מאסטר פיס
עמליה דיין, בת-של, נכדה-של, אקס דוגמנית ונערת זוהר, השתלטה על מוסך למוניות בניו-יורק והסבה אותו לגלריה שעוד לא נפתחה וכבר לא מפסיקים לדבר עליה
אם יש כאן בלבנט אפס קצה של אצולה מקומית, הוא נקבץ ובא אל הנערה הקוסמופוליטית הזו, התרכז בקצות חיוכה הזוהר. דיין צועדת בשבילי האספלט של מנהטן משל היו המשעולים של נהלל, מגיחה מצ'יפיריאני, מסעדה איטלקית יוקרתית באפר איסט סייד במנהטן, כאילו לא הזיעה קשות על מכירת בוקר מוצלחת בגלריה, ומנהלת סמול טוק עם אספן אמנות עלום שם כמו הייתה מקשקשת עם חברה על המסיבה של אתמול. עכשיו, בתום שבע שנים של ביקורי סטודיו, טיסות לגלריות באירופה וברחבי ארצות הברית, מסיבות ומכירות פומביות, פתיחות וביקורים בבתי אספנים, היא עושה את הדבר האמיתי. יחד עם סטפניה בורטולמי, היא תפתח בשבוע הבא את שעריה הרחבים של הגלריה "Bortolami Dayan".
ההסתובבות בצ' לסי, אי שם בקצה המערבי של מרכז מנהטן, מרחק זריקת אבן מההדסון המזוהם, אינה בהכרח מהנה. החיפוש אחר הכתובת של הגלריה החדשה שכל העיר מדברת עליה אינו מעלה דבר, לפחות לא בסיבובים הראשונים בשכונה. ביום ראשון בלילה רחוב 25 כמעט שומם. המוסכים נטושים, וגם עשרות הגלריות המקשטות את הרחוב חשוכות ונעולות. דממה ברחוב, רק מקצב תופים שבוקע מחלונות אולפן ההקלטות הסמוך, כמו לב דופק, מספק אות חיים. כמה רוקרים שיוצאים לסיגריה מפנים לכיוון הנכון, אור שקורן מאחד הפתחים, מטרים ספורים קדימה. האור מוביל למה שנראה כמו מוסך מפואר.
אחד העובדים שוטף את הרצפה. רגע של בלבול, אבל אותו עובד מאשר, זו הגלריה. מקטע הרחוב הקצר שבו ממוקמת הגלריה, בין השדרה העשירית לאחת עשרה, מתקיים בשני ממדים: זה שביום וזה שבלילה. ביום מדובר בעוד שדרת מוסכים עצבנית, דגם צנוע של רחוב המסגר, אם תרצו: נהגים מקללים, רעשים מחרישי אוזניים מכלי העבודה וריחות של שמנים שמשתלטים על האוויר. ואילו בלילה, "בלילה, כשפותחים גלריה החדשה", מספר עובר אורח, "זה משהו אחר לגמרי, אי אפשר לזוז".
אי אפשר להזיז את האוטו?
"לא את האוטו, את הגוף. הכל מפוצץ".
ככה , אחרי סגירת המוסכים, הופך הרחוב ל"גלרי ליין", שדרת הגלריות. אי אפשר ללכת מטר בלי לפגוע בחלל תצוגה. "זה פשוט מדהים", מספר עובד באחת הגלריות, "כל יום צץ פה משהו חדש". המשהו החדש הבא הוא "ברטולמידיין", שבמבט ראשון נראה כמו האנגר צה"לי מפואר של אף-16.
חמישה חודשים עבדו על הפיכת 400 מ"ר של מוסך למוניות, עם קירות מתקלפים ורצפה מתפוררת למה שהוא היום. "היה לזה אור טבעי וממדים נפלאים", סיפר ביל כץ, המעצב שהופקד על המשימה, למגזין "ווג". " אנחנו בסך הכל הכל הפשטנו את המקום". מוטיב הגראז' היחיד שנשאר הוא הדלת שמתקפלת מהתקרה למטה. כל השאר עדכני: רצפת בטון אפורה, קירות לבנים, תקרה בגובה כשבעה מטרים, עם חלונות שמש רחבים ושרשרת מנורות מרובעות. נדמה כי הכל מוכן ומזומן לפעילות, רק דבר אחד חסר: האמנות. היצירות שישיקו את המקום יוכנסו זמן קצר לפני הפתיחה הנוצצת.
בדצמבר 2000 הקדיש המגזין "הארפר'ס באזאר" כתבה נרחבת לשלוש הגלריסטיות המובילות בניו יורק. אחת מהן היתה דיין. "הן נראות ומתלבשות להפליא, מתערבבות עם האנשים הנכונים ובעלות מהלכים בסצנה", נכתב שם. דיין צולמה לכתבה כשהיא לבושה בחצאית שחורה של גוצ'י וחולצה מהפלי מרקט של צ'לסי, זוהרת ומוקפדת. ג' פרי דייטש, שאצלו עבדה באותה תקופה, לא חסך במחמאות: "היא אחת מהאנשים המרשימים ביותר בדורה היום", העיד . באותה כתבה אין כמעט התייחסות למשפחתה המהוללת של הגלריסטית הצעירה, פרט לאזכור קצר של סבה, "הגנרל עם הרטייה על העין".
בניו יורק היא רק גלריסטית מבטיחה, אבל בארץ יש עליה חתיכת מטען נוסף. משפחה מפורסמת, ילדות מפורסמת, חברות מפורסמות. דיין, 32, היא בתם הבכורה של אהרונה ואסי דיין. ב-79' התגרשו הוריה, והיא ואחיה אבנר עברו לגור עם אמם בגני יהודה. אהרונה, בת
כשדיין היתה בת 16 שכנעה אותה חברתה שלי גפני לעשות תיק צילומים אצל צלם האופנה מנחם עוז. היא הלכה על זה ומהר מאוד הפכה לדוגמנית צילום ומסלול מבוקשת. באותה תקופה התראיינה לשבועון הנוער "ראש 1". " ההורים לחצו עלי לא לדגמן", סיפרה , "אבל אחרי שראו שאני מרוצה, הבינו שאין בזה פסול". בראיון שנתנה למגזין נוער בקיץ89' סיפרה בתמיהה מסוימת: "לא ידעתי שילדים מתחפשים בפורים לסבא שלי, עם הרטייה על העין והמדים". באותו ראיון כבר הקפידה להיזהר לגבי עניינים משפחתיים: "אני לא רוצה לדבר על המשפחה שלי, כי הם מאוד מפחדים ממה שפרסום יכול לעשות".
לפני כחודשיים התקיימה ועידת פסגה באי מיקונוס. איריס ריבקינד, חברתה הטובה ביותר של דיין, התחתנה שם והזמינה את כל ה"פארטי גירלס" כפי שהיא מכנה אותן: אורלי ויינרמן, סנדרה רינגלר, שלי גפני, הסתופפו כולן תחת חופת הזיכרונות העליזה מימי "שירוקו", המועדון המיתולוגי שם היו מבלות כנערות. "הדבר הראשון שעשיתי זה לרוץ למלון להיפגש עם עמליה, זאת היתה פגישה מדהימה", מתרפקת ריבקינד. "היא חברה הכי טובה, תמיד בשבילי, יודעת להקשיב".
גם אורלי ויינרמן מתארת איחוד מחודש: "אחד הדברים שהכי שימחו אותי בחתונה של איריס היה לפגוש את עמליה, לראות ששום דבר אצלה לא השתנה. תמיד היה אכפת לה מכל אחד. לא משנה כמה אנשים היא תכיר במקום מסוים, היא עדיין תיתן לכל אחד את היחס הכי אישי, תקשיב לו כאילו הוא היחידי בחדר שמעניין אותה, ותתייחס אליו כך שירגיש שהיא באמת רוצה לעזור לו. בכלל, היא בחורה שמפרגנת בקלות. כשראיתי אותה בחתונה, הבנתי כמה התגעגעתי אליה".
הן מכירות מגיל צעיר מאוד, מעט אחרי שדיין שיחקה בסרטה של הבמאית מיכל בת אדם "בן לוקח בת", וקצת לפני שהתבגרה ונהייתה כמעט דוגמנית. ויינרמן, שחזרה לארץ מדרום אפריקה כשהיתה בת 16, התברגה לחבורה: "אמא שלי הכינה לי ארוחת בוקר חגיגית ליום הולדת 16 והזמינה את כל החברות. היה לי כיף לראות את כולן, אבל עמליה, היא היתה משהו מיוחד. מדהימה, יפהפייה ואצילית. כולם תמיד חיפשו את חברתה, כי איתה זה יהיה יותר מעניין והרבה יותר כייפי ". "עמליה היתה סקסית גם כשהיינו ממש ילדות ומאוד כריזמטית וחזקה", מספרת גפני, שמכירה אותה מגיל 14. " היא תמיד הלכה לפי הראש שלה, צעדה קדימה והשיגה מה שהיא רוצה. כשנסענו חבורה של בנות לאילת, היא היתה הכי דומיננטית, אי אפשר היה להתעלם ממנה. בחתונה של איריס היא נראתה מאושרת, שידרה המון עוצמה, בדיוק כמו פעם".
ריבקינד מסבירה כי המסלול שאותו עשתה דיין היה ידוע מראש, לפחות לה: "עמליה מאוד אינטליגנטית ולגמרי מפוקסת לגבי המטרה שלה. היא תמיד שאפה למקסימום, היה לה ברור שתפתח גלריה ושתגיע לטופ". הן לא למדו באותו בית ספר, אבל ידעו שדיין תלמידה מצטיינת. "היא היתה ילדה פרפקציוניסטית, רצתה להשיג את הציונים הכי גבוהים", אומרת ויינרמן. "נהנינו ביחד, עשינו כיף לא נורמלי, אבל בכל מה שקשור ללימודים היא היתה הכי רצינית. כולנו ידענו שהיא תלמידה מצטיינת, אבל היא לא דיברה על זה, לא עשתה עניין. והרצינות הזאת היתה חלק מהתפישה שלה לגבי כל דבר שעשתה".
דיין למדה במקיף יהוד, בלטה במיוחד בספרות ובמתמטיקה, חלמה על טיול ארוך באירופה ועבדה כמלצרית בקפה הכי איני של אותם ימים בתל אביב, קפה בלפור. בצילומי האופנה מאז היא רצינית מדי עבור נערה בגיל ההתבגרות, שהחליטה לקחת את המסלול המהיר לחיי הזוהר. במדורי הרכילות דיווחו שהיא "קורעת את רחבת הריקודים של המועדונים הכי חמים בעיר", בלשון הזמן ההוא ובמראה האייטיז הכולל פק"ל בגדים מזעזעים. כשנראה שהיא עומדת לפתח קריירה של דוגמנית, פנתה לעסוק בתחום האהוב עליה באמת: אמנות.
אחרי שהשלימה לימודי תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב עבדה דיין בגלריה תירוש למכירות פומביות. "מכרים משותפים הכירו בינינו והמליצו לי לקחת אותה לעבוד אצלי", מספר מיקי תירוש, אז בעל הגלריה והיום סוחר אמנות בינלאומית שחי בלונדון. "היא התחילה בתפקיד סגנית המנהלת בגלריה בתל אביב. מהר מאוד גילתה הבנה לדרישות התפקיד, התמחתה באמנות מודרנית ועכשווית ועשתה הכל: מאיסוף החומר וקיטלוגו, עד ניהול המלאי ושכנוע לקוחות. אמנם עדיין לא היו לה תפקידי אוצרות באותו שלב, אבל היה בה שילוב של הבנת הסיטואציות עם מציאת פתרונות מיידיים".
השילוב בין אמנות לעסקים עניין את דיין, והיא נרשמה ללימודי תואר שני בניהול אמנותי באוניברסיטת ניו יורק, אותם סיימה לפני כחמש שנים. לקראת סיום לימודיה חיפשה מקום להתמחות בו. הבחירה נפלה על הגלריה של ג' פרי דייטש, ממוסדות האמנות הבולטים בסוהו הניו יורקי, שם התקדמה עד לתפקיד מנהלת הגלריה. לאחר מכן עברה לבית המכירות הפומביות פיליפס שבו שימשה כמומחית בתחום האמנות העכשווית.
פיליפס, בבעלותה של הישראלית דניאלה לוקסמבורג, נחשב לאחד מבתי המכירות החזקים בשוק העולמי. בראיון ל"מעריב" ב-2002 סיפרה לוקסמבורג מדוע החליטה להזמין את דיין לעבוד אצלה: "החלטנו לקחת את עמליה ולשלם לה יותר ממה שהיתה מקבלת בכל בית מכירות אחר, והיא תהיה איתנו כי ההבדל במכירה ובקנייה של עבודת אמנות, אחרי שהעבודה כבר עוברת ידיים, זה באיכות האנושית שעומדת לידה, מאחר שליצירה יש ערך פואטי בלבד. אז מי שמתרגם את הפואטיות לשפה, זה האיש שעושה את ההבדל".
כשנשאלה כיצד נודע לה על דיין, השיבה: "הדרך הכי טובה לדעת בשוק שלנו זה באמצעות אספנים. ידעתי שהיא קיימת, ידעתי שהיא עושה עבודה מצוינת בג'פרי דייטש, כיוון שככה סיפרו בשוק, אבל לא הכרתי אותה. מי שסיפר לי עליה היה דווקא אספן ישראלי. חשבתי שהיא תוסיף לנו ולהבנתנו את שוק האמנות העכשווית. כשהכרתי אותה חשבתי שהיא מצוינת מכל מיני בחינות, ומהרבה בחינות שהיא אפילו לא יודעת".
לוקסמבורג הפכה לחונכת לא רשמית של דיין. "מעבר להבנה שיש לעמליה באמנות, צריך לזכור שהיה לה בית טוב", אומר פרופ' מרדכי עומר, מנהל ואוצר ראשי במוזיאון תל אביב ומרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. "היא מאוד מזכירה את דניאלה לוקסמבורג, שהיוותה עבורה מודל לחיקוי, ונראה שהיא הולכת בעקבותיה. אצל דניאלה היא קיבלה ליטוש ועיצוב לפיגורה המקצועית".
עומר מצביע גם על המשך דרכה המקצועית בגלריה גגוזיין כבחירה מושכלת שנשקלה היטב: "עמליה החליטה להמשיך את דרכה המקצועית דווקא בגגוזיין גלרי, משום שזה נחשב למקום היוקרתי ביותר מבחינת המכירות. היא נתפשת כגלריה נלחמת, ושם עמליה למדה את החוקים של מלחמת ההישרדות. מדובר במכירה של אמנים שלא קל לחיות איתם, כאלו שאינם קלים לעיכול. בגגוזיין היא קיבלה את הכלים הרציניים שיעזרו לה להתמודד בעולם האמיתי של מסחר אמנותי. שם היא למדה למכור ולשכנע בלי להצטדק, עם המון ביטחון".
בגגוזיין , שם עבדה כשנה, הכירה דיין את שותפתה העתידית, האיטלקייה סטפניה בורטולמי, שעבדה בגלריה כשבע שנים. את הרעיון מאחורי השותפות תיארה דיין בכתבה שהוקדשה להן ב"ווג" כ"משהו הרבה יותר מתורבת ונחמד". באותה כתבה החמיאו השתיים זו לזו. בורטולמי תיארה את דיין כ"זוהרת, מקסימה, גאונה ומישהי שנותנת תשומת לב לאנשים בצורה מאוד כנה". דיין החזירה טובה. בורטולמי, אמרה, היא "בן אדם הגון ביותר". מכריהן מאשרים שהן עובדות יפה ביחד.
"שתיהן נשים יפות וחזקות ומאוד מקצועיות", אומרת עירית זומר, המנהלת והבעלים של "גלריה זומר" בתל אביב. "יש התרגשות גדולה סביב ההליכה המשותפת שלהן לקפיצת הדרך הזו, שבה הגיעו היישר אל הרמה הגבוהה ביותר שגלריה יכולה למצב את עצמה. הן שונות, כל אחת נוטה לכיוון אחר: עמליה היא פופית, סטפניה קונספטואלית. עמליה אחראית לקשר עם האספנים, סטפניה לקשר עם האמנים. השילוב ביניהן מעניין משום שהוא עשוי להביא מגוון רחב יותר של אמנים".
זומר מאמינה שנסיונן הרב של השתיים מבטיח במידת האפשר את הצלחתן: "הן לא לקחו אמנים צעירים שנמצאים בראשית דרכם ויש צורך לשכנע את הרוכשים כי'הן הדבר הבא'. במהלך השנה האחרונה, מלבד הטיפול בהכנה ועיצוב המקום, הן נמצאות במרוץ להשיג את האמנים המובילים, שמיוצגים בדרך כלל על ידי שתיים-שלוש גלריות קבועות. ובאמת, הן לקחו אמנים שכבר ביססו את עצמם. לאספן קל יותר להתחייב לאמן מבוסס שכבר מכר עבודות, מאשר לאמן צעיר שאף אחד לא שמע עליו. וזה הכוח של דיין ובורטולמי: הן מספיק מנוסות ונחושות כדי להצליח להביא גם את השמות הגדולים. כששתיים כאלו פונות לאמן מסוים, מביאות איתן את הסטייטמנט הנובע מהמיקום של הגלריה ואת הרקע האישי שלהן, זה מדבר בעד עצמו".
ומה אומרים בגגוזיין? אחת מהעובדות במקום משבחת את דיין ומגדירה אותה כ"אחד האנשים הנחמדים שהיה לי התענוג לעבוד איתם". לדבריה , היא עבדה תחת השגחתה של דיין על פרויקטים רבים, ובכולם הוכיחה את עצמה דיין כהגונה, ככשרונית וכבעלת חושים ייחודיים ליצירתיות ולאופנה. "נראה לי שכל מי שתשאלו יאמר לכם אותו דבר", היא אומרת, "היה ממש כיף לעבוד איתה".
הרוח בדרגים הגבוהים יותר במוסד היוקרתי כנראה פחות ידידותית, גם אם באופן רשמי נמנעו בגלריה מלהגיב. "The Art Newspaper", מגזין שנחשב לדוח הפנימי של עולם האמנות, מדווח במהדורת ספטמבר כי לארי גגוזיין, הבעלים, רותח על שתי העובדות לשעבר שלו, משום שנאלץ לגלות ממקורות אחרים על עזיבתן. וזאת רק ההתחלה. בכתבה מבשרים על יריבות צפויה בין שתי הגלריות וטוענים שבורטולמי כבר ניסתה, ללא הצלחה, לקחת איתה כמה מאמני הבית של מעסיקה לשעבר. בורטולמי, בתגובה לפניית העיתון, מכחישה אך מודה כי עזיבתה אכן נעשתה בתנאים "לא מחמיאים".
בכל זאת, לפחות שני אמנים של גגוזיין חברו לפורשות: הצמד הבריטי טים נובל וסו וובסטר, שישתתפו בתערוכת הפתיחה ויציגו בנובמבר תערוכה משלהם. "זה לא נחשב לגניבה", אמרה דיין ל"ווג". " סטפניה מכירה את נובל וובסטר שנים רבות והיא זו שהביאה אותם לגגוזיין".
בניו יורק מתרגשים מפתיחת הגלריה החדשה, וזה בכלל לא מפתיע. סוחרי האמנות בעיר מספרים כי אין זמן יותר טוב מעכשיו לפתוח גלריה. "יש פיצוץ ברכישת האמנות בעיר", קובעת סוחרת אמנות ותיקה, "כל מה שנכנס לשוק נספג מיד. הציבור פשוט צמא לעוד ועוד". גם הסטטיסטיקה מעלה תמונה מעודדת. בעשור האחרון נפתחו בעיר מאות גלריות, וכמעט מדי שבוע נפתחת גלריה חדשה, כאשר מוקד הסצנה עובר מסוהו שבדרום העיר לצ'לסי. לא במקרה הכריז לאחרונה העיתון הניו יורקי "הדיילי ניוז" כי "ההשקעה באמנות הפכה לדבר החם ביותר".
למרות זאת, בברנז' ה הניו יורקית מזכירים כי לא כולם שורדים, נהפוך הוא, התחרות הגדולה רק מקשה על גלריות חדשות. על אף תערוכת הפתיחה המרשימה, שכוללת גם עבודות של דמיאן הרסט, פול פייפר וסילבי פלורי, הצלחתן של בורטולמי-דיין תלויה לא בהצגת אמנים מוכרים אלא דווקא בגילוי כשרונות צעירים. "אם הן יצליחו למצוא כמה שמות חדשים ולטפח אותם היטב", אומרים מומחים בסצנה, "אז העסק יכול להתרומם".
דיין היתה צמודה בעבר לכמה וכמה בחורים נאים מבית טוב. יריב מילצ'ן, למשל, בנו של המפיק ארנון מילצ' ן, וכמובן רועי ברנד, בנם של בעלי חנויות המוזיקה "כלי זמר", שלו נישאה ב-96' בבית משפחתו בכפר שמריהו בחתונה מצומצמת. הנישואים לא צלחו, והשניים פירקו את החבילה. בעקבות הגירושים נותקו יחסיה של דיין עם עמליה רוזנבלום, בתו של אדם ברוך, שהיתה במשך שנים חברת נפש שלה.
בימים אלה צמודה דיין לאדם בינדמן, איש עסקים ניו יורקי בשנות הארבעים לחייו, אב לילד מנישואים קודמים. בבעלותו מספר תחנות רדיו. לפי "Art Newspaper", בינדמן הוא שמספק את הגב הכלכלי לגלריה. בורטולמי אישרה שהוא שרכש עימה חצי-חצי את הבניין שבו שוכנת הגלריה, אבל הדגישה כי דיין והיא יממנו את הפעילות בעצמן.
אדם ברוך מפרגן לחברה לשעבר של בתו: "כן, עמליה דיין למדה בסמינר של 'קאמרה אובסקורה', לפני שנים, אבל עמליה דיין של היום היא לא תוצר של קאמרה, ולא תוצר של אף בית ספר אחר, מלבד הרחוב האמנותי של מנהטן, הרחוב עצמו. מה שהיא יודעת: לא לומדים. מה שהיא לא יודעת: היא עוד תדע. אין לי מושג מה היא לא יודעת. אני מנחש שיש לי מושג מה היא כן יודעת. מה? היא מבינה באמנות מודרנית, עכשווית, ממש עכשווית, בת הרגע הזה, כולל הסוציולוגיה, הפוליטיקה והכלכלה של המושג'אמנות עכשווית'. בישראל אין חיות ומקומות כאלה בכל הנוגע לאמנות, ולכן עמליה דיין, או כל צעירה אחרת, צריכה לנסוע מכאן, לזוז, לחיות שם, לחיות שם יותר מיומיים, לחיות שם שנים, גם בעומק וגם בגובה. וזה מה שהיא עשתה".
פרופ' עומר מספר כי שמע מישהו שמשווה אותה לסבא שלה: "משה דיין היה איש של עובדות, לא מתפתל או מתחמק. יש בה את הישירות הזו של הסב. היא גם נאה ומרשימה מאוד, ודאי שזה עוזר. אבל יש בה משהו מעבר, משהו במינון של התכונות, שאינו מוקצן או מוגזם. היא למדה ליצור סביבה משהו מאוד נכון: מה היא לובשת, ליד מה היא עומדת".
לפני כחצי שנה קיימה דיין בביתה בניו יורק ערב לכבוד מוזיאון תל אביב. "הזמנו חברים טובים, אנשי הנהלה וכספים של המוזיאון", מספר פרופ' עומר, "זו היתה חבורה די נכבדה של אנשים שמבינים באמנות, ובכלל. עמליה עמדה שם והרצתה בפני האנשים הללו. דיברה איתם על תמונה שהיתה תלויה אצלה בבית, של דאמיין הרסט. אמן שלא רבים אוהבים או מבינים, שקשה למכור אותו לאספנים, משום שהוא יקר ותמוה. וכך, בביטחון, בצורה שוטפת, בלי הצטעצעות וסלסולים מיותרים, היא הביאה את העובדות בצורה שוטפת, הפגינה בקיאות בכל פריט שדיברה עליו: בבעלותו של מי היה, בכמה נמכר ולמי. היא הסבירה, בלי להצטדק, למה היא מאמינה בו ולמה הוא נמכר במחיר שלו. כשראיתי אותה בבית שלה באותו ערב, ראיתי שלמות של אסתטיקה. ראיתי אישה מעודכנת, ששמה לב לכל דבר, מציינת אותו לעצמה ומתייקת במקום הנכון".
ורד גדיש, חברתה של דיין מלימודי התואר השני בניו יורק, אומרת שהיא מגשימה חלום שישראלים אחרים אפילו לא העיזו לחלום. "לצד כל הכישורים שלה יש בה צניעות ואינטגריטי", מסבירה גדיש. "התחום הזה, ניהול מוסדות אמנות, מחייב יכולת גבוהה של יחסים אישיים. יש משקל גדול לקשר האישי בין הגלריסט לבין האספן, ולעמליה יש את זה. היא יודעת להשתיק את עצמה כדי לשמוע את מי שעומד מולה. אנשים נכבשים על ידי התכונה הזו. הם רוצים לדבר איתה, לשמוע אותה".
אדם ברוך: "כן, נכון, תוסיפי לזה עובדות אחדות. את כולן ניתן להוכיח, אבל לא צריך: רואים אותן, את העובדות, בבירור, רואים אותן עליה, על עמליה. היא מהירה, יצרית, מסוגננת, אינטליגנטית, ובעלת כושר התמצאות והסתגלות גבוה למדי. ויש לה חן אישי, בכמויות בלתי נדלות. ויש לה גם ייחוס, אני מתכוון לייחוס משפחתי, ייחוס אבות. גם בעולם הישיבות וגם בעולם האמנות, לייחוס אבות יש משקל".
שוק האמנות הישראלי הקטן, זה המגלגל בשנה סכומי כסף שווי ערך למחזור שבועי של גלריה נחשבת בניו יורק, זקוק ככל הנראה לדיין ושכמותה. בתקופה שעבדה אצל דייטש ( "היא נכנסה לגלריה שלי יום אחד כמתלמדת פוטנציאלית", סיפר ל"ווג", " תוך שבוע הבנתי את הפוטנציאל האדיר של הילדה הזאת. היא פשוט נולדה לזה" ) סחבה אותו דיין לישראל, ערכה לו סבב גלריות ופגישות עם אוצרים חשובים, והצליחה לעניין אותו ביהודית סספורטס, אמנית ישראלית, שזכתה לתערוכת יחיד אצלו בגלריה ומשם נדדה למקומות נוספים בעולם.
"ההצלחה של דיין חשובה מאוד לשוק האמנות בארץ", אומרת זומר. "מבחינתי היא כמו שגרירה של ישראל בתוך סצנת האמנות הבינלאומית. הפעילות שלה מגדילה את הנפח של האמנות הישראלית על מפת האמנות בעולם. אני משוכנעת שיהיה שיתוף פעולה, והיא תמשוך הנה התעניינות באמנים ישראליים".
בשבוע הבא, עת יזרמו לגלריה כל סקרני העיר, הסוחרים, האספנים, האמנים והמבקרים, תעשה דיין את צעדיה הראשונים במבחן החשוב והמשמעותי בחייו של בעל גלריה. "אני בטוח שהיא רועדת כעלה נידף לקראת הפתיחה", אומר הבוס לשעבר תירוש. "יש לה המון ניסיון, כישרון אוצרותי וחושים חדים ביחסי אנוש, אבל גם מישהו שהיה מנכ"ל בנק דיסקונט ועובר לתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים צריך ללמוד הרבה דברים חדשים".
להערכתו של תירוש אין עוד גלריה בצ'לסי שנמצאת בבעלות ישראלית, דבר שהופך את דיין למובילה בתחומה. "זה כמו ששחקן קולנוע ישראלי יקבל תפקיד ראשי בסרט של שפילברג. גם אם זה נשמע קצת מוגזם, זה סדר הגודל של ההצלחה שעשויה להיות לה כבעלת גלריה מובילה במקום הזה".
"לא כדאי להתבלבל", מצייד אותה אדם ברוך בעצה, "בישראל אתה בעל גלריה כמעט מרגע שחתמת על חוזה שכירות עם בעל הבית של החנות. במנהטן, ניו יורק, אתה יכול להחזיק חנות כזו 50 שנה, ובכלל לא להיות ברשימה הכתובה או הלא כתובה של בעלי הגלריות. בניו יורק, בתחום האלים, המסוגנן וההוני של האמנות המודרנית, גלריסט מובהק אינו מקצוע שמחייב גם חניכה ארוכה ומתישה וגם תכונות אישיותיות, ועוד כהנה וכהנה. מאות גלריסטים, בעידן המודרני, נאמר מאז תום מלחמת העולם השנייה, נאמר מאז 1950, קמו והתנוססו במנהטן, אבל חלק ניכר מהם החזיק מעמד בקושי שנה או שנתיים, ונבלע בחור ורוד. הישרדות היא חלק מהחניכה והלימוד שם. יש לי רושם שעמליה דיין, נאמר בעוד שלוש שנים, תוכל לכתוב את הספר הזה".
לפי פונקציות בסצנה הניו יורקית, המבחן לכל גלריה מקומית הוא חמש השנים הראשונות, האם תצליח לשרוד אותן. או כמו שמדגישה סוחרת אמנות בעיר: "בשביל לקבוע אם הן יצליחו נדבר עוד כמה שנים".
ומה בכל זאת המפתח להצלחה?
"קשרים, ניסיון, ידע וכסף".
ולבורטולמי ודיין יש את זה?
"יש להם את זה, ועוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
