ילד הפלא מהתותחנים
את התסכול היצירתי מכוורת יוני רכטר שיחרר בתקופה המופלאה של 14 אוקטבות
או במלים אחרות, לא קל להיות יוני רכטר ב-1974. ילד הפלא מלהקת התותחנים, שהתלבט בין קריירה מובטחת בארכיטקטורה לבין עתיד לא ברור במוזיקה, שקיבל לא מזמן את הצעתו של דני סנדרסון להצטרף ל"כוורת", שהיה המופנם היחיד בין השבעה ונאלץ לשבת בצד ולראות אותם משתטים. אבל רכטר מצא פיתרון. היה לו חבר, קראו לו אבנר קנר. בתיכון הם שיחקו כדורסל יחד, אחר כך נפגשו שוב באקדמיה. "אתה אוהב את הביטלס?", שאל יוני את אבנר, "וואלה, גם אני". זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.
ייתכן כמובן שזוהי הפשטה קיצונית, אבל ייתכן גם שלא; במבט לאחור, נראה שאותו תסכול יצירתי ואותה תחושת חוסר מיצוי אמנותית שפעמה בלבו של רכטר הצעיר, היו הדלק שהבעיר את אחת מהתפרצויות הגעש המוזיקליות המקסימות של התקופה. העיקר שיצא תקליט: "14 אוקטבות".
14 אוקטבות הן השבע שהיו בפסנתר של רכטר פלוס השבע שקנר הביא מהבית שלו. בנוסף, הצטרפו אליהם אורחים כמו זוהר לוי בתופים (אקס "אחרית הימים", תזכרו את השם) וכמה נגנים מכוורת. החומר נע בין רוק ישראלי מתקדם, ג'ז על סף האוונגרד והרמוניות שהובאו הישר מתקופת הבארוק.
אי אפשר להגזים באומדן המרחק שבין הקלות המהנה של "כוורת" לבין החתרנות הקיצונית של "14". כך, למשל, הלחינו השניים (שדרך אגב, בחרו לחתום יחד על השירים, סטייל לנון-מקרתני) גרסה חדשה לקלאסיקה הסשה-ארגובית "כשאור דולק בחלונך". אם אתם מכירים את השיר המקורי של "שלישיית גשר הירקון", המלים ודאי זורקות אתכם לאיזו מרפסת מוארת בפנס רחוב, בשדרה מצויצת ציפורים בתל אביב הקטנה, כשקולו הרך של רומנטיקן צעיר שר לאהובתו תחת חלונה ומנסה להבין מדוע זה כבה האור. לא כך הוא המצב בגרסתם של רכטר וקנר. הציוצים הפכו לניסור מצרצר של פסנתרים חשמליים, ההרמוניות הסתבכו והפכו לכאוס מוזיקלי מאורגן היטב (יש כזה דבר), והרומנטיקן הצעיר הוא כעת מציצן סדרתי.
יוני רכטר, זוהר לוי ואבנר קנר ב-14 אוקטבות. צילום: אבי דיין אבי דיין
רצף יצירות מורכבות להפליא
זוהי רק ההתחלה. לצד האינטרפרטציה הקיצונית הזו, הלחינו השניים את "לא טוב היות האדם לבדו" המפורסם, רק שאת העליצות שאיפיינה את לחנו של מתי כספי, החליפה עגמומיות קודרת (טיפ: האזינו לקולו של גרוניך שמצטרף בפזמון האחרון); "To Be Alone" - בלדה ביטלסית יפהפייה, שמאוחר יותר הוקלטה בעברית על ידי אריק איינשטיין; או "בלוז שקט מהדרך", ששר זוהר לוי.
14 אוקטבות היה קודם כל הרכב של הופעות. ליוני ולאבנר היתה הלצה קבועה: הם ניגנו לקהל נעימה ידועה בשני פסנתרים, ובשנייה מסוימת קמו לפתע ורצו על הבמה, רכטר התיישב ליד פסנתרו של קנר ולהפך, והשניים המשיכו לנגן כאילו דבר לא קרה. מין הלצה סטודנטיאלית כזו.
חלפה בערך שנה עד שההרכב חדל להופיע, ומה שנותר ממנו היו 50 שעות ההקלטה שהוקצבו להם על-ידי המפיקים.
האמת היא, ויסכים כל מי שיעמיק באלבום הנהדר הזה, ש"דמעות של מלאכים" לא עולה באיכותו על שאר השירים - רצף יצירות מורכבות להפליא, המבוצעות בפרץ נדיר של אנרגיה. באחד הראיונות מאותה תקופה, מספר רכטר שכשניגש לבקש מחבריו ב"כוורת" רשות לצאת בפרויקט צדדי, אמרו לו "בסדר, רק שלא ייתנגש עם החזרות שלנו". 30 שנה אחרי, לא נותר אלא להודות לדני, לגידי, לאפרים, לאלון, ליצחק ולמאיר על שאיפשרו לרכטר הצעיר להראות מה הוא באמת יודע לעשות.
יוני רכטר. צילום: יעקב אגור יעקב אגור
עדכון אחרון : 11/8/2005 14:25
נא להמתין לטעינת התגובות
