יוסלס טי וי
בערוץ 10 מחבקים חיילים, בערוץ 2 גיא מרוז יצא מהבראסרי. בארץ נהדרת המשיכו את קו הסאטירה לייט. לירון ורטהיים העבירה סופ"ש מול הפריים טיים
מבין כל הספיישלים בהם העיתונאים באים קצת לתמוך אבל בעיקר לתדלק את הפרסטיז'ה המזוהה עם שמם, תפסו את תשומת ליבי שניים. המשדר הראשון היה "10 עם החיילים", בו אנשי חדשות 10 מגיעים לחבק את החיילים ואת עצמם בשידור חי מבסיסי צה"ל בצפון. השני היה "הקו הצפוני" בהנחייתם של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז, שהוכיחו שאף אחד בעצם- חוץ מהם כמובן- לא שם על הנפגעים בעורף. דבר נוסף שבלט במשדרים, הוא שלכל דיון היו שתי עמדות: העמדה הלא-נכונה והעמדה של המגישים.
בתחילת המשדר המיוחד של ערוץ 10, בהנחייתם של עמנואל רוזן וטלי מורנו, תימצת רוזן את האג'נדה של התקשורת בעת הלחימה בלבנון, כשפנה לאחד מקציני הפלוגה אצלה התארח ואמר, "בוא תנסה לתאר לנו, ככה בלי יותר מדי פרטים שיזעזעו אותנו, מה הולך שם". אחרי הכל, גם לנו יש גבולות. למרות שמדובר על ללבנון ולא על מאחורי הקלעים של עיר ערוץ הילדים, השיב הקצין ללא היסוס,"כולם חזקים ורק מתים להיכנס פנימה ואם יש אחד שלא נכנס הוא פשוט מתבאס".
אולם, לא רק סדירניקים שאולפו להדחיק את המוות תומכים בלחימה בלבנון. רבות שמענו במלחמה הזאת- כבר מותר להגיד את המילה המפורשת "מלחמה"?- על העורף המאוחד והתומך. ומי שלא חש שייך לאותה תמיכה, קיבל מרוזן וממורנו את ההוכחה הגורפת
"זה הזמן לגלות שגם את נפגעת באירוע. רוצה לספר לנו?", הפיל רוזן את הפצצה. כן כן, גבירותיי ורבותיי, האישה הזאת, שלא לאמר ה"על-אדם" הזה, תומכת בחזית עורף מאוחדת על אף, וכנראה גם בשל, היותה פצועת פיגוע טרור. כאליבי לטענה שרק עמדה אחת מהעורף מושמעת, הובאה לאולפן אישה נוספת, ש"בסך הכל" צרותיה בחיים מסתכמות בכך שבעלה כרגע במילואים. ודווקא היא זו שטוענת שיש צדדים במלחמה הזאת שצריך לבקר. ומה הייתה התגובה של רוזן ומורנו לטענותיה? אז זהו, שלא הייתה. מיד חזרנו לדבר על חשיבותה של האמא בצה"ל.
הקו הצפוני" היא תוכנית חדשה שעתידה לעלות באופן קבוע ב"קשת" בה אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז נלחמים בבירוקרטיה האטומה והכוחנית עבור האזרח הקטן. הפעם הם התגייסו כמובן למען האזרח הקטן המתגורר בצפון. שני חששות עלו לי עוד בטרם השידור: האם מרוז ווילנאי יהפכו בעצמם לכוחניים במרדף אחרי הצדק המיוחל, והאם להאמין לאלטרואיזם הטהור הזה שמובטח לי מערוץ 2. תהרגו אותי, אבל משהו בשילוב של אלטרואיזם וערוץ 2 לא כל כך הסתדר לי.
ואז החלה התכנית, שכמו כל תעמולה טובה, פימפמה סיסמה אחת ברורה: "נמשיך לטפל בפניות גם אחרי שידור". מרשים לא? האמת שכן. מי עוד מבטיח לנו את זה? נכון, סביר להניח שהטאלנטים עצמם ישבו בקפה מסריק או בבראסרי בעוד שהתחקירן הקטן יתרוצץ מיובש למצוא סיפור קטן של תושב קטן שהמערכת דפקה אותו, לא לפני שהמאפרת הקטנה תספיק לעבור על פרצופם של המנחים לפני השידור, כדי שכשהם אומרים בחיוך לוחמני "כאמור לא נפסיק אחריה!", יוכל הצופה הקטן להתרווח בנחת בכורסא.
"אז המשכורת היא קריטית עבורכם? קריטית נכון?", וידאה בתקיפות וילנאי שידעה שלולא ההצהרה הזאת אין כאן סיפור. כי הסיפור האמיתי, הוא לא האישה שהצ'ק שלה נתקע בסניף הדואר הסגור בנהריה, אלא הסיפור הוא על מי שמביא לה את הצ'ק. ובמידה והצלחנו להבליג מפאת הרצון האנושי הבסיסי לאיזה רובין-הוד שיסדר את צרותינו, קליפ הסיום של התוכנית לא השאיר מקום לספק. על רקע צילומים של וילנאי ומרוז "מסדרים את העניינים" נוגן השיר "משיח לא בא" של שלום חנוך. אז כשיהיה לכם סיפור פוטוגני להעביר למערכת אל תשכחו שהם "בקו הצפוני", לא פחות אבל אולי יותר, המשיח הבא שלכם.
רגע לפני שהתחלתי להמר ביני לבין עצמי כמה זמן מתום המלחמה ישיק מגזין "לאישה" פוסטר בגודל מלא של צבי יחזקאלי כשאת פלג גופו התחתון מכסה מאום מלבד כאפיה, התפניתי לצפות בספיישל המלחמה של "ארץ נהדרת". אמנם המחשבה על יחזקאלי אולי מעוררת תיאבון, אבל הייתי צריכה איזו סאטירה טובה שתזכיר לי מה הוא תפקידה של התקשורת, במדינה שבה מהדורות חדשות ממזמן כבר יכולות להיות מקוטלגות כתוכניות בידור גדושות בתוכן שיווקי, ומגישי חדשות הם סלבריטאים רותחים.
אולם, הציפייה לביקורת בועטת על כל תוכניות החיבוקי ומפגני החשיבות העצמית המופרזים של התקשורת שמציפים את הטלוויזיה העלתה חרס בשלטי. פייר, אני מה זה מאוכזבת. כי האיחוד עקב המצב של "חבורת סלב מוחלט בהחלט" של "ארץ נהדרת" רק הזכירה את מה שכמעט הספקנו לשכוח- ש"ארץ", להוציא מערכונים בודדים, ממזמן ויתרה על להיות סאטירית או אפילו סתם מצחיקה.
דווקא בתקופות שצריך את הסאטירה, מאכזב לראות את אידלמן כמרגול מצחקק בטון מפגר, "גל אוחצ'ובסקי מכיר גם כניסות אחרות לבונקר". דמותו של נסראללה הוצגה לנו כחולת מסך, כזו שתזרוק טילים על חיפה, אם קיציס רק יעז להגיד שהוא לא נותן לו תוכנית. נו באמת. הקטעים של פיניש בהם הוא מציג את הנשיא קצב כמי שנופש בצימר בצפון, ואת הרמטכ"ל כמי שיושב חמוש בתנוחה ובמשקפי שמש קוליים היו משעשעים, אבל מרוסנים הרבה יותר מדי.
המערכון היחיד שהיה מצויין מתחילתו ועד סופו היה "הבנק החזק"- בנק נייד בתוך טרנזיט שנרתם "לעזור" לתושבי הצפון האומללים באדיבותה של פקידה, שכמובן רק דופקת יותר את מי שמגיע אליה. הסיבה שהמערכון היה מצחיק, מלבד הסטיקר "יחד נפתח להם את התחת" וטל פרידמן המצוין שגילם את הפקידה, היא שלמרות שהבנקים וחברות הסלולאר ומי לא בעצם נרתם לחבק את תושבי הצפון, סביר להניח שהחיבוקים האלה יגמרו בנזק. ככה זה, כשזה אמיתי וכואב זה גם מצחיק. אבל כל עוד לא ממש צריך לחשוב על הכאב במלחמה הזאת, בואו נתחבק כולנו. ובינתיים כמו שעמנואל רוזן אומר, אל תזעזעו אותנו בבקשה.
ותהייה אחת לסיום: למה בדיוק ביטלו את כוכב נולד?
נא להמתין לטעינת התגובות
