לפעמים חלומות (לא) מתגשמים
בקיץ שנת 2000 מעריב קיבץ בוגרים מצטיינים של בתי ספר מובילים למשחק, לשיחה אופטימית על הפריצה. חמש שנים אחר כך, אספנו אותם שוב כדי לבדוק מה נהיה
לפני חמש שנים הם היו הבוגרים המצטיינים של בתי הספר למשחק בהם למדו. מנהלי בית צבי, הסטודיו של ניסן נתיב, הסטודיו של יורם לוינשטיין, החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב וסמינר הקיבוצים, סימנו אותם כהבטחות הגדולות הבאות שיכבשו את הבמה והמסך. הם היו צעירים, יפים, מורעבים, חדורי אמביציה ומוכנים לכבוש את העולם. חמש שנים אחרי, הם חוו על בשרם מה שידעו כבר אז אבל רק בתיאוריה: קר שם בחוץ. חלקם מימשו את ההבטחה (או לפחות עלו על הדרך הנכונה), חלקם עדיין נאבקים, חלקם מצאו מקורות פרנסה צדדיים שבפועל מעסיקים אותם במשרה מלאה עד שהדבר האמיתי יגיע. אף אחד מהם עוד לא קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה לגלם תפקיד בולט בהפקה הוליוודית. אפילו לא בפסטיגל.
איתרנו מחדש שמונה מתוך עשרת משתתפי נבחרת החלומות של בוגרי מחזור 2000 של בתי הספר למשחק שהופיעו אז במוסף זה, בחיפוש אחרי תשובה לשאלה איזה הבטחות התממשו או בקיצור, איפה הם היום.
שתיים הבריזו. מורן טחן, בוגרת בית צבי, שעשתה ספתח מבטיח עם תפקיד ראשי ב"על עכברים ואנשים" בתיאטרון בית לסין, ומאז הופיעה בין השאר בסרטו של ארנון צדוק "תסתכלו לי בעיניים", ובקומדיות "הרב קמע" בבית לסין ו"הכד השבור" ו"עקר בית" בתיאטרון הקאמרי, חורשת
סיון ששון, בוגרת הסטודיו של ניסן נתיב, זוקפת לזכותה את הפריצה המשמעותית ביותר לתודעה הכלל ארצית מאז סיימה את לימודיה. עוד כסטודנטית הצטלמה לסדרה "טירונות", בה גילמה צלמת צבאית שפוצחת ברומן סוער עם טירון קרבי (ירון מוטולה). מיד עם צאתה לאזרחות, לוהקה ששון לקבוצת הצעירים של התיאטרון הלאומי הבימה, ומאז היא מדלגת מתפקיד לתפקיד ונחשבת לאחת הכוכבות הצעירות העולות של התיאטרון. בימים אלה היא מופיעה במחזה "זמן אמת" מאת יהושע סובול. במקביל טעמה בהצלחה גם ממנעמי המסך הקטן, בזכות קריירה קצרת ימים כמנחה בערוץ הילדים, תפקיד המזכירה התככנית זהר קידר בטלנובלה "מיכאלה" והופעתה כגליה המבוגרת בפרק האיחוד של הסדרה המיתולוגית "קרובים קרובים".
"אם להנחות בערוץ הילדים זה אומר שהצלחתי בגדול, אז כנראה זה מה שעשיתי", אומרת ששון, "אישית, אני זוכרת את החיבור שלי לערוץ כהתנסות נחמדה אבל לא משהו שהחזיק הרבה זמן. הבמה היא עדיין המגרש הביתי שלי. וכן, ברור שהעובדה שהגעתי לתיאטרון הבימה מיד אחרי הלימודים עשתה את כל ההבדל עבורי.
,אני עושה מה שחלמתי לעשות, בזמן שחברה שהיו איתי שלוש שנים בסטודיו עדיין נלחמים על המקום שלהם בתעשייה. לפעמים זה קשה ועצוב לראות כשרונות כאלה שלא ממצים את עצמם, אבל צריך לזכור שאין חוקים במקצוע. לפעמים אתה מקבל את ההזדמנות ומוצא את מקומך רק אחרי כמה שנים".
אושרי סהר, בוגר בית צבי, מאמין שדווקא תחושת חוסר הסיפוק עשויה לתת לשחקן מתחיל את האנרגיות הנכונות. כמו ששון, גם סהר נחטף מיד עם סיום לימודיו לקבוצת הצעירים של הבימה, והתיאטרון הלאומי מספק לו פרנסה שוטפת עד עצם היום הזה. בימים אלה הוא מסיים חזרות לגרסה החדשה של הצגת הילדים המוזיקלית "הכבש ה-16" וממשיך להופיע מדי פעם בלהיט "הקומיקאים" לצד מוני מושונוב ושלמה בר אבא.
"האם הגשמתי את החלומות שלי מתקופת לימודי המשחק? תלוי איך מסתכלים על זה", אומר סהר, "גלמתי שורה של תפקידים בתיאטרון הלאומי, בחנוכה יהיו לי שלוש הצגות ביום עם 'הכבש', אני מתפרנס ממשחק נטו בעוד חברים שלי מימי הלימודים נלחמים על הצגות ילדים קטנות. מהבחינה הזו, אני מניח שאני בר מזל. מצד שני, אני מכיר בוגרי בתי ספר למשחק שפנו לתחומים אחרים ומרוויחים כיום כפול ממני. בגדול התשובה שלי היא לא, לא הגשמתי את החלומות שלי ואני אפילו לא קרוב לזה. זה טוב. מדרבן אותי להשקיע יותר, להלחם יותר, לתת מעצמי יותר. אלו האנרגיות הכי בריאות לשחקן".
כשסהר מדבר על קולגות שפנו לתחומים אחרים, הוא מתכוון שלא מדעת לגיל שטראוס, בוגר הסניף הירושלמי בסטודיו של ניסן נתיב. שטראוס הופיע בכמה הפקות במה מאז סיום לימודיו, בהן להיט הפרינג' "נוימן, הצגת חיילים" והצגת הילדים "החתונה של אדיס". כיום הוא עדיין מיוצג בסוכנות שחקנים ופוקד בקביעות אודישנים, אך במקביל מתפרנס גם כמפיק, קופירייטר ומעצב אתרי אינטרנט.
"לא ויתרתי על חלום המשחק, ואני בשום אופן לא רואה בתקופת הלימודים שלי בזבוז זמן", אומר שטראוס, "אבל סדר העדיפויות שלי השתנה לחלוטין. כשסיימתי את הסטודיו האמנתי שאני הולך להיות הדבר הגדול הבא. החיים לא טפחו על פני, אבל הגעתי למסקנה שלא נכון לי להגדיר את עצמי רק כשחקן כשיש לי בפועל הרבה יותר אופציות. פעם אני משחק, פעם קופירייטר, פעם במחשבים. ברור שאם תיפול לידי ההזדמנות הגדולה על הבמה או המסך הקטן ו/או הגדול אני אתפוס אותה בשתי ידיים, אבל את הידע שרכשתי בתקופת הלימודים אני לא מבזבז. אחד התרגילים האהובים עלי בתקופת הלימודים בסטודיו למשחק היה לקחת סיטואציה הכי שגרתית ביומיום, למצוא בה זווית דרמטית ואז לפתור אותה. זה בדיוק מה שאני עושה כשאני חושב על קמפיין או רעיונות לעיצוב של אתר חדש ברשת".
את אליענה שכטר, בוגרת מגמת משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, פרויקט "מה הם עושים היום" הנוכחי תופס בעיתוי מושלם. בפסטיבל עכו האחרון לתיאטרון אחר זכתה ההצגה "פרומות", בה שיחקה ואותה ביימה במשותף עם הכותבת אודליה מורה-מטלון, בפרס ההצגה המצטיינת. הרזומה המקצועי של שכטר כולל, לצד משחק, גם בימוי והוראה ומצביע על העדפה חד משמעית לעשייה תיאטרלית איכותית בשולי הזרם המרכזי. כשחקנית השתתפה בין השאר ב"פרנהיים" (צוותא), "האחרונה" (פסטיבל לתיאטרון קצר), "מעשה באדם שנשא אילמת" (תמונע), "כאן נמלה רות קבלתי" (הסמטה), "היום של סבתא" (צוותא) ועוד. בנוסף ביימה את "העלמה והמוות" (הסמטה), "כיפה אדומה ילדה גדולה" (פסטיבל הצגות ילדים בחיפה) ומופעים רבים עבור מגמת התיאטרון של תיכון עירוני א' לאמנויות בו היא מלמדת, וסדנאות תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער.
"עוד בתקופת הלימודים לא חשבתי על המקצוע במונחים של עושר והצלחה מסחרית", אומרת שכטר, "חיפשתי סיפוק בעשייה אמנותית שאני מאמינה בה. אולי זה הגדיר את העיסוק העתידי שלי במה שאתה מכנה 'שוליים איכותיים', אבל אני דווקא אוהבת את ההגדרה הזו. זה לא שאסרב עקרונית לתפקיד גדול בהפקת מיינסטרים, אם ארגיש שהוא מתאים לי, אבל הלחץ על סטודנטים למשחק להגיע כמה שיותר מהר לתיאטרון רפרטוארי או לטלוויזיה, כי זה מה שמגדיר הצלחה, יכול להרוס כישרון הרבה יותר מלתרום לו. במבט לאחור, אפילו כתבת 'נבחרת החלומות' ההיא מלפני חמש שנים הובילה בעיקר לעומס ציפיות מיותר".
את מאושרת בחלקך?
"לא עשיתי 'וי' על רשימת כל שאיפותי המקצועיות, אני רחוקה מזה, אבל אני נהנית מהחיפוש העצמי שלי. אני לא מרגישה נוח עם הגדרות. שחקנית, במאית, מורה. אני כל הדברים האלה ונהנית מכולם".
"משחק זו עבודה לחיים", טוען חליל יצחק, בוגר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, "11 שחקנים התקבלו מיד אחרי הלימודים לתיאטרון הבימה. ארבעה נשארו והשאר החליפו מקצוע. צריך סבלנות, לעלות מדרגה מדרגה, להיות מפוכחים ולהפנים שלא תמיד דברים קורים תוך שנה או שנתיים. אני מאלו שקראו נכון את המפה עוד בתקופת הלימודים, לכן לא חוויתי נפילה כמו שקורה לרבים שבטוחים שברגע שיצאו לשוק הם יכבשו את העולם".
יצחק משמש כיום רכז הפעילות הקהילתית של תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין בקרב תושבי שכונת התקווה. מה שמאפשר לו לבחון מקרוב את דור העתיד, ליהנות ממשכורת קבועה ולהמשיך במקביל לפקוד אודישנים ולשחק בהצגות ילדים ופרינג'. בין השאר השתתף ב"אנטיגונה" עם אנסמבל תיאטרון הרצליה ו"ליצנים של אלוהים", מהבולטות בהפקות סטודיו יורם לוינשטיין בשנים האחרונות.
עדי אייזנמן, בוגר סמינר הקיבוצים, רואה בעצמו נציג של פן בעייתי נוסף בקריירה של בוגר טרי מבית ספר למשחק. אלו שהתחילו חזק מדי ומוקדם מדי. "עוד לפני הסיום הרשמי של הלימודים עשיתי תפקיד ראשי בהצגה בשם 'סוג'וד', כמפקד מוצב צה"ל בלבנון שקובע חוקים לעצמו", הוא משחזר, "כל גדולי המקצוע באו לראות את ההצגה הזו וקיבלתי מהם פידבקים אדירים. אבל שמואל הספרי אמר לי אז משפט שבדיעבד התגלה כנכון מאוד: 'תפקיד כזה שחקן מקבל פעם בעשור בממוצע'".
לא שיש לאייזנמן מה להתלונן. גם הוא מצא את עצמו מיד אחרי סיום לימודיו בקבוצת הצעירים של הבימה, במסגרתה השתתף בהצגות כמו "זוגיות" ו"במלחמה כמו במלחמה". מאז הוא עובד כמעט ברצף, והרזומה שלו כולל בין השאר את "קשר הירח" (אנסמבל תיאטרון הרצליה), "שירת הקאמרי" (הקאמרי), "עובר ושב" (פסטיבל מחזות ביכורים בצוותא), "החיים בשלוש גרסאות" (אמנות לעם), הצגת הילדים "פתחו את השער" (התיאטרון שלנו) ועוד. למסעודה משדרות הוא מוכר כאחד משני האחים כהן בטלנובלה "מיכאלה".
אז החיים יפים?
"החיים יפים, אבל יכולים להיות יפים יותר. יש לי הרגשה שאני לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלי. בדיוק השבוע היתה לי פגישה עם הסוכנת שלי ודפקתי קצת על השולחן. אני מגלה, בהדרגה, שבמקצוע הזה צריך להפגין חוט שדרה מוצק כדי לקבל כבוד. לפעמים, דווקא ממקום של הבנה והשלמה מפסידים הזדמנויות שיכולות להפוך קריירה על פיה. איתן פוקס הציע לי בזמנו תפקיד בסרט 'יוסי וג'אגר', אבל אילן רונן שהיה הבמאי שלי התנגד. אני ויתרתי, אסי כהן קיבל את התפקיד, ובמבט לאחור עשיתי שגיאה גדולה. זה מסוג התפקידים שנותנים דחיפה אדירה לקריירה של שחקן".
ואיזה תפקיד הופך שחקן לכוכב?
"תפקיד משנה בטלנובלה, כמו 'מיכאלה', זו חשיפה. תפקיד ראשי בטלנובלה יכול לעשות ממך כוכב. אבל בסדר, הסטטיסטיקה מוכיחה שאת התפקידים הכי טובים כיום במקצוע מקבלים שחקנים בני 35 עד 40, ואני ממש בדרך לשם".
"אתה מתחיל עם שאיפות מסוימות וכישרון מסוים, ובהדרגה מתאים את עצמך לנתונים שמציגה בפניך המציאות", אומר רונן הרשקוביץ, בוגר מסלול משחק בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
הרשקוביץ החל את דרכו המקצועית על הבמות במופעי הפנטומימה "קומדיה של מסיכות" ו"מעשה באדם שנשא אישה אילמת" שביים יורם בוקר. מאז הופיע בין השאר בהצגת הנונסנס "הצגות מדגדגות" שביים גיל צרנוביץ' (אקס "בנות פסיה"), הצטלם לסרטים "חטיפת אייכמן", "המשימה נפאל" ו"תקועים בדרך", מדריך חוג דרמה בשהם ובמקביל משמש רכז מתנדבים ארצי של ארגון "לתת".
"אני עושה מה שצריך", מוסיף הרשקוביץ, "יש לי סוכנת, אני הולך לאודישנים, אני מנסה להוציא את המיטב מכל הזדמנות שאני מקבל. סדרי העדיפויות במקצוע הזה די השתנו בחמש השנים האחרונות, כך שגם לזה צריך להתייחס. אם פעם תפקיד בטלנובלה היה מקטלג אותך במובן השלילי, היום תפקיד כזה יכול להיות דלת הכניסה שלך לתיאטרון רפרטוארי, כי מעדיפים פנים מוכרות שיביאו קהל. הסוד הוא לשמור על ראש פתוח, להסתגל, לזרום. במציאות הישראלית, סרט שצלמת לפני שלוש שנים ושכחת ממנו יכול לצאת פתאום למסכים ולתת לך חשיפה גדולה. באותה מידה, קשר לא מחייב עם ארגון 'לתת' יכול להפוך לאהבה גדולה שנותנת לחיים שלך כיוון חדש לגמרי ומספק לא פחות מהבמה".
"כל מה שחלמתי עליו בתקופת הלימודים התגשם, גם אם בקצב הרבה יותר איטי ממה שחשבתי", מצהירה הדר שחף, בוגרת הסטודיו של יורם לוינשטיין. שחף נחרטה בתודעה הציבורית בזכות נסיונה האמיץ להפוך למנחה השמנמנה הראשונה בתולדות "ערוץ הילדים" (קהל היעד שטוף המוח הצביע בסופו של דבר בעד מיקי גבע היפיוף ודנה מרמור דקת הגזרה). היא השתתפה במופע הסאטירה "לא עובר צנזורה", אך מתפרנסת בעיקר מהצגות ("רותי זהירותי" בתיאטרון שלנו, המחזמר "בילבי" בחנוכה הקרוב לצד דנה דבורין) ותוכניות טלוויזיה ("בצפר" בערוץ "ניקולודיאון") לילדים. כמו כן היא מקליטה ומביימת דיבובים, ובימים אלה נשמע קולה בגרסאות העבריות לסרטים "צ'יקן ליטל" ו"וואלאס וגרומיט". לפני שנתיים הגשימה חלום ודיבבה את אי.טי, חייזרו האהוב של סטיבן שפילברג, בגרסה מתורגמת חגיגית לציון 20 שנה למקור.
"הפרסום הגדול אף פעם לא היה משאת נפשי", אומרת שחף, "רציתי להתפרנס בכבוד מהמקצוע, ורציתי שכל יום יהיה שונה מזה שהיה לפניו. את החלום הזה הגשמתי, אז בוא נאמר שאני שמחה בחלקי ובמקביל שואפת להגדיל את חלקי. גם השגתי כמה צ'ופרים בדרך, כמו הכניסה לתחום הדיבוב. לא חשבתי אף פעם לביים דיבובים, אבל גיליתי שאני נהנית מכל רגע וזו דרך מצוינת להתפרנס בעונות המלפפונים. חוץ מזה, בעבודה על 'צ'יקן ליטל' ראיתי את רן דנקר מקרוב".
"חמש שנים בתעשייה זה מספיק כדי לגלות על עצמך דברים מסוימים", אומר מנהל בית צבי גרי בילו, "אם אחרי התקופה הזו הצלחת לשרוד במקצוע כנראה יש לך הסיבולת והכשרון. אם לא הצלחת לקבל שום תפקיד משמעותי, ושמעת הרבה יותר מדי פעמים את המשפט: 'אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך', כנראה שאין לך את זה. בית ספר למשחק יכול לתת כלים, אבל השחקן הוא זה שצריך להמשיך לתרגל ולפתח כל הזמן, כלומר לעבוד".
לעבוד ולהצליח, אלו שני דברים שונים.
"כי זו מציאות מורכבת. שחקן יכול לסיים בית ספר למשחק ולקבל מיד תפקיד ראשי בהפקת יוקרה תיאטרון רפרטוארי, אבל אז יעלה לו השתן לראש ויצא לו שם של טיפוס בעייתי עם יחסי אנוש גרועים הנסיקה שלו תסתיים באותה פתאומיות בה החלה. אושרי סהר, בוגר שלנו, הוא שחקן שאולי לא עושה תפקידים ראשיים אבל עובד כל הזמן. לא ידעתי שמורן טחן, שעשתה תפקידים נפלאים בהפקות שלנו כתלמידת שנה ג', נסעה להודו. אבל אחרי 200 הצגות של 'עקר בית' הגיוני שהיא צריכה שינוי אווירה. אני אולי במיעוט, אבל לדעתי לא בריא לשחקן צעיר להשתתף בשלאגרים שרצים מאות פעמים. בשלב הזה בקריירה צריך לגוון כל הזמן, לעבור מתפקיד לתפקיד, לשכלל כמה שיותר את הטכניקות השונות שרכשת בתקופת הלימודים. שחקן שמחויב יותר מ-20 ערבים בחודש לאותו תפקיד לא מקבל את האימון הזה. הוא פשוט משחזר מחדש אותן רפליקות".
"חמש שנים זה פרק זמן לא משמעותי", מצהיר ניסן נתיב, המורה המיתולוגי למשחק ומייסד הסטודיו הקרוי על שמו, "עקרונית, אני לא מאמין בתלמידים מצטיינים וכאלו שמסמנים אותם ככוכבים לעתיד עוד בתקופת הלימודים או מיד בסיומם. קרן מור לא הצליחה למצוא עבודה בתיאטרון במשך שנתיים אחרי שסיימה ללמוד אצלי. אני זוכר את זה מצוין, כי היא היתה מתקשרת אלי לברר אם יש באפשרותי לעזור לה. אורי גבריאל, שחקן שזוכה לאחרונה בפרסים יוקרתיים ופרסום רב, עבד במשך שנים בהפקות קטנות והדריך בחוגי דרמה במתנ"סים לפרנסתו. חזי צדיק, בוגר אחד המחזורים הראשונים שלי, חזר לאחרונה לפעילות בתיאטרון אחרי שנים של פרישה בעוד בוגרים שלי שניבאו להם עתיד מזהיר, החליטו לנטוש את המקצוע לחלוטין לטובת קריירה משגשגת כאנשי עסקים. סיון ששון לא היתה כוכבת כשלמדה אצלי ודנה איבגי, שזכתה באוסקר הישראלי עוד כתלמידה בסטודיו, לא גילמה תפקיד ראשי בשום הפקה שהעלינו במהלך לימודיה. זה לא נעשה במתכוון, ולזכותה ייאמר שהיא מעולם לא התלוננה וקבלה על עצמה בשמחה ובמלוא הרצינות כל תפקיד ולו הקטן ביותר. זו אחת הסיבות לכך שכל מי שלמד איתה ולימד אותה אהב אותה מאוד".
יורם לוינשטיין דווקא מאמין שחמש שנים הן זמן סביר לקבוע את גורלו של בוגר בית ספר למשחק, "למרות שיש מקרים יוצאי דופן". השאלה האמיתית היא, כמובן, מהו קנה המידה להצלחה. "אוולין הגואל היא בוגרת שלי", הוא מסכם, "דוגמה למישהי שדשדשה עשר שנים בשולי התעשיה עד שדווקא בזכות תפקיד בסדרה 'פיק אפ' זנקה פתאום קדימה. אני עצמי נזקקתי ל-13 שנים עד שמצאתי את מקומי דווקא כמורה. לכל אחד יש הקצב שלו, ולשחקנים מסוימים לוקח יותר זמן להבשיל. זה נכון שבעידן תרבות הרייטינג, שמקדש את הנעורים ומרגיל קהל לחילופים מהירים מאוד של אובייקטים להערצה, גם התחום שלנו מושפע. שחקן שלא מצליח לפרוץ אחרי חמש שנים צריך להתמודד עם בוגרים של ארבעה מחזורים נוספים, כולם צעירים ומוכשרים ומורעבים לא פחות ממנו. מצד שני, בית ספר למשחק אמור להכשיר את תלמידיו לשרוד במקצוע עשרות שנים. מי יכול לשפוט מהי הצלחה לשחקן? יש שמתפרנסים בכבוד ממשחק בהצגות ילדים קטנות אבל נהנים מכל רגע, יש כאלו שעושים תפקידי משנה בתיאטרון רפרטוארי ואף אחד לא מזהה אותם ברחוב, ויש כאלו שמקבלים תפקיד בטלנובלה ולא יכולים ללכת ברחוב כי מעריצים רודפים אחריהם אבל זה נגוז אחרי חצי שנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
