בלי איברים כרותים
לימור נחמיאס, מחברת "צבוטותי" ו"כשאמא היתה זוחלת", פינתה את הגופות הקרות לטובת כתיבת הטלנובלה "האלופה" שתעלה הערב
את בכלל מבינה משהו בכדורגל?
"הייתי אוהדת שרופה של הפועל חיפה במשך שנים. הייתי הולכת למשחקים, רודפת אחרי הקבוצה הזאת לכל מקום. אחרי זה הייתי שוערת באיזו קבוצה שכונתית באנגליה".
יודעת מה זה, למשל, נבדל?
"אה. . . תעזבי, זה לא משנה, הטלנובלה הזו יכולה להתרחש בכל מקום - בהוצאת ספרים, בבית קפה או בקבוצת כדורגל, זה ממש לא חשוב. אני בונה את העלילה, ומי שכותב את הדיאלוגים משתמש בז'רגון המקצועי. הכדורגל הוא עניין שולי בסדרה. את הסיפורים אני יכולה לקחת מהעיתונות. למשל, אם אני קוראת באינטרנט שאוהדים פוצצו משחק, אז יאללה, אני יכולה להכניס את זה לסיפור. גם את הסיפור שגאידמק פיטר את אלי אוחנה הכנסנו לטלנובלה בפרקים הראשונים".
הספר האחרון של נחמיאס, "סרט לבן על כיפה אדומה", שיצא לפני שנתיים, קיבל לא מעט תשומת לב גם בזכותה העובדה שהוא עוסק בתחום מאוד סקסי ואפל - יחסי סאד-מאזו. למען עבודת המחקר התמסרה נחמיאס ללימוד הנושא, שהתחיל בהשתתפות אנונימית בפורומים של סאדו-מאזו באינטרנט ונגמר במסיבת סאדו אמיתית במועדון הדאנג'ן ביפו, שם אף קנתה לעצמה נחמיאס עבדים נרצעים במכירה פומבית. ספריה הראשונים, "אמא היתה זוחלת" ו"צבוטותי" (שעובד גם לסרט "מרס טורקי"), שניהם ספרי מתח מקפיאי דם, מיקמו אותה כבר לפני עשור כאחת הדמויות הצבעוניות והמעניינות בעולם הספרות הישראלית. תוסיפו על זה תמונות פרובוקטיביות של נחמיאס בגופיה זעירה, התבטאויות נועזות ("יש לי פטיש לבגדי גברים") וכמובן, עלילות שעוסקות לא מעט בפרברטי, ותקבלו מנת יחסי ציבור
היום, עשר שנים לאחר פרסום הרומן הראשון שלה, נחמיאס לא זקוקה לכל אלו. בלבוש פשוט, בשיער טבעי ובעיניים מחייכות היא יושבת מולי ולא מבינה על מה אני מדברת. "זה היה יכול להיראות ככה, אבל מעולם לא הרגשתי צורך ליצור פרובוקציות, או לפחות לא הייתי מודעת לזה", היא מתרעמת כשאני שואלת אותה לאן נעלם הלהט הפרובוקטיבי שלה. "הספרים שכתבתי הם ספרי אימה. זה הז'אנר, ובזה התעסקתי - ספר אימה על רוצחת סדרתית. זה כמו שתשאלי את מי שכתב את'שתיקת הכבשים', אם יש לו צורך ליצור פרובוקציות. חוץ מזה, הרבה יותר חשוב לי בספרים שלי להצחיק מאשר להביא את השוליים, להביא את הסיטואציות הכי מצחיקות, הכי אירוניות. הכי חשוב לי זה שיגידו עליי שאני האישה הכי מצחיקה בארץ. אם לא יגידו את זה עליי, אני אתבאס".
ובכל זאת, את כותבת עכשיו משהו שהוא הכי מיינסטרים.
"נכון, אבל גם פה חשוב לי להכניס קצת מהקצוות. למשל, התעקשתי שתהיה קוקסינלית בסט, ועד עכשיו, למרות שיש קוקסינלית בעלילה, עושים לי עם זה בעיות. אני רוצה, למשל, להכניס לה רומן עם גבר. מה יש? הגעתי כבר לפרק 80, מגיע לה שתהיה לה אהבה, לא? אבל הם לא מוכנים. יש היסטריה סביב זה ונראה מה יהיה".
בטלנובלה של נחמיאס אין אמנם איברים כרותים ומדממים, אבל נקמות יש ועוד איך. העלילה המרכזית עוסקת בנקמתה של אישה (לירז צ'רכי) שננטשה על ידי אהובה (יהודה לוי, הנשוי בסדרה לעדי הימלבלוי) לפני כעשור, וכעת חוזרת למרר לו את החיים.
יהודה לוי כשחקן הראשי היה בחירה שלך?
"יהודה לוי היה בסדרה עוד לפני שהיתה בכלל סדרה. חתמו איתו חוזה עוד לפני כן".
אז בעצם היית צריכה לכתוב את הסדרה הזאת על פי מידותיו?
"ממש לא. הגדולה שלו היא שהוא מתאים לכל תפקיד. בהתחלה חשבתי לכתוב את הטלנובלה בכלל על זירת האגרוף, ושם התפקיד הראשי היה ילד טוב שבא מהעוני ועולה לגדולה וגונב מהעשירים לטובת העניים, משהו כמו רובין הוד, וגם לתפקיד הזה יהודה יכול להיכנס בקלות. הוא פשוט פצצה של שחקן".
גם את רצית להיות פעם שחקנית, למדת בבית צבי.
"נכון, אבל ויתרתי על זה, אז כנראה שזה לא ממש היה חשוב לי. אני מניחה שאם הייתי צריכה לעשות את זה, הייתי עושה את זה. אני לא מוותרת בקלות על דברים שחשובים לי".
ומה הדבר הבא שלך? עוד טלנובלה?
"לא, בא לי לכתוב עוד ספר, פתאום זה נראה לי כזה כיף. אין את הלחץ של הזמן, אין שותפים שצריך להתחשב בדעתם. את פשוט כותבת ויכולה לחזור אחורה ולתקן דברים".
ספר בלי איברים כרותים?
"לא, לא נראה לי. זה העסיק אותי יותר כשהייתי צעירה. הייתי הולכת לספריית וידאו, לוקחת סרטים של פרדי קרוגר ורואה ארבעה ברצף. פשוט אהבתי את הז'אנר של סרטי האימה. היום מעניין אותי יותר דרמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
