אתה נכנס למונית ושוכח
יובל סגל היה כבר סייף ודוגמן צמרת לפני שנחת לבטח בכיסא השחקן העסוק-מאוד, והוא עדיין לא הצליח "להכניע את המפלצת". אולי התפקיד בסדרה החדשה יעזור
מחר, מוצאי שבת, בשעה 22:05 בהוט 3 יוקרנו ברצף שני הפרקים הראשונים של הדרמה הישראלית החדשה "פרשת השבוע" שיובל סגל נמנה עם כוכביה. לצדו, בסדרה שביים רני בלייר לתסריט שלו עם ארי פולמן, מככבים רונית אלקבץ (זוגתו בסדרה המציגה במשולב את חייהן של ארבע משפחות), קרן מור ומנשה נוי, קלרה חורי וקאיס נשף, אפרת בן-צור ודני גבע. החיים מחייכים ליובל סגל. בגיל 34 הוא נחשב אחד הבולטים בדור השחקנים הזה, כרגע מופיע על הבמה בשתי הצגות בהבימה, "חודש בכפר" ו"אכזר ורחום", ובשבוע הבא יתחיל חזרות על הצגה חדשה, "חתונה מושלמת", קומדיה בריטית בבימויו של מוני מושונוב. תוכנית טלוויזיה כבר אמרנו, לידת אלונה כבר הזכרנו, ובסך הכל מאזן חיובי של בחור המצליח ללהטט בין חיי שחקן רב-תחומי, שיש לו עבר של דוגמן צמרת ותו-תקן של יפיוף, לבין חיי משפחה מיוצבים עם האישה מיה ישראלי ושני הפעוטות.
היה קשה לקבוע איתו מועד לפגישה כי יובל סגל מציג סדר עדיפויות קשיח לחלוטין וסדר יום מהודק. בבוקר הוא מוציא את מיכאל לגן, מתפנה לכמה שעות ואחר כך הוא חוזר הביתה כדי שמיה לא תישאר לבד עם תינוקת וזאטוט בחיקה. אז מה יהיה בעבודה בערב? מה יקרה עם התיאטרון?
"למזלי יצאו שבועיים בלי הצגות, בדיוק כשאלונה נולדה. משבוע הבא אני חוזר לתיאטרון ואז נראה איך נסתדר".
האבהות מגיעה עד למקום של הוויתור על המקצוע? שם זה נעצר?
"הכל זה חלקים מהחיים שמורכבים ממשפחתיות ומדרכים לקיים את המשפחתיות. העבודה היא חלק מהדבר ולוח הצגות זה דבר שאני מחויב לו. בואי נגיד שלא הייתי נוסע עכשיו לשלושה חודשים לחו"ל כדי לעבוד. בסך הכל יש לי עבודה נוחה. ברוטו ביום ארבע שעות. נוסע לתיאטרון, עושה הצגה, חוזר. כשזה גם חזרות וגם צילומים זה טירוף. אבל אני אבא שנמצא הרבה עם הילד, ועכשיו אני מקווה להיות הרבה עם שני הילדים".
מאיפה מגייסים ריכוז בערב כדי להיכנס לתיאטרון?
"משהו באוטומט יושב בתוך הגוף כל כך חזק שאתה מתגבר".
מה הדבר הזה שמושך אותך במשחק, שעושה את זה החיים שלך?
"את יודעת מה יש בזה שמאוד מתאים לאישיות שלי? יש תגובה מהירה. אתה מתחיל פרויקט ואתה ישר מקבל תשובה. אני כזה שעושה אודישן ואחרי חמש דקות מתקשר לסוכנת לשאול אם יש תשובות. אתה מעמיד את עצמך במבחן ומקבל תוצאות מהר מאוד. יש משהו בהתרגשות האינטנסיבית והקיצונית, בסיפוק המהיר. ויש משהו שנותן לי לגיטימיות להיות באיזה מקום די ילד בלי גבולות. יש בי את הצד הזה מאוד חזק, את הצד של הילד, ושם מקבלים לגיטימיות. תחשבי כמה פעמים ביום לך מותר לצחוק ולצעוק ולקלל באופן קיצוני? הרי היו מאשפזים אותך אם היית מעיזה. לי זה מותר. זה לגיטימי. והבמה היא משפך. אתה מגיע עם כל המטענים, ויש לך ערוץ של מיזנסצנה וטקסטים שאליו אתה שופך הכל ומנקה את עצמך. וחוץ מזה זאת עבודה נוחה. אתה חי חיים די נוחים אם אין צילומים בחמש בבוקר. עושה עבודה שהיא כיף, ועזבי שהחומרים הם של פצע וכאב, כי יש משהו מתקשר וחי ושמח בזה. יש בזה כיף גדול".
עד כמה החיים עצמם הם החומרים שאתה עובד איתם?
"אני לא פורט את זה למקרים או לתמונות. אני בגדול מתייחס לזה כאל יובל, אל עצמי, בתוך סיטואציה כשהיא נוצרת. בתיאטרון, בשונה מטלוויזיה או קולנוע, יש משהו מאוד מתפתח. אחרי 30 או 40 הצגות כל מיני דברים מתעוררים וזה מתחיל להיות שלך. למשל,'אכזר ורחום' עדיין נורא בוסר. אני עוד לא הצלחתי להתחבר שם, אם להגיד את האמת".
באמת מספרים עליך שאתה מאלה שאומרים לבמאי "אני עוד לא שם", מתחבט הרבה ומחפש. יש רגע שאתה מגיע?
"אני אדם שלוקח לו זמן עד שהוא לוקח החלטה, וזה מייצר תהליך של לעייף את עצמי. כשאני מתעייף אני מתחיל להיות יותר בהיר ואני מבין שסתם לקחתי את כל הזמן הזה. אני מתחיל באינסטינקט שלי נכון, ואני מסבך את עצמי בחזרות, וחוזר בהצגה ה-40 למה שהייתי בהתחלה".
בהתחלה יובל סגל היה דוגמן. הילד שנולד בעפולה וגדל בכפר סבא היה סייף מצטיין, וכבש את תל אביב כדוגמן מצליח שגם נבחר ל"דוגמן השנה" בסוף שנות ה-90, פרסם פלאפונים וצ' יפס, וערך הסבה אלגנטית למשחק. הוא למד בסטודיו של יורם לוינשטיין ושם ראה
מה ממך היה בפרק הדוגמנות?
"יש בי משהו פרפקציוניסטי, תחרותי, שרוצה להגיע לקצה. אני לא מלך היופי, אבל אם עשיתי את הדבר היה לי חשוב להיות הכי טוב שם. לא מול אנשים אלא מול עצמי, באנרגיה המטורפת הזאת שיושבת בגוף".
הסיף בא מאותו מקום?
"אלה היו החיים הטוטאליים שלי עד גיל 23, 22. שלושה אימונים ביום. בכל מה שעשיתי עד עכשיו, לצד הילד שדיברתי עליו שקיים בי, יש צד מאוד רציני. אני לא עושה משהו בשביל התחביב, אלא עושה אותו כל כולי, ואף פעם אני לא מרגיש שזה הכי טוב שיכולתי. זה חוסר האמונה בעצמי. יחד עם זה, גם אם אני באמת לא חושב שאפשר להגיע לשלמות, יש רגעים שאני מסתכל אחורה ואומר שאני בסדר. לא במגלומניה אבל בפרגון עצמי".
ואבהות זה גם פרויקט חיים שמחייב טוטאליות?
"בשבילי הכל היה חלק מפרויקט חיים. אבל זה לא טוטאלי. גם כשאתה אבא, אתה עדיין רוצה את הפרטיות שלך ואת הזמן שלך".
ב"פרשת השבוע" יובל סגל הוא אלישע, עורך דין מצליח, בעל ואבא אוהב ואהוב לשני ילדים, שנולד וגדל בבאר שבע וגם אחרי שיש לו בית בהרצליה פיתוח עם בריכת שחייה, הוא עוד צריך להוכיח משהו ולהגיע לאנשהו, ובדרך מסתבך עם החוק, נאלץ להפוך לעד מדינה וגורר איתו את משפחתו במרוץ הישרדות שמעורבים בו הרבה פחד, המון טעויות וטונות של אהבה העומדת במבחן.
אתה רואה את אלישע מנקודת מבט של אבא?
"אני רוצה לספר לך שלא רציתי לעשות את הסדרה הזאת, כי מדובר שם באבא לילדה בת 15 ואני לא מכיר את המצב הזה. זה נראה לי לא נכון ולא פייר כלפי הסיפור. לכן ניגשתי לסדרה בעבודה מסצנה לסצנה, כל סצנה בנפרד, כמו מחזה קטן. לא באתי עם נקודת פתיחה שכל העולם הזה כבר מוכל בתוכי. מבחינתי הגרעין זה דווקא האהבה הגדולה למשפחה. כשאני בתור אבא מול המשפחה שלי חושב על הסצנה שבה רונית צועקת עליי במטבח שמכרתי את החופש, את הילדים שלי, זה עושה לי לבכות. זכיתי בפרטנרית אדירה. היא כולה גוש ענק של רגש. לא תמיד אתה מרוויח את זה בעבודה".
בתקופת צילומים אינטנסיבית כל כך לא מתבלבלים בין הבית והחיים לבין הסרט?
"לא. זאת המקצוענות. אתה לא טוטאלי. אתה תמיד בתוך ביקורת עצמית, אחרת אפשר באמת להשתגע ".
כשזה נגמר מתנתקים בקושי?
"תלוי מאיזו הפקה. זאת היתה הפקה מאוד נעימה. יש הפקות שזה'א-מחייה' כשזה נגמר. נכון שאחרי תקופה אינטנסיבית יש ריק כלשהו. יש תקופת התנקות, אבל בסוף יום צילום אתה הולך הביתה לישון עם אשתך, וכבר במונית אתה שכחת. לפעמים גם בתוך הסצנה, באמצע, אתה כבר שכחת".
אם אתה צריך לבחור בין תיאטרון לקולנוע ולטלוויזיה, מה תהיה הבחירה?
"הכל יחד. מצד אחד בתיאטרון יש אלמנט של יציבות, זאת עבודה קבועה שלך שאתה בא בערב וחוזר הביתה, ואתה יכול להתפתח, לפתח את התפקיד. מצד שני, טלוויזיה וקולנוע זה לטווח קצר, ואתה כביכול מביא את המקסימום. בכל מקרה, במציאות שלנו אי אפשר לבחור בין זה לזה. במציאות הישראלית של השחקנים כדי להתפרנס אתה צריך לעשות הכל, ובכל דבר יש את הכיף ואת הגמול".
איזה קשר יש לך עם הקהל?
"קהל זה אחד האלמנטים הכי חשובים שיש. הקהל הוא פרטנר. אתה בא עם תפיסה מסוימת והקהל מפיל לך את האסימונים עם התגובות שלו. הקהל זה המוניטור הכי טוב שיש. כשהם צוחקים איפה שלא חשבתי שיצחקו אז הם מכוונים אותי, הם עושים לי את'הפיין טיונינג'. אני צריך להרפות לפעמים ולהקשיב, אם הם איתי או לא איתי. יש משהו מדהים בסיטואציה שאתה ועוד אלף איש בתוך אותו סיפור. זאת אנרגיה אדירה כשזה קורה".
אתה כבר בעמדה שאתה יכול להגיד "את זה אני לא עושה"?
"זה עניין של ניסיון. אני למוד ניסיון. כשאתה לא חשוף ולא מוכר נראה לך שאם לא תקבל תפספס את הרכבת. היום זה שונה. לא את הכל צריך לעשות. יש דברים שלא יעשו לך טוב".
יצאת עם איזה שיעור מ"קצרים"?
"אני יודע שאני יכול לעשות עוד דברים. הטווח שלי עוד הרבה יותר רחב. אני יכול לעשות גם באזורים האלה עוד טווח הרבה יותר רחב של דברים. אני רק צריך את ההזדמנות".
כשאתה חושב על עצמך, מה ההגדרה?
"מבולבל. יובל המבולבל. עדיין. זאת מין הוויה כזאת".
אבל אתה ודאי יודע להגיד מה תפקיד חייך, לאיזה תפקיד אתה נכסף?
"אין לי. באמת שאין לי. אני לא אדם שמגדיר חלומות. אם מגדירים חלום ומגשימים, מה קורה אחר כך? אפשר לארוז וללכת. . .".
היו לך כישלונות מהדהדים?
"בטח שיש, ואני מתחיל להבין שבמקצוע הזה יש הצלחות וכישלונות, ומותר לך ליפול וזה משחרר את הפחד ונותן לך לגיטימיות לבדוק באפיקים הרבה יותר רחבים. אני עוד לא שם לגמרי, אבל אני מבין שזה לגיטימי לטעות ועדיין יאהבו אותך. ואם לא, גם לא נורא. כשתעשה את הדבר הטוב, יאהבו אותך".
דוגמה לכישלון, לפדיחה?
"אני יכול לראות את עצמי משחק מוגזם מדי. אני אומר לעצמי: 'תשחק את עצמך, מה אתה מגזים?'. אני שופט את עצמי. אבל אני לא רוצה להיות ספציפי כי העבודות שלי מורכבות מבמאי שמוביל אותי ואני לא רוצה על חשבונם של אחרים לעשות חשבון נפש משלי".
הצטלמת לקולנוע בעירום, זה משהו שתעשה שוב גם עכשיו, כשיש ילדים?
"אני לא יודע אם אני לא אעשה, אבל אני אחשוב על זה אחרת בגלל המשפחה. אני גם לא בדיוק עם אותן קוביות שהייתי".
מצאתי בארכיון ראיונות שבהם סיפרת על תקופות של סמים, על ימים של שפל. אילו התנסויות היית רוצה לחסוך מהילדים שלך?
"אני בטח אשמח אם הם לא יתקרבו לסמים. אבל אני מתאר לעצמי שהילד שלי הרי לא יקשיב לי וירצה לפתח ניסיון משל עצמו. אני לפחות אוכל לדבר אליו מניסיוני. אני מאוד הייתי רוצה שהבית שלנו יהיה בית עם דיאלוג ועם איזה רצון להקשיב ולהפנים. הניסיון שלי בתקופה ההיא זה גם מה שדחף אותי לתוך החיים האלה. כדי למסגר את עצמי ולהכניס סדר בראש הלכתי ללמוד ומתוך זה דברים התגלגלו. לא תכננתי להיות שחקן. בהצגת תיאטרון הייתי רבע פעם בחיים שלי. נכנסתי ויצאתי. למרות שדודה שלי, תחיה דנון, היא שחקנית".
אמא שלו יוצאת קיבוץ, סבא שלו היה המשורר אליעזר קגן. הוא, אגב, קרוי על שם דודו יובל, אח אמו, שנספה בצוללת "דקר" בדיוק לפני 38 שנה.
מה המצע התרבותי שלך?
"הוא לא חד-משמעי. בעיניי, לשבת בהצגה שתגרום לצחוק, גם אם בעיני מבקרים היא זבל, זה דבר לגיטימי. זה בידור. בידור מנתק אותך מהשגרה הקשה, מאפשר לך להיות נוקב ולחשוב, ולכן כל המבקרים האלה שפוסלים משהו שאין לו ערך מוסף טועים. קשה לי עם התרבות הזאת שבה כל מי שהיה חצי דקה בטלוויזיה נהיה עכשיו אייקון ומשפיע. זה לא מתחלק לי. תרבות מורכבת מכל מיני תרבויות, היא לא צריכה להיות אליטיסטית".
אתה לא משחק סלבריטי.
"מי שעסוק אין לו זמן לזה. הערוץ שעובר דרך מדורי הרכילות לקידום עניינים הוא בשבילי לא הדרך הנכונה. אני לא הולך למסיבות האלה ששם מרוויחים יחצנות. אליי זה לא מדבר. אם אני הולך להיות עסוק באיך מסתכלים עליי איבדתי את הכיף שלי".
היתה איזו מלחמה עם הדימוי של יופי מול תפקידי אופי בתיאטרון?
"למזלי בתיאטרון הם רואים בי הרבה דברים. הם רואים כל מיני איכויות נוספות, ובלי עין הרע לא הייתי במלחמה עם התיאטרון. אין לי פנטזיה לשחק זקן בן 65. הדימוי של יפה לא חייב אותי להתווכח או להוכיח שום דבר. אני עושה את מה שמעניין אותי לעשות. לא מתעסק בדברים שלא שייכים. תודה לאל, אני מקבל תפקידים לא של ניצב יפה שעושה מסלול על הבמה. יש לי בשר ויש לי במה לנגוס".
אמרת פעם שאתה מחפש "להרגיע את המפלצת". הצלחת? אפשר בכלל ליצור במצב של רגיעה?
"נראה לי שהרבה פעמים חלק מהיצירה הוא לקחת את כל גוש האש ולהכניס אותו לתוך הקונסטרוקציה שבנית. זה הולך ביחד. לשאלתך - אני לא הצלחתי להרגיע את המפלצת. אני כמו לחץ דם גבוה, אני רוצח שקט".
נא להמתין לטעינת התגובות
