שיחות מטונפות

יובל צוקר סוקר שניים מהסרטים שיוצגו בפסטיבל הקולנוע הצרפתי: האחד ממחזר קלישאות, השני חותך בבשר

יובל צוקר | 4/5/2006 9:41

הפרנקופילים, מיעוט נרדף בישראל במרבית ימי השנה, יכולים לצאת מהמחבוא ולחגוג את סטייתם החל מהיום בפסטיבל הקולנוע הצרפתי הנערך בסינמטקים. עבדכם הנאמן, שהוא בעצמו פרנקופיל בהתהוות מזה כמה שנים, בדק עבורכם שני סרטים שיוצגו בפסטיבל. בטורי האחרון כבר ציינתי כיצד הקולנוע הצרפתי נמצא בירידה בשנים האחרונות כשהוא מנסה לחקות את הוליווד. שני הסרטים שלפנינו עוסקים באותו דבר, פחות או יותר - אהבה בין גבר לאישה, נושא שהקולנוענים הצרפתיים מתמחים בו, וכמעט רק בו. הסרט הראשון ממשיך את מגמת הירידה באיכות והקריצה להוליווד, במידה מסוימת, ואילו הסרט השני מחזיר עטרה ליושנה ועושה כבוד לקולנוע הצרפתי.

הפלוס העיקרי בסרט הוא נבחרת הנשים היפות אחריהן מחזר הגיבור. "אהבה באויר" יחצ

גיבור "אהבה באוויר" (Ma Vie En L'air) , יאן קרמק, הוא גבר צרפתי מסוקס, מעין הכלאה מוזרה בין ג'ון טורטורו וכריסטופר ריב. יאן הוא מפעיל סימולטורים המדמים תאונות מטוס שמטרתם לאמן טייסים במצבי לחץ, בזמן שהוא עצמו סובל מפחד טיסה משתק. למרות שנולד במטוס והוא יכול לטוס לכל העולם בחינם, הוא אינו יכול לבקר את אהובותיו השונות הנוסעות ממנו ליבשות אחרות כל הזמן, במסגרת עולמנו הגלובאלי.

ליאן יש צרות של עשירים ואולי דווקא בגלל כל העושר הזה יש לו צרות, כי יאן שלנו לא יכול להחליט מרוב כל הבחורות ההורסות המחזרות לפתחו, וכך מציג בפנינו הסרט את אומללותו של הגבר (הצרפתי): הוא תמיד ירצה אישה אחרת בזמן שהוא נמצא עם האישה הנוכחית, אליה גם ערג בעבר. כעת, עם שוך החיזורים והכניסה

לחיי זוגיות משעממים על סף נישואין, מחפש לעצמו יאן אובייקט תשוקה אחר. כנראה שזהו מעגל הסבל של בני האנוש, לפחות אם הם גרים בפריז.

בניגוד לעיסוק כבד הראש והרציני, לפעמים רציני מידי של הקולנוע הצרפתי בחיבוטי האהבה, הסרט מנסה להציג מבט קליל, לפעמים קליל מידי של העניין. התימה של הפחד לטוס מול הרצון להתאחד עם האהובה היא שחוק ואינה מתרוממת, ובהחלט קורצת לקלילות ההוליוודית, זו שמביאה איתה תמיד שטחיות מרובה וקלישאות חבוטות.

בסך הכל מדובר בסרט נחמד, וזה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו. נקודות האור היחידות ב"אהבה באויר" הן שלל הבחורות הצרפתיות הנאות שיאן פוגש במסעותיו לגילוי האהבה, וכן החבר הסטלן שמתנחל בדירת הגיבור ומספק אתנחתות קומיות מלוות בג'וינט.

באה לשכונה בחורה לבנה. "לילה אמרה" יחצ

"לילה אמרה" (Lila Dit Ca) מתעסק גם הוא בתשוקה/אהבה של גבר אל אישה, ולא רק שהוא עושה זאת בדרך הכבדה וה"צרפתית" הקלאסית, הוא גם עושה זאת באחת מהדרכים המעניינות ביותר שנראו על המסך לאחרונה.

עלילת הסרט ממוקמת בפרבר עוני שרוב תושביו הם אלג'יריאים. אל פרבר זה מגיעה נערה "לבנה" צעירה וקוקטית, בה מתאהב חימו, בחור אלג'ריאי צעיר, בזמן שגם חברו הטוב מעוניין בה - דבר שמוביל לעימות אלים בסופו של הסרט. הנערה, לילה, משחקת במוחו של חימו, כאשר היא משתפת אותו בכל הפנטזיות המיניות הפרברטיות שלה, ללא הפוגה, ומובילה אותו בתוך של מבוך תשוקה. כדי להעמיק את החוויה, הסרט מתכתב גם עם מגוון תחנות תרבות צרפתיות הכרחיות בכל מה שקשור לתשוקה מ"מסיפור העין" לבטאיי ועד בריז'ט בארדו וגודאר.

המוצא האלג'יראי לא מצליח לשחק תפקיד. "לילה אמרה" יחצ

הניסיון של יוצר הסרט לשלב בין החברתי לאישי הוא ניסיון יומרני ובהחלט לוקה בחסר. הבעיה האתנית, שבוערת עכשיו בפריז, למרות שהיא זו שקובעת את סופו האלים של הסרט, רק מרחפת באוויר. משחקי הפיתוי של לילה היו יכולים להתרחש בכל פרבר פריזאי ועובדת היותו של חימו אלג'ריאי לא מוסיפה דבר. יוצר הסרט, שגם הוא ממוצא אלג'יראי ומנסה לבטא את קולה של התרבות ממנה בא, פספס בעניין זה. אך במקום אחר הוא בהחלט פגע, ולזכותו ייאמר שדווקא בגלל שהוא מציג היטב כל כך את מוטיב התשוקה, נוצר מצב בו המקום החברתי נדחק לשוליים, ולכן ניתן לסלוח לו.

הדיאלוג הזה שנפתח בין לילה, שמיניותה מתפרצת לכל הרף ולא נותנת מנוח, וחימו הביישן והמופנם, חותך בבשר. הוא נע בין וולגריות על גבול הפורנוגרפיה המילולית, לבין פיוטיות מרגשת. אנו מקבלים הוכחה ניצחת שלדבר על סקס יכול להיות מחרמן פי אלף מונים מאשר לעשות סקס, ושאיבר המין הכי רוטט בגוף האדם הוא המוח.