גמד, אבל מציל כוסיות

הממד הטראגי של "משימה בלתי אפשרית 3" הוא שטום קרוז לוקח את עצמו ברצינות

יובל צוקר | 8/5/2006 12:43

יש משהו מלחיץ בחוויה של לצאת מסרט מטופש כמו "משימה בלתי אפשרית 3" ולגלות שבניגוד לצופים אחרים, רק אתה חשבת שכל פריים שמצטרף למשנהו בסרט הוא מופרך מיסודו, גם יחסית לסרט אקשן. אחסוך מקוראיי ניתוח של כל פריים ופרים שממנו מורכב התסריט שהוא רובו ככולו חור, אך כן אציע לכם אסטרטגיה כדי להתמודד עם אותו חור שחור, למקרה שתחליטו לצפות בו. הדרך המוצלחת ביותר לצלוח את "משימה בלתי אפשרית 3" היא לדמיין שמדובר בפרודיה על סרטי אקשן, כמו הפרודיות של מל ברוקס והאחים צוקר (ולא, לצערי הם לא הדודים העשירים שלי מאמריקה) או פרודיות על סרטי אימה בסגנון "scarry movie" על המשכיו.

כך אפשר להתגלגל מצחוק בכל פעם שקרוז מנסה להציל מישהי שפצצת ניטרוגליצירין הוטמנה בראשה על ידי כך שהוא מחשמל אותה ואז מחייה אותה מחדש בזמן שמסוק אפאצ'י רודף אחריהם, חמוש בטילים לעייפה, או שהוא מתנופף בין מגדלים הנישאים לגובה 200 מטר, אחרי שערך חישוב פיזקלי של וקטורים על חלון מבנה נטוש אליו הצליח להמלט.

כאשר אדם נדרש למשימות מופרכות ובלתי סבירות כמו אלו שגיבור הסרט נדרש אליהם, חייבת להיות מלווה להן נימה רפלקסיבית של הומור עצמי. בסרט ספציפי זה מדובר כמעט בכל מהלך של הגיבור, אבל די אם אזכיר סצינה בה הוא יוצא ללא נשק להציל את אהובתו, לאחר שברח מהמקום שאמור להיות המקום הכי מאובטח בעולם פשוט על ידי ריצה דרך הכניסה.

סרטי ג'יימס בונד, שהם המקבילה הכמעט זהה לסרטי "משימה בלתי אפשרית", עושים זאת נהדר. כל הפרסונה של ג'יימס בונד נבנתה על ההומור והשנינות האנגלית, ובונד, גם במרדף הכי מטורף, לא ממש לוקח את עצמו ברצינות ותמיד משלח בצופים חיוך שכמו אומר, "שנינו יודעים שזה בולשיט כל מה שקורה פה אבל זה בכל זאת מאוד משעשע". ברגע שזה קורה, אתה כצופה מפסיק להיעלב שמזלזלים באינטליגנציה שלך, ויכול להתמכר להנאה הילדותית מהפיצוצים והמרדפים. כאן טמון אולי ההבדל בין סרטי אקשן טובים לסרטי אקשן גרועים. אלה האחרונים, ובהם "משימה בלתי אפשרית 3", לוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות עד שהם נהיים פומפוזיים וחסרי קוהרנטיות לחלוטין.

ובכל זאת, מדוע בחר טום קרוז להירתם לסדרת הסרטים המביכה הזאת, כאילו היה מינימום שוורצנגר או צ'אק

נוריס? כאן נכנסת לתמונה "תיזת הגמד". כידוע, קרוז לא בורך בסנטימטרים, דבר שבלט בעיקר לאורך מסכת יחסיו עם האמזונה ניקול קידמן, במהלכה ספג חיצי לעג על הפרשי הגובה הניכרים ביניהם, עד כדי כך שטרח להקפיד בזמן צילומי "עיניים עצומות לרווחה" שייראו תמיד באותו הגובה, לפחות כך השמועה מספרת. בשילוב עם משבר גיל ה-40 שהבחור כנראה עובר, במהלכו נפרד מאהובתו האוסטרלית והחל לקפץ כשוטה על ספות בתוכניות אירוח, קרוז היה חייב לעצמו כי הוא גבר גבר. ואין דרך טובה יותר להוכיח זאת מלעופף מעל בנינים. כל ריצת אמוק של קרוז על המסך בה הוא יורה כדורים מהתת-מקלע, היא לדידו הוכחה לגבריותו, למרות גובהו המינימלי. במובן זה, קרוז, מנסה ואף מצליח לבצע, לפחות מבחינתו, משימה בלתי אפשרית. חבל רק שאנחנו צריכים לסבול מזה.