בכפר קרע יסדנו את ישראל החדשה
כיבוש, שיבוש, שואה ותקומה היו הדלק שהצית חלום על בית ספר יהודי-ערבי בכפר קרע. שלוש שנים תומר וברק הימן ליוו את הילדים וההורים, ועכשיו עולה הסדרה. "גשר על הוואדי", הצצה ראשונה לעתיד
מאות ילדים ערבים ויהודים רודפים אחריי. אמא שלי מאבדת את הראייה. הדירה שלי עולה בלהבות ולעורך התרבות של NRG יש פתאום אקדח מתחת לחולצה.
מישהו גנב את כל הקלטות של "גשר על הוואדי" מחדר העריכה וברדיו מודיעים שהתחילה מלחמה. שנייה לפני שהכול מתפוצץ אני מתעורר מחלום הבלהות הזה ומתחיל להיזכר בכל מה שעבר עליי בשלוש השנים האחרונות:
יום השנה ה-19 לחברות של תומר ושלי עם יגאל, המלצר המיתולוגי מנתניה. שנים רבות עברו עד שהבנו שהשם האמיתי שלו זה פייסל ושהוא לא תימני אלא ערבי והוא בכלל לא מנתניה אלא מכפר קרע ושהחיים שלו הרבה יותר מסובכים ממה שחשבנו. האינתיפאדה בעיצומה וידידה טובה מזהירה אותנו שלא ניסע בכביש ואדי ערה כי אנחנו עלולים להיפגע. תומר ואני לא מבינים על מה היא מדברת וכעבור שלוש שעות אנחנו יושבים אצל פייסל בחצר והוא מספר לנו בגאווה על הרעיון הסוריאליסטי שלו להקים בית ספר משותף לערבים ויהודים בואדי ערה. "איזה ערבי יסכים לשלוח את הילדים שלו לבית ספר אידאולוגי שכזה אחרי שהמדינה גזרה את דינם של 13 מאזרחיה למוות רק בגלל שהם העזו להפגין נגדה? ואיזה יהודים אתה בדיוק חושב שישלחו את הילדים
תומר חושב שיש כאן סיפור מדהים שחייבים ללוות ולעשות עליו סרט. אנחנו יוצאים לדרך, בלי שיהיה לנו מושג קלוש לאן היא תוביל אותנו ומה בדיוק המשמעות שלה. אני משוכנע שבסופו של דבר לא ייפתח בית הספר אבל תומר מצליח לשכנע אותי שגם אם זה נכון זה לא אומר שאין כאן סרט.
מתחילים לצלם. פגישה ראשונה של צוות ההקמה בביתו של פייסל. ערימת קלפים, עבודת יד, פזורה על שולחן העץ הגדול במרכז הסלון ורויטל המנחה מבקשת מכל אחד מהמשתתפים לבחור שני קלפים שמייצגים את הפחדים שלו ואת החלומות שלו. פייסל לוקח קלף שבו ילד עטוף בגלגל הצלה ואומר שכך הוא מרגיש. שהמצב חרא ושרק בית ספר כזה יכול להוציא אותנו ממנו. הפגישה מתקיימת בעברית. פתאום אחד מהורים הערבים מתחיל לדבר בערבית. מדבר ומדבר ואף אחד מהיהודים, כולל אנחנו כמובן, לא מבין על מה. בהתחלה כולם מחייכים במבוכה ואחרי דקות ספורות היא מתחלפת ברוגז קל. "אתם רואים?", הוא שואל, "ככה אנחנו הערבים מרגישים כשכל הזמן הדיאלוג עם היהודים חייב להתנהל בעברית". צמד המלים "דו לשוני" נכתב על הלוח המאולתר שרויטל הביאה לפגישה והאג'נדה של בית הספר מתחילה להתגבש.
אין ספור שעות של חומר גלם כבר בידינו. בצפיית חומרים ראשונה מפח הנפש גדול. עוד פגישה ועוד פגישה ועוד פגישה והתחושה הכללית היא שאין לנו סיפור. שהאנשים שאנחנו מצלמים אמנם מקסימים ופתוחים אבל מה שהם עוברים די משעמם מבחינה קולנועית. הצלם שאיתנו מתחיל להטיל ספק ברלוונטיות של כל העשייה הזאת ואני מוצא את עצמי מתחיל לצלם לבד חלק מהפגישות. אין לי מושג בדיוק מה אני עושה אבל באחת מהפגישות קורה משהו שנותן לי הרגשה שאולי בכל זאת אני לא מבזבז את הזמן שלי. הויכוח לגבי מיקומו של בית הספר הופך ללוהט ומקפל בתוכו את כל המורכבות של ההחלטה להקים את בית הספר. אני חוזר נרגש לתל אביב ומבקש מהצלם שלא יעזוב אותנו. הוא חושב.
הקליקו על PLAY
בית הספר לא נפתח. משרד החינוך מערים קשיים ובחוגי הבית מסתמנת רתיעה כללית של ההורים הפוטנציאליים מהרעיון של בית ספר משותף. "מה נעשה ביום העצמאות? איך תלמדו אותו בבית ספר? ומה יקרה כשהבת שלי יום אחד תתאהב בערבי?", הן רק חלק מהשאלות והפחדים של ההורים היהודים. בצד הערבי המצב קצת שונה. "הילד שלי חוזר הביתה מבית הספר הרגיל בכפר קרע עם כאב בטן בגלל שאין נייר טואלט בשירותים. זה עצוב מאד אבל רק בזכות המרפקים והקשרים של היהודים יהיה כאן סוף סוף בית ספר נורמלי, עם מורים טובים ויחס אישי", אומרת אחת האמהות. אני מתחיל לאבד תקווה.
קבוצת ההקמה של בית הספר מתחילה להרים ידיים. גם אנחנו. במשך מספר חודשים אנחנו לא מצלמים כלום. אין את מה. תומר עובד במרץ על "בובות של נייר" ואני עובד במקביל כמלצר במסעדת "אורנה ואלה" בת"א וכמדריך ילדים במקלט חרום של האגודה להגנת הילד. "גשר על הוואדי" מרגיש כמו משהו שכבר לא הולך לקרות יותר. על המרפסת הקטנה של תומר ברחוב ג'ורג' אליוט אני אומר לו שאני מתפטר. שאין עתיד לרעיון הזה ושאין עתיד לסרט הזה ושגם ככה אין לי מושג איך מצלמים ואיך הופכים רגע מעניין במציאות לרגע מעניין בסרט. הוא אומר לי: "תעשה מה שאתה רוצה, אבל תזכור דבר אחד - כשיקום סוף סוף בית הספר ותסתכל עליו מהצד ותבין מה פספסת, אתה עוד תצטער מאד. חבל. כל כך הרבה השקעת בדבר הזה שזה מוזר שאתה בכזאת קלות מוותר עליו. תחשוב על זה עוד פעם. לילה טוב".
"ברק, דבר אתי דחוף", משאיר לי פייסל הודעה נלהבת במשיבון. עמותת יד ביד, שמפעילה שני בתי ספר דומים בארץ (בירושלים ובגליל) נכנסה לתמונה, הורים ערבים ויהודים מתחילים לגלות עניין ביוזמה ונראה שרוח חדשה מרחפת באוויר של כפר קרע. אני לוקח את המצלמה ומתלווה לקבוצת ההורים בביקור שלהם בשני בתי הספר הקיימים ולא מאמין למה שאני רואה. ילדים ערבים ויהודים לומדים ביחד, משחקים ביחד, מדברים בשתי השפות ויותר מהכל נראים מאושרים כמו שלא הייתי אף פעם בבית ספר. אפילו אסמא, אשתו של פייסל, שהיתה בפחדים גדולים מאוד מהרעיון הזה שהבת שלה תלמד ביחד עם יהודים וחלילה תהפוך בסופו של דבר להיות כמוהם, מתרככת קצת.
בדרך חזרה הצלם ואני חוזרים עם אחד ההורים הערבים ומכלל המכוניות הרבות שמרכיבות את השיירה המלכותית של ואדי ערה מחליטים השוטרים לעצור דווקא אותו. תוך רגע מתחלפת האופוריה של הביקור בגליל לעצבים ותיסכול. אני מרגיש לא בנוח כי בזמן שחבריי לאוטו מושפלים אני דווקא מבסוט. הנה סוף סוף יש לי סצנה טובה ביד. משהו אותנטי, מתוך החיים עצמם, ולא עוד איזה ראיון משמים.
הכסף נגמר. דווקא כשאני מתחיל להתלהב וכבר לומד איך מחליפים צמצם במצלמה נראה כי לא נצליח לעשות את הסרט הזה. אף גוף שידור ואף קרן ציבורית לא בעניין. אני כבר חושב שאולי צריך להקליט מחדש על אותן קלטות משעממות שלפני שנה צילמנו עליהן את כל הפגישות הראשונות ותומר מזדעזע מהרעיון. אנחנו יוצאים, שוב, להפסקה ארוכה, דווקא בזמן שהעסק מתחיל לקרום עור וגידים. מדי פעם מתקשר אליי אחד מההורים ומנסה לשכנע אותי לחזור לפעילות אבל אני בשלי. "מאיפה יהיה לנו כסף יום אחד לערוך את החומרים האלה?", אני שואל את תומר בייאוש, והוא חוזר ואומר "יהיה בסדר" ושאסור להפסיק. אנחנו יוצאים ביחד ליום צילום בקציר וכפר קרע וחוזרים מבולבלים. בפגישה שהתקיימה אצל פייסל בחצר נשאלת השאלה האם בית הספר יקבל אל שורותיו כל משפחה שהיא או שצריך לקבוע קריטריונים מסוימים לקבלה. אחד מההורים הערבים אומר שהוא מזדהה עם הטרור הפלסטיני אבל מעוניין לשלוח את הילדה שלו לבית הספר הזה. אחת מהאמהות היהודיות מזדעזעת. הדיון מתחמם אבל הקלטת בדיוק נגמרת ואני מתחיל לאבד תקווה ביכולת שלי לעשות את הסרט הזה.
בית הספר נפתח. עדיין אין לנו כסף אבל מצליחים לארגן שני צוותי צילום. תומר בכפר קרע, מלווה את ההתעוררות של אמינה ושל סעיד, ואני בקציר עם שחף ואנה. בגלל שאין קליטה אנחנו לא מצליחים לדבר בטלפון ולתאם את אופן הצילום אבל בדרך מסתורית עושים את זה בדיוק אותו דבר. כל ילד בתורו עולה על שרפרף קטן, מצחצח שיניים ומסדר את הילקוט שלו. ההתרגשות גדולה. שחף מחלקת ורדים אדומים לשאר הילדים בכניסה לבית הספר ולרקע "imagin" בערבית, אנגלית ועברית יוצא בית הספר לדרכו. ברקע נשמעים כל הזמן פיצוצים מוזרים ואז מסתבר שצמוד לבית הספר היפהפה שוכן לו בסיס צבאי עם שורה ארוכה של מטווחים באש חיה. אנחנו חוזרים לתל אביב באושר גדול.
לצפייה בילדים ביום הראשון של בית הספר הקליקו כאן.
שבעה ימי צילום בבית הספר מאחורינו ועדיין אין לנו ממש מושג מה קורה. מה מעניין. מי מעניין. בית הספר חי וקיים ולומדים בו כמאה תלמידים וקשה להחליט במי להתמקד. הצלם מאבד עניין סופית. "אני לא מסוגל לעבוד ככה", הוא אומר לי, "אתה הבמאי ואתה לא יודע איך עושים סרט." הוא צודק. בחיים שלי לא הייתי במאי ואני עדיין לא יודע מה זה אומר בדיוק. אני קופץ מכיתה לכיתה, מתלהב בשיגעון מכל אמירה של כל ילד, נכנס לדיכאון קליני מכל דבר מעניין שקרה ולא צילמתי אותו וכל הזמן אומר לצלם שחייבים לצלם הכל. בשווארמה של כפר קרע הוא מודיע לי חגיגית שהוא את הסרט הזה כבר לא יצלם יותר, ואני מוצא את עצמי בלי צלם, בלי שמחה ובעיקר בלי טיפת ביטחון עצמי.
אמא של אחד הילדים מכיתה ב' מזמינה אותי להצטרף לקבוצת הורים ערבים בסיור שהיא מארגנת בין הכפרים העקורים של 48'. אני קופץ על המציאה ומוצא את עצמי ביום מוזר למדי - בפעם הראשונה בתוך סיטואציה משמעותית שמתרחשת כולה בערבית. הצלם מתבקש להקשיב לאינטואיציות שלו ואין לו מושג מה קורה. מהר מאד אנחנו מבינים שאנחנו מתעדים משהו חזק מאוד אבל אין לנו מושג מהו בדיוק.
כרגיל, דווקא בזמן שאנחנו יוצאים להפסקת צהריים, קורה הדבר הכי מעניין: מתוך אחד הבתים יוצאת אישה יהודייה ושואלת את הילדים הערבים מה הם עושים פה. אחד הילדים הגדולים שואל אותה מה היא בעצמה עושה פה. "מה זאת אומרת מה אני עושה פה, חוצפן אחד?! זה הבית שלי. עכשיו תלכו בבקשה." הילד נשאר עומד במקום ובלי להתבלבל עונה לה בחדות – "עכשיו זה אולי הבית שלך אבל כדאי מאד שתדעי שפעם פעם זה היה בית של ערבים".
לצפייה בסיור בכפר העקורים "לאם" הקליקו כאן.
yes נותנים לי מתנת יומולדת מדהימה ומחליטים לתמוך בפרויקט. הם אוהבים את הרעיון, מאמינים בו ובנו, ופתאום כל הקערה מתהפכת על פיה. הלחץ הכלכלי יורד קצת אבל עדיין אין לי מושג איך אני מספר את הסיפור הזה. אני מתחיל לצפות בקדחתנות בסרטים דוקומנטריים ומנסה להבין איך עושים את זה: איך בוחרים גיבור. איך לא מתערבים במה שקורה אבל גם לא מתביישים לנקוט עמדה דרך השאלות שאתה שואל את המרואיינים שלך ודרך זווית הצילום שבחרת. תומר ואני יוצאים ביחד לכפר קרע והעסק בינינו מסתבך. אני מסתכל עליו בזמן שהוא נותן הוראות לצלם ובזמן שהוא שואל שאלות ומכוון את השיחות למקומות ה"נכונים" ומתבאס. בחיים אני לא אדע איך לעשות את זה בעצמי. אני מחפש כל הזמן את הפוליטיקה בזמן שהוא מתעקש להיצמד לרגש הטהור. לאט לאט אני מתחיל להבין איך לוכדים רגעים דוקומנטריים משובחים, ובסקר טלפוני מגוחך כששואלים אותי מה המקצוע שלי אני כבר מעז לומר במאי.
האנרגיה ביני לבין תומר ממשיכה להיות טעונה. במשך תקופה מסוימת אנחנו יוצאים לבד לימי צילום. פעם הוא ופעם אני. החומרים מתחילים להיות מעניינים אבל הקשר שלנו במצב קשה.
עושים שלום בית. תומר ייקח אחריות על כל שלבי העריכה ואני אמשיך לצלם ולהביא חומרים מעניינים. 15 צלמים שונים עובדים אתי במהלך התקופה הזאת. שבעה סאונדמנים. חמשה עוזרי עריכה. שני תחקירנים ואחד יועץ תוכן. סוף סוף אני מתחיל להבין מה אני עושה אבל רחוק מלהיות רגוע. החומרים חזקים, חזקים מאוד אפילו, אבל כביכול אין ביניהם שום קשר. תומר אומר שצריך להמשיך ולצלם ושהפתרונות יגיעו אחר כך. בחדר העריכה. אני סומך עליו אבל ממשיך להיות בלחץ מטורף.
בצפיית חומרים אינטנסיבית אנחנו מבינים עד כמה החומרים טעונים ועד כמה יהיה חבל לוותר על כל כך הרבה מהם. אנחנו קוראים לנציגי yes אליי ליפו ומראים להם דברים. די מהר הם מבינים את הפוטנציאל וביחד אנחנו מחליטים להפוך את הסרט לסדרה. תומר מרוצה. הוא חושב שפורמט של סדרה זה הדבר הכי נכון לפרוייקט כל כך ארוך ומסובך כמו זה. אני כמובן בלחץ. עדיין לא מבין איך מחברים את הפאזל הזה לכדי משהו הגיוני ומרגש. אוטוטו נגמרת שנת הלימודים ומיהם לעזאזל הגיבורים שלי? מה התהליך שהם עברו? איפה כאן הדרמה בכלל? מה המבנה של הסדרה הזאת? מתי ייגמר הסיוט הזה?
בית הספר בחופש גדול כבר למעלה מחודש ואנחנו בטירוף. במשך חודשיים אני כמעט ולא יוצא מחדר העריכה. יושב ביחד עם עורך התוכן וצופה בכמויות לא אנושיות של פסולת דוקומנטרית. הכל נראה לי משעמם פתאום. הצילום מפוחד, הסאונד מחרחר, הרגש עמום והפחד גדול.
העורך דווקא מבסוט. הוא חושב שצריך להציע לyes פרק חמישי. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. ובוחר בבכי. כל כך הרבה ציפיות יש לכל כך הרבה אנשים מהדבר הזה. כל כך הרבה רגשות קשורים בו, כל כך הרבה הורים שמחכים בכיליון לב ליצירה שלנו ואני כבר מתחיל להבין שהיא לא בדיוק מה שהם חלמו עליו. למה לקחתי על עצמי כזה דבר מסובך בתור הסרט הראשון שלי, אני כועס על עצמי. הייתי עושה משהו קטן, על איזו משפחה בדרום, סיפור פשוט יחסית, עם שלושה גיבורים, התחלה אמצע וסוף.
במקום זה אני מוקף במאות שעות של חומר גלם שכל רגע הולכות לבלוע אותי בתוכן. איך יוצאים מזה?
יש לנו רעיון מבריק. כל פרק יהיה כמו שיעור. אנחנו מסדרים את החומרים לפי נושאים ולא לפי גיבורים והכל פתאום נראה מאד טוב. שיעור ראשון - אזרחות. שיעור שני - חברה. שיעור שלישי - היסטוריה ורביעי - מולדת. זהו. אנחנו מסודרים. יש לנו תמה ויש לנו כל מה שאנחנו צריכים. מה שנשאר זה רק להניח את הדברים בצורה חכמה. ממש לא. מהר מאוד אנחנו מגלים שכל המבנה האינטלקטואלי הזה אולי נורא מעניין ומחוכם אבל רחוק מלרגש אפילו אותנו. אנחנו מבינים שאין מה לעשות וחייבים לחזור לאחד מ"חוקי היסוד" של עשייה דוקומנטרית ולספר את הסיפור דרך הפוינט אוף ויו של מספר גיבורים מצומצם. אנחנו פותחים הכל מחדש ומתחילים להיכנס ללחץ של זמן וכסף.
שני פרקים כבר מוכנים. אין לי מושג איך הם. מה יכתבו עליהם בעיתון. מה יגידו ההורים. המורים. המנהלים. אפילו מהילדים כבר התחלתי לפחד. אני אומר לתומר שזו ההתחלה וזה גם הסוף של הקריירה הקולנועית שלי. אני לא מצליח לישון בלילות ולא להיות ער בימים. אחרי הקרנה חשאית בפסטיבל ראש פינה פונים אליי בזעם נציגים של הרשות השנייה וטוענים שבית הספר הזה הוא התגשמות כל הפחדים שלהם. הם לא מצליחים להבין למה צריך ללמד את הילדים היהודים על הנכבה הפלסטינית ועל יום האדמה. אני מנסה להסביר. חבר טוב אומר שהסרט פסימי מדי. חבר לא טוב אומר שהעשייה ילדותית.
בין עצמאות לנכבה, הקליקו כאן.
שעת השין הגיעה והמתח בשיאו. שתי פרמיירות תל-אביביות עוברות בהצלחה יחסית ואני מתחיל לנשום מחדש. אבל הפרמיירה האמיתית, מול כל ההורים של בית הספר, מעוררת גל של תגובות אמביוולנטיות ומציפה את ואדי ערה ואותי ברגשות מעורבים. אנחנו על סף מימוש חלום אבל אני מפחד ממנו פחד מוות. לא רואים אותי בסדרה אבל זה מרגיש כאילו היא הכי אישית בעולם. שלוש השנים האחרונות הופכות חלק משערותיי ללבנות אבל אני בכלל מרגיש כמו ילד קטן שרוצה להסתתר מתחת לסינר של אמא שלו ולתת לסערה לחלוף מעליו. אחרי שנתיים של הפסקה אני חוזר לטיפול. קשה לי להתמודד עם כל האחריות הזאת.
אבא יהודי מבית הספר כותב לי ש"לדעתי חבל שהסרט יצא לאור. הוא עושה שרות איום לבית הספר במגזר היהודי עד כדי עידוד גורמים ימניים קיצוניים לבצע מעשי פגיעה וחבלה... בית הספר אינו אמור להביא לידיעת הציבור את העוול שנעשה בעבר ובהווה לפלשתינאים. בית הספר אמור להוות דוגמה לחיים ושיתוף פעולה...". ואילו זוג הורים ערבים מביה"ס כותב לי ש"יצאנו מאוד מחוזקים מהסרט והבנו עוד יותר את גודל המלאכה שעומדת בפני כל מי שמתכוון להמשיך ולחיות במדינה המטורפת הזו... לעניות דעתי אחד היתרונות של הסרט, כלפי ההורים בביה"ס ולא כלפי הצופה מבחוץ, הוא שהסרט מבהיר להם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שביה"ס לעולם לא יהיה מנותק מן המציאות שמסביב וטוב שכך!".
על המדף שמולי מסודרות בקפידה שלוש מאות ושבעים קלטות שצילמנו במשך שלוש שנים. הרבה מאוד סרטים אפשר היה ליצור מכל השעות האלה. סרטים אופטימיים, נוגעים ללב, עם ריח חזק של תקווה ושינוי. סרטים קשים, עצובים, עם מסר חריף של תקיעות וחוסר מוצא. ומה אנחנו בחרנו לעשות? משהו מורכב, כמו החיים עצמם, כמו בית הספר עצמו, עם הרבה שאלות ומעט תשובות.
אני אפיקורס מוחלט אבל מאז המכתב הזה שקיבלתי אני לא מפסיק להתפלל. לא יודע למי, אבל מתפלל. מתפלל שהאנשים שייראו את הסדרה הזאת, ובעיקר אותם הורים ששולחים כל בוקר את הדבר הכי יקר להם בחיים לבית הספר הזה, ייקחו אותה למקומות טובים ויבינו מה ניסינו להגיד דרכה.
ואם אני אונס את עצמי לנסח במילים את מה שניסינו להגיד דרכה זה שהחיים האלה, והסכסוך הזה, והמציאות הפוליטית במדינה הפוליטית הזאת, הם הרבה יותר מורכבים וקשים ויפים ממה שחושבים.
שלפעמים האנשים שגרים הכי קרוב אלינו הם האנשים שהכי רחוקים מאיתנו. שהשאלות שהם לא שואלים את עצמם צריכות יום אחד להתפוצץ להם בפנים, ושיש הרבה יותר מדרך אחת להתמודד אתן.
שהכי קל זה לתת רק ביקורת ולנופף בדגלים צבעוניים של אידאולוגיה כזאת או אחרת אבל הרבה יותר קשה זה לעשות מעשים של ממש. שזה לא כל כך פשוט וקל לעשות דו-קיום אבל שחייבים להסיר את הכובע בפני מי שמעז ומנסה. שקצין בצבא שבוחר לעשות מילואים קרביים בשטחים הוא לא בהכרח קלגס ושלילד בן תשע שמפחד מיהודים כי גירשו את סבתא שלו מהבית שלה יש כנראה סיבה טובה. שהנכבה זה לא שם של חג אלא אירוע היסטורי שהלוואי שכל ילד במדינה יבין את המשמעות שלו. שהזיקוקים של יום העצמאות לא רק ממלאים את השמיים בצבעים זוהרים אלא גם דוקרים את הלב של הרבה אנשים.
שילדים הם אולי תמימים אבל לפעמים ההורים שלהם הרבה יותר. ושלפרוייקט כל כך גדול ושברירי כמו בית ספר משותף ליהודים וערבים מגיעים הרבה יותר ממאה ימים של חסד.
הפסיכולוגית שלי מבולבלת. בסוף הפרמיירה הראשונה אמרתי לכל הנוכחים באולם שברור לי שאת הילדים שלי אני אשלח לבית הספר הזה. אבל הסדרה עצמה, כדבריה, מחדדת בעיקר את הקשיים והקונפליקטים ומשקפת באופן די קודר את מה שקורה במדינה הדי קודרת הזאת. הסדרה, אני אומר לה, היא בעצם לא ממש על הבית ספר עצמו אלא על משהו הרבה יותר גדול ומורכב, ובכל מקרה זה בדיוק המסר שרציתי שיעבור דרכה: זה קשה, זה מסובך, זה כמעט בלתי אפשרי, אבל קורה. וזה נס גדול! ואינשאללה יהיו כאלה עוד מאות בתי ספר בארץ, שיצמיחו דור חדש של ישראליות שפויה ואנושית.
בן יהודה פינת בוגרשוב. אחת עשרה וחצי בלילה. פייסל נוהג ברכב, נתקף סנטימנטליות, ומכניס לרדיו-דיסק את שמוליק קראוס. "לא יודע איך אתה רואה אותם, את הדברים שעברנו כמו אבא וילד... אבל בשמש השוקעת, באודם הבוער, חשבתי עליך, עליך חבר...".
בפעם הראשונה בחיים שלי אני רואה אותו בוכה. מכבה את המצלמה ומבין שזהו. אין יותר צילומים ל"גשר על הוואדי". לא יהיו יותר סרטים על פייסל. זה נגמר. בדרך ל"בורקס ללא הפסקה" אני נותן לו חיבוק גדול ואומר תודה.
ארבעת פרקי "גשר על הוואדי" ישודרו בימי שלישי ב-22:00, ב-yes דוקו. שידורים חוזרים בימי שבת.
נא להמתין לטעינת התגובות
