הי, ג'ו
יוסף שילוח לא מתעניין בשבוע השידורים המיוחד שמקדיש לו ערוץ הקולנוע הישראלי. את פארוק הוא עדיין אוהב, וגם את אריק מרחוב סומסום, אבל מהרצון לשנות כאן משהו הוא כבר התייאש
האפיזודה, גברת קופרובסקי, הזויה עד כאב: שילוח (62) בקסקט צמרירי שמכסה על אותה קרחת מפורסמת, עם אותן עיניים חודרות וחיוך ממזרי שמסתתר מתחת לשפם גזום למשעי, נראה בעיקר עייף. הוא רחוק שנות אור מהתזזיתיות המוגזמת של האלטר-אגואים ההיסטוריים שלו שהפכו כבר מזמן לנחלת הכלל, ויהיה שמם אדון פארוק, הסוהר חנוכה או המפקד שמש. הוא מחבב מאוד את שלושתם עד היום, זה כן, אבל מי שסבר שהשיחה איתו תיסוב סביב דודות מפולנייה, קצינות שבדיות חרמניות ודראג עם צחי נוי, שילך לבית של פישנזון ויחפש מי ינענע אותו.
זו אולי הטרגדיה של שילוח, נער הפוסטר האולטימטיבי של סרטי הבורקס, המטרה הקבועה למבקרי קולנוע באשר הם ויקיר העדה הפרסית נומרו אונו. הקרדיט. הוא לעולם לא יודה שהוא רוצה בו, אך את פגישותיו עם אנשי אש"ף כשהדבר עוד נחשב לטאבו; את החזרות האחרונות עם חנוך לוין, כשזה כבר שכב על ערש דוויי בבית חולים; את עקירתו לפריז בעקבות האינתיפאדה הראשונה; את ההצגה הפרו-פלשתינית שלו, "המסע," שהעלתה עליו חימה ציבורית; את פרס המחזה המקורי שקיבל מהמועצה לתרבות ולאמנות; את הפעילות החברתית העניפה בשכונות; את הסרט הדוקומנטרי "רגעי חסד," שביים עם חורחה גורביץ' - מי שמע עליהם? ואם כבר שמע, מהם לעומת איזה "גורוגורו" אחד ביום העצמאות, עם כובע ים וחלוק אמבטיה קומפלט? אז בינתיים שילוח, שהתראיין באחרונה לפני חמש או שש שנים ולא ממש צוהל לשבור רצף מנצח, מתנהל באופן עיקש על ציר ספרטני ומפוכח שבו המשפט "זה ממש לא מעניין אותי" תופס מקום מרכזי בלקסיקון. המשפט המשלים והמפויס לקביעה הנחרצת הזאת, אגב, הוא "וזה בסדר גמור." תרבות ואמנות? פוליטיקה ופילוסופיה? כסף וכבוד? ביג דיל.
את השבוע הקרוב יקדיש ערוץ הקולנוע הישראלי ביס לפילמוגרפיה של שילוח, שמחזיק ברזומה קרדיט של 80 וכמה סרטים, לא מעט מהם הפקות זרות. לצד חביבי קהל שחוקים מרוב שימוש, ע"ע "חגיגה בסנוקר," "סבבה" ו500" אלף שחור," יוצגו במסגרת הספיישל גם דרמות רגישות כמו "לילסדה" של שמי זרחין, "כיכר החלומות" של בני תורתי
זאת אומרת שלא תצא מגדרך כדי לצפות בספיישל לכבודך.
)"צחוק גדול) לא, לא. בעצם אולי, אבל לא הייתי עושה מאמץ מיוחד. אני לא אוהב לראות את עצמי בקולנוע. יש כמה סצנות שאני אוהב, מ'חגיגה לעיניים,' מ'כיכר החלומות,' אבל אלה רק רגעים. תמיד יוצא שאומרים לי, 'יו, בדיוק ראיתי אותך בכך וכך.' אבל אותי זה לא מעניין. הסיפוק היחיד בשבילי הוא שעשיתי את הסרט. לראות אותו? זה לא מעניין אותי. אם תפקיד הוא טוב זה הסיפוק שלי. אני עושה."
אבל יש פה עניין של כבוד, סיכום בסגנון עדות "חיים שכאלה."
"אני לא מרגיש ככה. לדברים האלה אין שום משמעות בעיניי. אני לא רציתי את הפסטיבל הזה, לא היתה לי שום החלטה מה ייכלל בו, אבל בסוף שכנעו אותי אחרי הרבה מאוד לבטים. לא יוצא לי מזה כלום. בסופו של דבר, לא אני קובע מה יישאר מאחוריי ומה לא."
ואם יכולת לקבוע? נגיד, איזה סרט שלך אתה הכי אוהב?
הוא מהסס ארוכות ולבסוף פולט: "אולי משהו אצלי במנגנון לא בסדר, אבל אני מתייחס באותה רצינות לכל מה שאני עושה. כל סרט הוא משהו אחר והיופי הוא בעשייה רגעית, הריכוז באותה שנייה שאומרים 'אקשן.' יש משהו נדיר ומפעים ברגע הזה. יכול להיות שבאותו רגע אני רוצה למות, לבכות, לעוף, וקשה ומרתק לשים את האני שלך בצד ברגע הזה. אם אתה קורא לזה הנאה, אז אני בפירוש נהנה מזה."
איך אתה עם האני שלך ביומיום?
"אנחנו מסוכסכים אבל יושבים, משוחחים, וזה בדרך כלל מסתדר."
והוא לא רואה בספיישל הזה צ'פחה קטנה לאגו המשותף?
"לא. לחיים אין שום משמעות בעיניי במובן הזה של זמן, של 'השנים שחלפו.' אבל זה בסדר: אתה בא, אתה הולך. בזה נגמר הסיפור."
הסיפור באמת היה נגמר כאן אם שילוח היה מתקיים כקטגור הבלעדי של עצמו. הוא לא. למעשה, קשה לחשוב על שחקן שהצליח לעורר במהלך השנים כל כך הרבה סימפתיה וכל כך הרבה אנטגוניזם בעת ובעונה אחת. לדמות הפרסי שבקעה ב"ספיחס" עוד נגיע, אבל קחו את הפרויקט האחרון שבו השתתף, "ימים של אהבה," שם גילם את "א-בא" של מאיה בוסקילה. הסרט היה אחד הרגעים המזוקקים שבהם התאחדו בעלי המאה והדעה לטובת הקטילה השיטתית, ושילוח רואה בזה המשך ישיר לעליהום הקטגורי שעבר 20 שנה קודם לכן, בצומת הרחובות "משפחת צנעני" פינת "כץ וקרסו."
"אני עושה את הכל עם האמת המקצועית שלי בדרך הכי טובה שאני יודע," הוא קובע. "אני לא כותב תסריט, אני לא מביים סרט, ואת התוצאות שלו לא אני קובע. אז ישנה קבוצה של מבקרים שהם 'המחליטים' מה צריך להיות הפן התרבותי.
"
כמו מבקר הקולנוע של גלגל"צ, גידי אורשר, שקרא ל"ימים של אהבה" "סרט של פגוע מוח?"
"אני שומע שקיים מבקר כזה. אני לא מבטל אותו אבל הוכח לדאבונו - או לשמחתו - שכנראה שיש קהל מאוד רחב שאוהב את הסרטים האלה. אין לי טענות למבקרים כאלה. הם אלה שצריכים לפשפש במוחם, לא במעשיהם. כל אותם 'סו קולד' אנשי אמנות, מצד אחד יוצאים נגד הסוג הזה של הקומדיות הקלילות, מצד שני יודעים שזה מה שהקהל רוצה ומצד שלישי שונאים אותי. ואני לא רוצה להילחם בהם. הם לא מעניינים אותי. אני אמנם יכול לשבת איתם לדיאלוג ולהביע עמדה, אבל הם לא יכולים לשבת במגדל שן ולהעביר ביקורת."
לא לגיטימי להגיד על סרט כזה שהוא, אפעס, לא "האזרח קיין?"
"תבין: אנחנו לא צריכים להיות מנחי תרבות. פה זה לא רוסיה. אין לי שום פרטנציות לבוא ולחנך קהל. אז לפני 20 שנה, כשדיברו על סוג כזה של סרטים, זה היה מאוס ומתועב. אבל למה אנשים בכל זאת רואים את זה? כי זה הכי פופולרי שיש. במצב הקיומי של פיסת האדמה האומללה הזאת, מה אנשים כבר ילכו לראות? אנשים רוצים לצחוק, להתפרק. אין להם כוח להתעסק בהשקפות עולם ובפילוסופיה. אז הם מצאו את הנישה הזאת של ה'ספיחסים' וה'אלכסים."'
בסדר, אבל כשאתה נמצא כשחקן על סט עם מאיה בוסקילה, אתה באמת יכול לקחת אותה ברצינות?
"אני יוצא מנקודת הנחה שהיא לא אנסה את הבמאי לקבל את התפקיד. היא לא איימה עליו באם16- או בטיל קסאם. הוא פנה אליה מסיבותיו שלו והיא עושה את מה שהיא יודעת הכי טוב. היא לא אשמה."
במה?
"בזה שיורדים עליה שהיא לא שחקנית. היא באמת לא שחקנית. היא לא אמרה 'תראו אותי, אני בוגרת ניסן נתיב, ואז אפשר לבוא בטענה שניסן נתיב מוציא שחקניות לא מוכשרות. היא זמרת שמישהו ניצל את הפופולריות שלה ואמר לה 'בואי נעשה סרט.' היא עושה את המיטב שלה. אין לי טענה אליה ואני לא חושב שאני צריך לבוז לה. היא לא הבטיחה שהיא איזו שרון סטון."
שילוח עוד לא יודע מה הפרויקט הבא שעליו יעבוד. וזה לא שלא מציעים. בשלוש השנים האחרונות הוא קיבל קרוב ל12- הצעות לסרטים וסירב לכולן. הסיבה? ניחשתם נכונה: "זה לא מעניין אותי." מה שכן, הוא נמצא כרגע בשלבי תחקיר מאוד מתקדם לסרט דוקומנטרי נוסף, "כרומוזום במחנה ריכוז," שעליו הוא מעדיף שלא לפרט כרגע.
ואם היו מציעים לך להשתתף ב"אלכס חולה אהבה "2 או ב"חגיגה בסנוקר - הדור הבא?"
"כבר פנו אליי וסירבתי. 'נוור גו באק טו דה ממוריז.' זה לא מעניין."
אם האישיו הוא ש"יתפסו אותך ברצינות," תחזור לתיאטרון?
"מה שדוחף את השחקנים הצעירים היום הן תוכניות הבידור בערוצים המסחריים. לא בתי ספר לקולנוע ובטח שלא התיאטרון."
אז אני מסיק מזה שאתה גם לא צופה בטלוויזיה.
"לא בערוצים האלה. אני כן צופה, קצת בערוץ ארטה, בחדשות. אני מאוד אוהב ספורט. אבל הטלוויזיה בארץ היא בעיקר שליחת משפטים שדרכם עוברים לפרסומות. אתה לא יודע אם ראית טמפקס, אם ראית מים, אם ראית סרט... אתה לא יודע! וזו בעיה. צריך חוק שיאסור על פרסומות בזמן הקרנת סרטים בטלוויזיה."
אבל האנשים שצופים בערוצים האלה הם בדיוק הקהל שבא לראות את "ימים של אהבה."
"אנשים מתעניינים במה שאתה מעניין אותם. אמצעי התקשורת ככלל והערוצים המסחריים בפרט שיטחו לאנשים את המוח. הם קולטים בדיוק את מה שמלעיטים אותם ואז, בדיעבד, בטלוויזיה מצדיקים את העובדה הזאת שזה מה שאנשים רוצים. זה לא נכון. השאלה היא מה אתה רוצה להביא לציבור."
אז למה אתה מוותר מראש על הרצון להביא משהו "אחר?"
"כי הכל נגוע בפוליטיקה. בשנת 1968 זכיתי בפרס המחזה המקורי של המועצה לתרבות ולאמנות, מחזה שלא הצליח. אחר כך הגשתי שלושה תסריטים שעסקו בנושאים שקשורים בלבו של העם הישראלי שחי פה, וגם הם לא יצאו לפועל. למה? כי לא משקיעים בהם. סרטים שיש להם אמירה לא יוצאים לפועל. וזה בסדר."
בטוח שיש במאים ישראלים צעירים שאתה כן יכול לסמן כבעלי אמירה, כבעלי פוטנציאל.
"לא ממש מקרב הצעירים, אבל מדור הביניים יש את שמי זרחין, שהוא במאי נהדר. גם לבני תורתי יש פוטנציאל להיות במאי יוצא דופן. מהוותיקים יותר אני מאוד מכבד את אסי דיין כי אין לו צנזורה עצמית. זו הבעיה הגדולה של הקולנוע הישראלי, שהוא לא הולך עד הסוף. אסי לא כזה. אתה יכול לאהוב אותו ואת הסרטים שלו או לשנוא אותם, אבל הוא היוצר הישראלי האולטימטיבי מבחינת אמירה."
ראית את "גן עדן עכשיו?"
"כן, ואני חושב שזה סרט נפלא, אבל זה אך ורק סרט. היומרה הזאת של אמן לבוא ולהגיד 'אני אעשה שינוי' היא פתטית. אני באמת לא חושב שאמנות עושה משהו."
זה מה שישמעו ממך מעריצים שיעצרו אותך ברחוב?
"בכלל לא! יש אנשים שאני פוגש שמודים לי על שגרמתי להם לצחוק ברגעים עצובים בחיים שלהם. איזו זכות יש לי לבוא ולהגיד שמה שעשיתי נכון או לא אם גרמתי אושר לאנשים בחייהם? הרי אדם ברחוב לא באמת רואה אותי, אני מעורר בו אסוציאציה. אז פתאום אני 'לא מצחיק?' אני לא יכול לכעוס עליו."
אתה אדם מצחיק?
"לפעמים. בעיקר שנון."
אז למה אתה נראה לי מדוכא? מהורהר?
35" שנה מחיי הקדשתי לפעילות חברתית ולנושאי שלום ובלהבלה-בלה, ותראה מה קורה. אתה חושב שאתה עושה, ואתה רץ ולא ישן ועוזב משפחה, ועולם כמנהגו נוהג. אנחנו שעמדנו וצעקנו לפני 25 שנה - נידו אותנו. והיום? האנשים הכי קיצוניים מממשים את החזון שלנו. אני לא אגיד לך שאני מתגעגע לתמימות שלי כי לא הייתי תמים, אבל אני כבר לא רוצה לעשות מהפכות ולא לשנות חיים של בני אדם. אני משרבט לעצמי. אני חושב עם עצמי."
אפשר לשאול למי תצביע?
"אני לא מצביע. אתה נותן את קולך למי שבסופו של דבר בוגד בך. לדאבוני הרב, השלטון הישראלי שבוי בידי פוליטיקה, בידי ארצות הברית. ישראל לא קובעת מדיניות. קובעים אותה עבורה."
את זה אומר יוסף שילוח. למי פארוק היה מצביע?
"אוהו! הוא היה מקים מפלגה לבד ולוקח בענק. פארוק היה מבטיח לכולם הכל ובסוף היה עובד על כולם. ברלוסקוני כזה."
מה שלומו, אגב?
"פארוק מרגיש נהדר. תדע לך שאני חולה עליו. מבקרים יכולים לעשות לו פוליטיזציה לכאן או לכאן אבל אני חושב שזאת דמות הכי אנרכיסטית שעשיתי. סיפרו לי שאפילו יש חנות בהודו שקוראים לה 'פארוק תסגור ת'תריס.' אני באמת אוהב את הדמות. היא מטורפת לגמרי, לא עושה חשבון לכלום ולאף אחד. במסגרת 'אמנותית' היא היתה יכולה להיות יופי של סאטירה."
הדמות השנייה שמצליחה להדליק ניצוץ שובב בעיניו של שילוח היא אחת שכמעט ולא משייכים לו יותר: לצד שלמה בראבא, שהיה קולו המאנפף של בנץ, אני יושב מול האיש שהפיח חיים בפיו של אריק מ"רחוב סומסום." "כל כך אהבתי אותו," הוא מתרפק. "הייתי חולה על הבובה הנהדרת הזאת. בקווים מסוימים הם מאוד דומים, הוא ופארוק."
סיי וואט?
"שניהם תמיד חשבו שהם מסדרים את העולם, אבל בסוף מסדרים אותם. אני אוהב את התמימות הזאת. יש בה משהו מאוד יפה."
התחלנו עם השילוש הקדוש - נסיים איתו. עישון אני כבר יודע שכן. אתה שותה?
"לא. הפסקתי לפני 27 שנים."
ואתה משחק סנוקר?
"לא. ניסיתי פעם והייתי ממש גרוע. אבל אני יכול לצפות במשך שעות בתחרויות סנוקר ביורוספורט".
נא להמתין לטעינת התגובות
