רק קופרודוקציה תביא שלום
"גן עדן עכשיו" מזמין מבט חוזר על הסרט האיטלקי "הקרב על אלג'יר", שמציג גם הוא את הצד הנכבש שמוצאו היחיד הוא הטרור
הצפייה ב"קרב על אלג'יר" בסמיכות ל"גן עדן עכשיו", שהופיע בכותרות בשבועות האחרונים עקב זכייתו בגלובוס הזהב ומועמדותו לאוסקר, מגלה קווי דימיון מרובים, וגם נקודות מהותיות של שוני.
סרטו של האני אבו אסעד (ש זכה בפרס התסריט של האיחוד האירופאי, פותח בסדנת הכתיבה היוקרתית של סאנדנס ועוד), מלווה שני צעירים פלשתינאים היוצאים לבצע פיגוע בתל אביב. הסרט עוקב אחרי חייהם בנופי המצוקה של הכיבוש, אודות הסיבות האישיות שמובילות אותם לבחירה בטרור, ואחרי התהליך של ההפיכה לשאהיד.
עבור הצופה הישראלי, גם כזה שקורא את גדעון לוי ועמירה הס, קשה לראות את הצד הפלשתינאי, אבל האיכויות הקולנועיות של הסרט - צילום טוב, משחק משכנע ותסריט משובח, הכולל גם סיפור אהבה פוטנציאלי עם סוהא, בתו הסלבריטאית של מחבל מפורסם, ושורה ארוכה של פיתולים עלילתיים - מצליחות לייצר אמפתיה.
איכות נוספת של הסרט הוא אובייקטיביות מסוימת - ואל תבלבלו אובייקטיביות עם ניטרליות. המניפסט של הצד הפלשתינאי עומד במרכז הסרט, אבל הישראלים לא מוצגים כמפלצות. הכיבוש הוא הגורם לסיטואציה המחרידה, אבל הסוכנים ההיסטוריים שלו, הן ישראלים והן פלשתינאים, הם קורבנות של הסיטואציה, מנסים למלא את חובתם ולבחור במצבים בלתי אפשריים.
נכון שהפער
האפשרות להזדהות עם שני הצדדים, לראות את חוסר ההיגיון המזעזע של המצב/הכיבוש, להבין שזו גם ההתנגדות של הכבושים שמביאה את הכובש להיות אכזר, וגם הכוח העדיף של הכובש שמכריח את הכבושים לנקוט בטכניקות לחימה של טרור, היא בהחלט צורת הסתכלות שהייתי מאחלת לכל אדם בשני הצדדים, וגם לכל האירופאים.
כל דבר שאמרתי לגבי "גן עדן עכשיו" (מלבד הפרטים העלילתיים) יכולתי לומר על הסרט "הקרב על אלג'יר" מ-1966, כולל ההתקבלות המצוינות ושבחי הביקורת (בין השאר, הוא זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה). אין ספק שלהאני אבו-אסד היה ממי ללמוד, והוא משבץ בסרטו ציטוטים מובהקים מ"הקרב על אלג'יר" (ביניהם האמירה "אם היו לנו מטוסים, לא היינו נאלצים לנקוט בשיטות אילו"). סולינוס ופונטקרבו, במאים איטלקים קומוניסטים שיצרו במימון הממשלה האלג'יראית את האפוס המבריק אודות מלחמת אלג'יר (מבין מיליון קורבנות, היו פי חמישים יותר אלג'יראים מצרפתים). הסרט מאפשר לצופים את החוויה המורכבת של הזדהות עם מבצעי פיגועי תופת (אז היו פצצות, לא מתאבדים), וגם עם הקורבנות החפים מפשע. אמנם המחתרת נאלצת לנקוט באמצעים איומים, אך הכיבוש והדיכוי האלים של המרד על ידי הצרפתים הוא מחריד בהרבה.
כנראה שרק עין חיצונית יכולה להעביר תובנות מורכבות אודות סיטואציות מורכבות, ובשני המקרים מדובר על קופרודוקציה. אם זאת, עושה רושם שאנחנו מדינה דמוקרטית יותר מצרפת של שנות השבעים, כיוון שאצלנו לפחות מקרינים את הסרט. צפייה בשני הסרטים מאפשרת התבוננות עמוקה על היחס בין הסיפור שלנו להקשר הבינלאומי של השתחררות של עמים מקולוניאליזם, וכמובן על היחסים הבעייתיים ביננו לבין צרפת.
המרד אמנם דוכא בעינויים וביד קשה, אבל שנים ספורות אחר כך נאלצו הצרפתים לעזוב את אלג'יריה. הסצינה המסיימת את הסרט נושאת את הבשורה שעם שרוצה את ריבונותו, אי אפשר לבולמו באמצעים צבאיים. סצינה כזו נעדרת מסרטו של אבו-אסעד, אולי כי עדיין אין לו את המבט הרטרוספקטיבי, מהסיבה הפשוטה שאצלנו זה לא קרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
