רק אל תשובו
עינת ברזילי היא המעריצה הכי גדולה של "השיר שלנו". רגע לפני שהיא סוגרת עוד עונה מול הטלנובלה החביבה עליה, היא מבקשת: אל תחזרו לעונה נוספת
ביום שישי, לפני שבת, עם כוס קפה וקערת ענבים, אין תענוג נעים וקל יותר מאשר צפייה ממוקדת בכל פרקי השבוע שחלף. קודם כל, מכיון שהיא נראית טוב ברמה האסתטית. הרבה אברים גבעוליים (רונה לי) הרבה עיניים בורקות (בוקשטיין) הרבה שפתיים חושניות (רן בכור) הרבה תום פגיע (דנקר) וזה נעים לצפייה. אבל בעיקר בגלל עלילה שלא מתיימרת להציע יותר ממה שיש בה: כמה סיפורי אהבה משולשים, מכשפה תורנית שאי אפשר לא לחבב (נינה קוטלר) ופס קול נהדר.
לא יודעת מה איתכם, אבל כשבפרק אחד משמיעים לי את "גן נעול" ואת "כשאתה חיוור מצער", וזה מבלי שהתרחש על ראשינו פיגוע - אני נהנית.
בניגוד לטלנובלות אחרות, "השיר שלנו", לא מציעה הפתעות דרמטיות יותר מידי מביכות מעבר לפינה. שום אחות שקמה לתחייה, שום אבא שמגלה שאשתו היא אחותו, מקסימום הומו שחושף שהוא לא, עובד רס"ר שמוכר תיק מניות טרם מלחמה, החבר הכי טוב שמשתעשע עם המיועדת שלך, בקטנה, החיים הרגילים.
הטוויסט הכי תמוה שקרה שם העונה , זה נינט בהופעת אורח שלא ברור כיצד היא מקדמת את העלילה. מעבר לעובדה שהיא
את השיר שלנו עושים הכוכבים שלה. פרחי טלוויזיה מסחרית קטנים, שלא ממש עברו בשום בית ספר למשחק, ואולי בגלל זה הבוסר הטבעי שלהם חוצה יפה את המסך ועושה נעים. הם מסגירים את עצמם.
כשדנקר מדקלם טקסט של בחור מאוהב, בלי שהוא שם לב משהו זולג לו החוצה. אני בטוחה שככה הוא באמת מדבר כשהוא לא משחק (והייתי שמחה לבחון את זה, רן) כשאושרי כהן משוויץ, ברור לי שהצלחה סוחפת ב"כוכבים של שלומי" עלתה לו קצת לראש הצעיר שלו. וענת מגן שבו? הפרק שבו חלי בנאי התחילה עם בעלה בבר (השחקן אורן שבו) עשתה לי לקנא בנישואים המאושרים שלהם (בלי עין הרע, מפרגנות).
את מי אני אזכור אחרי שהסדרה תיגמר, בתקווה שתינעל לעד בפנתיאון הטלנובלות הישראליות הלא-מביכות, ולא תשוב בעונה רביעית ומביכה? את דנה עדיני האיכותית. את עמיקם לוי, גבאי המיתולוגי מ"עניין של זמן" , עושה במאי הומו שאני בטוחה שפגשתי פעם, ואת "אלי אלי" של אניה בוקשטיין. בכל זאת, אנחנו מאותו מגזר.
אז שלום חברים, ובבקשה כפי שכבר אמרתי כאן, אל תחזרו ותהרסו את הטעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
