ההומו העברי על המסך: קווים לדמותו
בין "נגוע" ו"חסד מופלא" ועד "ספר נשים" ו"בנות פסיה", נכנס ההומו העברי לפנתיאון הקולנוע והטלוויזיה בישראל. עופר עין גל על הימים בהם נשיקה לסבית ב"דיזנגוף 99" הסעירה מדינה שלמה
לא כזה שנערך בשמש קופחת וגלוני זיעת חינם, אלא דווקא אחד שמעצב את פנינו כקהילה. בתום מסע אל תום אלף שעות צפייה במסך הגדול והקטן, אתם עומדים לצעוד בעקבות דמותו המתעתעת של ההומו הציוני. מהברים האפלוליים והדמויות הדקדנטיות ועד ללב הפריים טיים. או, אם תרצו, עד פרסי יוקרה בפסטיבלים בינלאומיים ברחבי הגלובוס.
אע"פ שהמדינה ניצבת בפתח שנתה החמישים ושמונה, להומו העברי לקח קצת יותר זמן להתאושש ממלחמות העצמאות ולפרוץ את הארון כך שיהיה אפשר לקפוץ על ציר הזמן משנות החמישים ועד אמצע שנות ה-70 בחשיכה מוחלטת.
עד אז לא היה אף הומו ייצוגי שיישא את כובד משקלה של הגאווה הלאומית, והקיום ההומואי היחיד היה שמור למדשאות המוריקות של גן העצמאות, או לזלמן שושי שחדר את התודעה הלאומית אבל לא זכה לדקות מסך.
זכות הראשונים שמורה לנסיך הדקדנס והאופל, עמוס גוטמן, שבסוף שנות השבעים התחיל מסע שהסתיים בשנת 1992 עם מותו מאיידס. גוטמן מיקם את ההומואים שלו בשולי החברה התל אביבית, אבודים ובודדים, שעסוקים במרדף אינסופי אחר גברים מזדמנים, פועלים ערבים או אהבות בלתי מושגות, כשמעל הכל מרחפת אומללות ועצב קיומי קשה לבליעה. ההומואים בסרטיו, ממש כמוהו, לקו בהרס עצמי ראוי לשמו. בני הקהילה הוקיעו אותו על שהאיר אותם באור טראגי וחסר סיכוי, בעוד הקהל הסטרייטי הרחב מצא אותו פרוורטי מידי לטעמו.
.
גוטמן פתח בשנת 1983 עם הפיצ'ר "נגוע" (שהקדימו אותו שלושה סרטים קצרים, שהאחרון שבהם היה הגרסה הקצרה הנושאת את שם הפיצ'ר) וסגר עם "חסד מופלא" (1992). מכיוון שהיה היחיד שהתעסק בקיום ההומוסקסואלי, הוא נאלץ לשאת את תואר השגריר של הקהילה אע"פ שלא היתה לו שום כוונה כזאת. סרטיו, על חומריהם, היו אישיים לחלוטין, ובחלקם הגדול אוטוביוגרפיים. רק בשנת 1993, אחרי פטירתו, זכה לתואר יקיר הקהילה.
קולם הגבוה של מיקיאגי ו"נוער שוליים" צייר לה שפם, וכמעט נאמרה בפירוש המילה "הומו" באוויר. אדם, בעל הבנדנה, המשיך להדוף בנות טיפש-עשרה מדירתו במגדל דיזינגוף. בין לבין יצא סרט הגמר של הסטודנטית
היא מתחברת במיוחד לנער צעיר ונשי עם נטיות התאבדותיות (בגילומו של איציק ניני המקסים). הסרט הכה גלים וזכה להצלחה נאה ביחס למסגרת בה נעשה.
באותה תקופה מביא אותה זאב רווח עם עוד אחת מהיציאות הוולגריות והחד ממדיות שלו. בקומדיית הטעויות הסקסיסטית "ספר נשים" נפרש סיפורם של שני אחים המגולמים על ידו. האחד ספר צמרת, עשיר והומו שעונה על כל סטריאוטיפ אפשרי, ואחיו הנשוי, אב לשבעה, קשה יום ודלפון עד מאוד. השניים מחליטים, כמה מפתיע, להחליף תפקידים לאחר שהאח הסטרייט הסתבך בצרות.
בגזרת הלסביות השוממת, במקביל לגוטמן, הצליח אבי נשר בשנת 1979 להשחיל ב"דיזנגוף 99" את הנשיקה הנשית המיתולוגית בין ענת עצמון לבין גלי עטרי, שלמען הסר ספק לסבי, מתרחשת באורגיה עם גידי גוב.
אחריו, אם נפשפש היטב בנבכי התודעה החשוכה, פרצה גם נירית ירון (אז עוד בתוספת "גרוניך") עם נשיקה לסבית נוספת בסרטה "ילדה גדולה" משנת 1987.
הניינטיז היוו את הפריצה הגדולה של הייצוג ההומואי במדיה. ההישגים הגדולים התחוללו בשני מישורים. הראשון והמשמעותי ביותר היה חדירתם של ההומואים למסך הקטן, והשני, שהתחיל מאמצע העשור, היו הניסיונות הכנים להציג את ההומו כיצור חי, שהמיניות שלו משמעותית, אך לא מהווה את הציר היחיד בחייו, ובטח לא גורמת לו לאיתותי מצוקה בכל רגע נתון שבו נטייתו חודרת לתודעתו. אכן, אבולוציה
בשנת 1993 הוציא נדב לויתן את סרטו "גרופי", שדברים טובים אי אפשר להגיד עליו, פרט לעובדה שחווה אלברשטיין אחראית על הפסקול. הסרט מספר על מיכל (מילי אביטל בתפקידה הרציני הראשון), שבורחת לעיר הגדולה כדי לפגוש את אליל נעוריה, שנוחת להופעה חד-פעמית בארץ. מתחת למלון היא פוגשת חבורת נערים שמתכננים גם הם מפגש עם האייקון. אחד הנערים (ניקי גולדשטיין) הוא הומו שמנמן, טוב לב ומחומצן, שמתחבר לגיבורה. הפורמט מוכר והביצוע בינוני, ובכל זאת...
פריצת הדרך האמיתית עם החלפת הקידומת שייכת דווקא לגוויית הערוץ הראשון, שבאותה שנה החליט לעשות את הבלתי ייאמן והפיק סיטקום, שדמותו הראשית חובבת פינים. "סטרייט ולעניין" בכיכובו של רפי ויינשטוק הציגה הומו גברי, שמנהל מתח מיני ברור עם סטרייטית, בעוד השכן הסטרייט לוקה במניירות של מתרומם. הסיטקום, לעומת השכן, ממש לא הצליח להמריא.
בשנת 1994 התחיל ז'אנר חדש של יצירה הומו-לסבית, שהביא עד הלום כבוד גדול לעם בציון. הדוקומנטארי ההומו-לסבי הראשון, שפרץ את גבולות הטלוויזיה וגם הסתובב בפסטיבלים בין לאומיים היה "אדינבורו לא מחכה לי" של ארז לאופר, שתיעד את מסעותיה ותלאותיה של ההצגה "יש לו מילים משלו" לפסטיבל הפרינג' באדינבורו. מסע שמתחיל באינספור דרמות וכישלונות ומסתיים באולמות מלאים עד אפס מקום. שנה אחרי כן יוצא הבמאי רן קוצר עם סרטו "סיפור חיובי" ומתחיל שרשרת של סרטים המתעדים פיגורות ותופעות בקהילה.
במקביל לכבוד שנותן הדוקומנטרי, עולה הטלנובלה "רמת אביב ג''" שמביאה לפרונט במה את יונתן קוניאק, בתפקיד המעצב התככן והנלעג לאון, שיודע, כמו שאר הדמויות בסדרה, לבחוש היטב בקלחת התככים והמזימות. לאון מתחיל רומן עב כרס של הומו ייצוגי עם הז'אנר ההולך ומתעצם של הטלנובלות.
בשנת 1997 נכנסים שני שחקנים ראשיים לסצינה ההומואית. הזוג איתן פוקס וגל אוחובסקי, שיצרו יחד עם פיגורות משמעותיות בקהילה - אבנר ברנהיימר ועידו בורנשטיין את השלאגר "פלורנטין", שהעלה לא רק את קרנה של השכונה, אלא גם, ואולי בעיקר, את קרנם של ההומואים.
דמויות בצלמו של איגי הצבעוני (בגילומו של אורי בנאי) כבר ראינו על המסך, אבל תומר (אבשלום פולק מלא הקסם) הוא דמות שטרם נחשפה לקהל. תומר, בוגר בית ספר "רנה קסן" הירושלמי, מגיע ממשפחה טובה, נטול מניירות מסגירות ודיבור מאנפף שבה את לב הקהל. אע"פ שהסדרה היתה שלאגר גדול וזכתה לרייטינג וחיבה חרף הומואיותה, הנשיקה המיתולוגית של השניים גרמה למהומה תקשורתית גדולה ולחץ מאסיבי מטעם הזכיינית "טלעד" למתן את העניין.
המתנה השנייה של פוקס את אוחובסקי באותה שנה היתה "בעל בעל לב" במסגרת "סיפורים קצרים על אהבה" בהפקתו של חגי לוי עבור "קשת". שם כבר אזר אוחובסקי אומץ ונתן לגור ההומו הרגיש והבהיר (צק ברגמן) לשגל את אמריטו האקזוטי, הגברי והבלתי מושג (סמי הורי).
אולי חשוב לציין שבניסיונותיהם של פוקס את אוחובסקי לייצר "הומו נורמאלי", או "סטרייט אקטינג", הם מעולם לא ליהקו אף הומו מוצהר לתפקיד ההומו. כל דמויות ההומואים, כולל "יוסי וג'אגר" שיבוא בהמשך, הם שחקנים סטרייטים.
עוד רגע אחד לפני שנסגור סופית עם הניינטיז, יציאה נוספת של הערוץ הראשון, שפתח את העשור, וגם יחתום אותו עם פינה קבועה של "בנות פסיה" ב"זאפ לראשון". ארבעת הגברים בלבוש דראג עשו כניסה מרשימה לבטן הרכה של תרבות הנוער. שאפו.
את הסכר שהתפרץ בעשור הקודם אי אפשר היה לעצור. לגזרה הדוקומנטארית נכנס תומר הימן עם סרטו "תומר והשרוטים" שהציג הומו אמיתי, רגיש ומודע חברתית, שכבש את לב הבנים והבנות בארץ ובעולם. מיד בעקבותיו יצא "יוסי וג'אגר" עטור הפרסים, שכתב אבנר ברנהיימר וביים איתן פוקס, שגרם לכל מי שלא ניהל רומן חד-מיני ודיסקרטי בצבא להצטער על זה נורא.
הטלוויזיה קיבלה באותה שנה את "ג'וני" של יונתן קוניאק ואיציק כהן, שהציגו על מסך אחד דראגיסט בתפקיד אמא מכחישנית ואת בנה ההומו. עוד זה מדבר וזה בא, והזוג המלכותי פוקס את אוחובסקי שחררו את "ללכת על המים" שהביא את ההומו הפלסטיני (יוסוף סוויד) בתפקיד קטן, לצד תפקיד גדול של הומו גרמני, והפך לסרט הישראלי הרווחי בכל הזמנים.
במקביל נצרו הטלנובלות את הברית וסידרו לעצמן הומו מחמד. "אסתי המכוערת" הביאה את נצח (משה פרסטר), קופירייטר חסר עמוד שידרה ומחומצן שיער, "השיר שלנו" קיבלו את רועי (יובל אברמוביץ'), ו"טלנובלה בע"מ" הסתפקה בניב (אורי אמנותי), שאף הצליח לענות על פנטזיה הומואית אמיתית ולפתח רומן, כולל נשיקה סוערת לגמרי, עם סטרייט.
את שיא המתירנות הגישה השנה "פיק אפ" שויתרה לחלוטין על גבולות מגדריים. כולם עם כולם וכמה שיותר, זאת היתה סיסמתם של ברנהיימר וקוניאק, יוצרי הסדרה.
מי שסוגרים את הרשימה המפוארת הם יאיר הוכנר, שהפיק באופן עצמאי את הפיצ'ר "ילדים טובים" על נערים שעובדים בזנות, ומאז לא מפסיק לקצור פרסים בעולם; תומר היימן, שיצר מתוך הסדרה הדוקומנטרית שהפיק עבור yes "בובות של נייר" (על חבורת דראגיסטים עובדים זרים), סרט שזכה בפרס בפסטיבל ברלין השנה.
דמותו מלאת החן והעגולה של קובי (אלון פרידמן) ההומו ב"אמאל'ה" של קשת, שיוצא בסדרה יותר גבר מכל הגברים גם יחד, ודמות טרנסג'נדרית אמיתית ראשונה לטלוויזיה, שלא מתחפשת לאישה לשם אינטרסים, אלא פשוט בגלל שזה מה שהיא: אלונה (שי קדימי) ב"אלופה".
נראה שההומו הציוני מפצה את עצמו על שתיקה ארוכה מידי במבול אינסופי של הופעות בכל מדיה אפשרית. אם נמשיך בקצב הזה יש סיכוי סביר שאת מצעד העצמאות הבא ילדי ישראל באמת יחגגו עם דגל גאווה לצד דגל ישראל, או שאולי כמו בכל תהליך התבגרות (או יציאה מהארון, אם תרצו) צריך להגיע לאקסטרים, כדי למצוא את האמצע.
נראה שדמות ההומו עוברת תהליך יפה של העמקה וקבלה בעוד הלסבית מוזנחת לחלוטין. מי תרים את הכפפה?
נא להמתין לטעינת התגובות
