח לו שאם הוא ימצא חנייה, הוא גם ישמור שבת וגם יעבור לירושלים. ממש באותו רגע התפנתה חנייה זעירה סמוך לביתו. הוא התאמץ, הזיע,שבר הגה הלוך ושוב, ולבסוף יצא ממכוניתו, פנה לשמים, ואמר לאלוהים: טוב, לא חשוב, כבר הסתדרתי לבד...
האם זה הכובע שכולנו זקוקים לו מבחוץ כדי למצוא חנייה? האם רק כשהעולם אומר לנו שאנחנו יפים, המוח שלנו מגיב כימית, ואכן זה סוג של סם טבעי, שהופך אותנו יפים בעיני עצמנו, ואז אנחנו מוצאים חנייה? ולמה בעצם אמירה שלנו בתוך עצמנו לא עושה לנו את זה? למה אנחנו זקוקים לאמונה מבחוץ, כדי למצוא חנייה מבפנים, ולמה אנחנו כה זקוקים להשתקפות מראה כדי להרגיש עם כובע אדום?
ואתה יודע מה שגיא, גם כשמראת חיינו כאילו מתנפצת, לא תמיד אלה אנחנו שמנפצים אותה. לפעמים הכאב העצום של מי שעומד מולנו מנפץ אותה רק כדי לא להשתקף בתוכה.זה קורה. ככה נוצרו אגדות ילדים עממיות בנות מאות שנים. כמו המלכה הרעה שמנפצת את המראה של שלגיה כדי לא לראות את כיעורה שלה. מלכת השלג שמקפיאה את יצר החיות של הילדים כדי לא לחוש את הקור בלבה. המכשפה באגדת עמי ותמי. ולמה למשל, אני שואלת את עצמי, טיגנת את עורך בשמש כדי להיות דומה להם, והם לא ישבו בצל כדי להבהיר את עורם?
כובע אפור או כובע אדום? יתכן שאם אדם לא חש את הכובע האדום שלו, כחלק ממנגנון פנימי של הערכה עצמית, הוא תמיד ירגיש אפור בתוכו. אולי הכובע האדום, אותו כובע שהוא משלם עליו, אבל שוכח לקחת אותו, משאיר אותו תמיד עם כובע אפור בלב. אין לי תשובה. אבל מאז שנקלעת לחנות הכובעים של חיי, מריה שואלת עליך כל בוקר. והחיוך שלה משמח את לבי.
לאתר הבית של עדית פאנק
נא להמתין לטעינת התגובות
