הילדה רוקדת שוב
תוכניות ריאליטי, נו, זאת רק אבן קטנה בדרך. ריקי גל הילדה מחיפה, פותחת את הפה לאחר שתיקה ממושכת ומדברת על הכל
אז לידיעת המודאגים, גם אלה הטורחים לנחם אותה במפגשים מקריים ברחוב, וגם אלה הנמנעים במפגיע מלהתייחס בשיחה איתה לנושא מחשש שידרכו על פצע או יבלת: אצלה הכל בסדר. בסדר גמור.
"מצחיק אותי שאני הולכת ברחוב ואנשים מנחמים אותי על הכביכול הדחה. יש כאלה שלא מדברים איתי מילה כי לא נעים לדבר על זה. זה כל כך מצחיק בעיניי. הרי זאת היתה הנאה שאין לתאר במילים. לא תיארתי לעצמי עד כמה ההנאה הזאת גדולה. במשך שנים את יוצרת לך הרגלי חיים, את ממננת את חלוקת האנרגיה. פתאום את נשאבת לאיזה מחנה מרוכז של עבודה, של זיעה נפלאה, שניגרת ממש יום יום, למאמץ עילאי של הגוף, ואת אומרת:'וואו! איך לא עשיתי את זה כל חיי? איך לא קמתי והלכתי לרקוד שלוש שעות ביום?'.
" אמרו לי שיש איזו מדינה בעולם שבה במקום לשאול מה שלומך שואלים אותך'איך הזיעה שלך היום? האם הזעת מספיק היום?', וזה מקסים בעיניי. עם זה נשארתי. עם הצורך להמשיך את המאמץ הזה. כשהבנתי איזה רווח יש לי מזה, איך הגוף שלי השתנה, רזיתי קרוב לעשרה קילו, והזיעה, מתברר, טובה לעור הפנים".
אנחנו לא מפסידים אותך בתור זמרת?
"אין סיכוי. אבל אם את שואלת כרגע מה יותר מענג, אני חושבת שבריקוד יש משהו כל כך טוטאלי, מפעיל את כל כולך. את מוזיקה, חשה מוזיקה בעיקר, נותנת לכל הגוף להשתתף בזה. זאת חוויה עילאית פשוט שאת מרשה לעצמך, מרשה לגוף להשתחרר מהקרקע ולחזור אליה בשלום. המחיר לא קטן, אגב. הברכיים נשחקו לי. יש בזה גם סיכון, אבל העונג מושלם".
בשביל מה היית צריכה את זה, בעצם?
"אפילו לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת עד שהגעתי לשם. ואז פתאום הבנתי שנכון וטבעי שקרה לי דבר שכזה. זאת ממש מתנה. כל חיי רקדתי במחזות זמר, בתיאטרון, במופעים, אבל פתאום הרגשתי כמו ילדה בת עשר, בת 12, בימים שהתחלתי לרקוד אצל גרטרוד קראוס בחיפה, כשכל עולמי היה הריקוד. ראיתי אותה כשהיתה בת 60 לפחות, אישה מבוגרת, שמתפתלת על הפסנתר, מנגנת ורוקדת, ואמרתי:'וואו! אפשר לרקוד כל החיים'".
ואיך הרגישה הילדה שהודחה?
"התוכניות האלה לפעמים מחטיאות את המטרה. גורמות לציבור לחשוב שרק מי שזוכה במקום הראשון הוא טוב. מבחינתי זה עצב גדול בשביל מי שמחטיא את המטרה הפשוטה של עצם העשייה, עצם הספורט שבתוך זה, עצם המשחק והיכולת לחזור למקומות הכי ילדיים בך והכי משחקיים ושובבים. זאת המטרה. את הטעות הזאת עושות התוכניות האלה, והיא בעייתם של הפרשנים ולא של המשתתפים".
ואת זה אומרת מי שישבה בצד השני של המתרס. את זוכרת שדאגת להבהיר את זה לאלה שעברו דרך המטחנה שלכם?
"מאחורי הקלעים הייתי אומרת להם שזה משחק, שזאת אבן קטנטונת בדרך שיש בה עוד המון עליות ומורדות. אמרתי להם שאני הולכת עכשיו לצד השני, לשחק את המשחק האחר שהתוכנית דורשת, אבל להם אסור לשכוח שזה ספורט. הייתי בן אדם אחד מולם, ובן אדם שמשחק איזה תפקיד בעמדת השיפוט".
אם כך, גם את היית חלק מהתעשייה שייצרה את הטעות הזאת.
"נכון, אבל אף פעם לא נאמר למישהו שהוא לא מוצלח, תמיד אמרנו לכל אחד מהם: תמשיך, תמשיך, תמשיך. אתה מוכשר, תתאמץ קצת, כרגע זה עוד בוסרי, זה עוד בדרך. אף פעם לא נאמר באופן נחרץ'אתה לא מוצלח'. וגם אם פעם אחת אמרתי למישהי שתשנה את המקצוע, אז דאגתי להבהיר לה שהיא כל כך יפה ומוכשרת, שהיא יכולה להשתמש בכישוריה לדברים אחרים. הערה כזאת יכולה לדרבן מישהו, אולי להתאמץ ולעשות את מה שהוא מאוד רוצה".
היו לך רגעים ב"רוקדים עם כוכבים" שבזכותם הבנת אחרת את החוויה שהעברת בה אחרים ב"כוכב נולד"
" אי אפשר להשוות בין שתי התוכניות. אני עברתי דרך ארוכה מאוד של עשייה, מכאן שעיקר הדברים בשבילי לא היו העמידה מול שופטים והציון. פשוט רציתי לרקוד ועשיתי את זה. בסופו של דבר, הרי התחרות לא מיועדת לנו, הכוכבים, אלא לרקדנים המקצועיים. אבל במשך חודשיים וחצי קמתי כל בוקר והתייצבתי באולפן לעבודה. מאות שעות עבודה לעומת הדקה וחצי מול השופטים. למה יש ערך גדול יותר? ".
את חרוצה מאוד.
"גיליתי שאני בן אדם של תהליכים, של הישגים שנובעים מתהליך של עבודה. עובדה שכשהתאמנתי שלושה שבועות על הריקוד הראשון זכיתי במקום הראשון. אבל כשהיה צריך בשלושה ימים להציב ריקוד חדש, היו לי
אם עובי מעטפות הארכיון של אמן מעידות על נפח הפעילות שלו, ריקי גל לא נחה לרגע כבר 25 שנה. גם אמנות וגם סקנדלים, שהעיתונות אוהבת לסקר ולנפח כשמדובר באמנית מוכשרת ועתירת מעש ובאישה טוטאלית, שהולכת בדרך שלה בגדול ובחשוף. ילדות קשה (במוסדות של המיסיון), שלושה בעלים (פולי מהגשש, בחור אמריקני וכתב הטלוויזיה אורי כהן-אהרונוב שלהם בת משותפת, לירי, בת 15), רומנים טעוני דרמות, שיר שנפסל לשידור ( " נערת הרוק" ), מפגשים עם החוק (אפיזודת סמים שנתפסו בביתה ושהסתיימה בעסקת טיעון ועבודות שירות) ועוד כהנה וכהנה פיסות רכילות עסיסיות, בצד דיווחים על תפקידים בתיאטרון ( "גטו", " אמא קוראז'", " בני בום", " אנטיגונה", " שיקגו" ועוד), בקולנוע ובטלוויזיה ( " השיבה מהודו", " השיר שלנו" ), תוכניות ריאליטי ( " כוכב נולד" ) וביקורות שמשבחות את זמרת הרוק והבלוז מהמצוינות שיש לנו.
שליתי מהמעטפה הראשונה (מתוך חמש! ) גזיר עיתון מימיה המוקדמים של ריקי גל. שנת 1984, התייחסות אוהדת לתפקידה בהצגה "גטו" של יהושע סובול בתיאטרון חיפה. מהמעטפה האחרונה (בינתיים) העמוסה התייחסויות לתפקיד חייה כשופטת הביצ' ית ב"כוכב נולד" בצד דברי הלל לדיסק האחרון ולמופע "אמצע בלוז", העליתי גזיר עיתון עכשווי. דווח בו על ההדחה מ"רוקדים עם כוכבים".
תראי איזו דרך עשית, כמוה כדרכה של התרבות הישראלית המתגלגלת מתיאטרון איכותי לאופיום טלוויזיוני במתכונת ריאליטי.
"מהרגע שנכנסתי לתיאטרון השתנו חיי. שם התחלתי לממש את כל מה שהיה לי בפנטזיות ובתחושות האינטואיטיביות של איך אני רוצה לקיים את עצמי. ברמות הגבוהות ביותר של יצירת האמנות, לפגוש את האנשים הכי הכי מעניינים, היוצרים הכי רציניים ואיכותיים".
נו , ובקצה השני את נוגעת במה שהוא הכי פופוליסטי?
"אז זהו, שזה לא. למראית עין זה ייראה עוד תוכנית רייטינג, אבל כשנכנסים פנימה מבינים שמתעסקים עם אנשים רציניים, מקצועיים, בתוכנית שמשקיעה לא רק כסף רב אלא תנאים מאוד גבוהים. למזלי הגדול, וכולם יכולים לקנא בי בזה, קיבלתי את אורון דהן, הרקדן המשובח ביותר בתחום הזה, שהוא גם מוזיקאי מעולה. כששאלו אותי את מי אני רוצה כבן זוג ביקשתי מישהו שהוא קודם כל מוזיקאי ומורה טוב. קיבלתי אישיות מרגשת ומעניינת.
"זה לא רק ללמוד צעדים, זה היה להתחיל מערכת יחסים מאוד מעניינת, כי את פוגשת צעיר, בן 25, ורגע אחרי שאת אומרת לו שלום ולוחצת לו את היד, הוא כבר קרוב אלייך, שלושה סנטימטרים מהפנים שלך, והמפשעה שלך נמצאת בתוך המפשעה שלו ומתחילים ללמוד צעדים, אבל אז עוברים גם מהלכים נפשיים, שמנתחים אותם ביחד, בונים נרטיבים של הריקוד, מתעסקים עם כל נושא הזוגיות, כיוון שהריקוד הסלוני בעצם בנוי על פילוסופיית הזוגיות. צריך לנתח את מהלך הכוחות שם בתוך ההתייחסות הזוגית הזאת בריקוד, מי מוביל מתי מוביל".
אז יצאת עם תובנות חדשות על זוגיות? עברת תהליך שיאפשר לך משהו שלא יכולת לעשות קודם?
"אני לא יודעת אם ללכת עד לשם, אבל אני יכולה להגיד לך שהתעסקתי בזה במשך חודשיים וחצי ויכולתי להרגיש מתי אני מאפשרת לו להוביל, להתמסר, לאחוז את היד ולא להשאיר חצי פתוחה".
זה נשמע כמו טיפול.
"בפירוש. אולי זה יאפשר לי יכולות שלא היו לי קודם. למדתי על עצמי באיזו מהירות אני מסוגלת להתמסר".
מה זה אומר עלייך, שאת יכולה להיות גם שם וגם כאן? גם באיכות וגם בריאליטי?
"בעיניי זה אותו תחום. הכל קיים גם בתיאטרון. אני פשוט רוצה עוד ושום דבר לא בלתי לגיטימי כל עוד זה נעשה בתנאים מכובדים, מושקעים ".
אבל את, שלמדת ועשית בכל התחומים, שבנית קריירה בעבודה ובעמל, איך את מקבלת את הדפוס התרבותי שיצרה "כוכב נולד", ואת בתוכה, שמולידה כוכבים אינסטנט בנגיעת מקש, בסמסום אחד? לאן אמורים ללכת הכוכבים האלה מכאן?
"גם אני, כשהתחלתי את הדרך, הייתי ילדה בת 20, יוצאת להקת חיל הים, מצאתי את עצמי במקום ראשון במצעד הפזמונים עם'השמש היא האור של העולם' שיהונתן גפן כתב לי. פתאום אני מושמעת ברדיו בכל יום, ואני כוכבת במידות של אז. עצרתי, אמרתי שאני רוצה ללמוד. נסעתי לארצות הברית לארבע שנים ללמוד. כל אחד מהם יעשה את זה בכל מקרה. עכשיו, אחרי שהתוכנית נגמרת, הם צריכים לבנות דרך. זאת רק אבן קטנטונת בדרך שלהם שנתנה להם הזדמנות נפלאה להיות פופולריים. הם לא יותר מזה. גם למסמסמים אני מזכירה את זה".
בגיל 56, רעננה למראה כתמיד ומפוצצת באנרגיות שמזינים הקרבה לים, השחייה היומיומית, פילוח האוויר (המזוהם של תל אביב) על אופניים, האהבה שהיא לא מוותרת עליה, האמהות ללירי שהיא חוויה מתקנת לילדות שלה, הספרים שהיא מרבה לקרוא, החברים שהיא אוספת ומטפחת, המוזיקה - מופעים, גם הופעות בחו"ל, באחרונה בסין - ועכשיו גם הריקוד, ריקי גל ממשיכה לעבוד ולא לסמוך על אהדת מסמסמי הסלולרי.
את כבר בדיסק הבא?
"בהחלט. אני כותבת כבר כמה שנים. אני מקווה שרוב החומר יהיה שלי, אבל אני לא מתעקשת על זה. אני גם לא כל כך חרוצה בתחום הזה, וחבל, כי אני אוהבת לכתוב. התחברתי לאנשים צעירים, שאני מאוד מעריכה את עבודתם וזה מעניין לראות איך תוך יומיים אחרי המפגש הם מצלצלים ואומרים שכתבו לי שיר חדש. הכל נבע מהפגישות הראשונות האלה איתם. זה כל כך יפה. אני כל כך אוהבת את המפגשים האלה עם אנשים צעירים ורגישים".
לא מפחיד אותך הגיל, הזמן האוזל, האפשרות שברגע הכל ייאבד, ייעצר?
"אנחנו כל החיים מסתובבים עם פחדים, לא? אלא שעכשיו הפחדים שלנו יותר אינטלקטואליים. אנחנו יודעים לדבר עליהם עד שהם נהיים מפוארים יותר. אני לא נבהלת מהגיל, להפך. אני חושבת שעכשיו אני מרשה לעצמי את הדברים שלא הרשיתי לעצמי בתור ילדה ואישה צעירה. עולמי כל כך מועשר היום. אני מרגישה שאני במיטבי".
אנחנו מזמינות משקה בריאות ירקרק עשוי נבט חיטה ושעורה ועוד השד יודע מה, וכשהיא לוגמת ביד אחת, ביד השנייה היא מפריחה טבעות עשן מהסיגרלה הדקיקה שלה.
מישהו אמר בריאות?
"אנחנו הרי לא מושלמות, נכון? ואיזה מזל. כמה משעמם זה היה יכול להיות",
היא צוחקת. ומה עשו לך המשברים והסקנדלים, חיזקו או שחקו את כוחות הנפש?
"גם וגם. ישנם רגעים של חולשה, אבל בעיקרון אני רק התחזקתי מכל אירוע שקרה לי. אולי כי אני בן אדם כזה למדן, אנליטי. חיי התנהלו על הישרדות. בהחלט הישרדות. חלום והישרדות. דברים שרציתי קרו מתוך חלום. היה לי צורך להגשים כל הזמן חלומות, אבל הקשיים גרמו לי ליכולת שרידה. אני יודעת
מה זאת עוצמה ואני יודעת מה זאת חולשה".
העדת על עצמך בריאיון פעם ש"אני לא קלה". מה עושות השנים?
"אני יכולה לפגוש את עצמי קשה מאוד ורכה מאוד. אני מנסה להגדיר את עצמי לפעמים כמי שחוקרת את מידת הרכות והעדינות. מעניינת אותי האופציה הזאת, האינסופית, של רכות ועדינות, וסבלנות ונדיבות. זה משגע אותי כשאני פוגשת את זה. אני נפעמת עד התרסקות כמעט. כמי שגדלה בתנאים קשים. יש לי מין משיכה אל הדברים האלה. אני מוכנה להתמסר לזה עד אין קץ. זה המקום שיכול מיד לסחוט ממני דמעות. זה קיים באמנות וזה קיים בבני אדם. רק נורא קשה היום בחיים האלה לראות את זה באופן מיידי. אתה צריך לקלף כל כך הרבה קליפות. המתנה הכי גדולה של'רוקדים עם כוכבים' זה אורון. הוא כזה".
עם כל החוויות האלה שלך את עדיין אוהבת לעמוד מול קהל?
"אני הכי אוהבת לעמוד מול קהל. את עומדת מול קהל כל כך הרבה שנים ואת לומדת לקרוא אותו כל כך מהר. אני חושבת שזאת המומחיות הכי גדולה שלי היום. לעמוד מול קהל ולדעת מי עומד מולי. אני מאוד אוהבת את האינטראקציה שמתרחשת במהלך ההופעה, אני הרבה יותר אינטימית וחשופה כיום. פעם לא היו יוצאות לי המילים מהפה. היום הפכתי למספרת סיפורים. קהל זה כמו ילדים לפני השינה. הם רוצים סיפור טוב".
ריקי גל היא סיפור טוב כשלעצמו. היא נולדה כרבקה בן-מנחם, במאה שערים בירושלים, לבנו המורד, החוזר בשאלה של חכם מנחם, הרב הגדול של השכונה, מחברם של ספרי דעת וחוכמה, מנהיג מקומי, גדלה עם אחיה במוסדות כי הוריה התגרשו ונישואיהם השניים כשלו, השלימה עם אמא שלה רק אחרי שנים, והפכה את תלאות חייה לכוח שמופעל על בעירה פנימית.
עוד שאלה אחת, ריקי. את עוד לפעמים רבקה בן-מנחם, הילדה המורדת כמו אבא שלך, או היהודייה השלמה כמו סבא שלך?
"אני הנכדה של הסבא. בפירוש. זאת ההגדרה. את מרגשת אותי, כי אף אחד לא שאל אותי את זה, אבל זה נכון. אני חיה עם סבי. תמונתו נמצאת על יד המיטה שלי. הוא הדבר הכי עדין והכי נאור, הכי אוהב שהכרתי בחיי. ילדה שיכולה לבוא מהמיסיון לחופשה בסוף שבוע לסבא, לבית הכנסת שלו, בתוך בית הכנסת שלו, ולשיר לו שיר שהיא למדה במיסיון על ישו, והוא לא בולם לה את הפה ולא מהסה אותה אלא פשוט מחבק אותה בלי לומר מילה - זאת בשבילי תעודת התחלת חיים. זה נותן כוח. זה סבא שלי וזה נשאר איתי ".
נא להמתין לטעינת התגובות
