פסיכו
"ימים קפואים" הוא מותחן פסיכולוגי שמתכתב עם יצירות של היצ'קוק ופולנסקי. למרות עלילה צפוייה למדי ניב שטנדל ממליץ על הסרט לכל הסקפטים שלא מאמינים שאפשר לעשות קולנוע ישראלי אחר
בתעשייה שהתרגלה לדרמות משפחתיות טרגי-קומיות ובשוליים שלה נחים סרטי בורקס, עצם הצלחתו של "ימים קפואים" היא בשורה כשלעצמה. ואל תטעו – מדובר בהצלחה. הסרט, שהחל כסרט גמר באוניברסיטת תל אביב, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, ומאז נוסק מעלה. הסיכוי שלו להותיר כאן חותם ממשי, בעיקר בקרב קהל צעיר ופתוח לקולות חדשים, גבוה. וזו בשורה טובה לכל מי שטובת הקולנוע הישראלי עומדת לנגד עיניו (וב"טובת הקולנוע הישראלי" אני מתכוון לקצת פוליפוניות, למען השם).
קצת קשה להסביר את עלילת הסרט המוזרה. גיבורתו היא מיאו (ענת קלאוזנר) – כמו "מיאו חתולה" – אך זה בעצם אינו שמה, אלא כינוי הצ'טים שלה. מיאו היא דילרית טריפים קטנה וחצופה העושה את פרנסתה בשירותי מועדונים סליזיים ובחדרי מדרגות, ואת לילותיה היא מעבירה בדירות נטושות אליהן היא פורצת. לילה אחד היא מחליטה להיפגש עם ידידה לצ'ט, "008", הידוע בכינויו "אפס" (פיני טבגר). שמו האמיתי, מסתבר, הוא אלכס קפלן. מיאו פוגשת את אפס בדירתו בזמן הפסקת חשמל, כך שהם אינם רואים זו את זה.
כשהם מבקשים להיפגש שוב, בכניסה למועדון "הקומה 2", מתרחש פיגוע. אלכס נכווה בכל גופו ושוכב עטוף תחבושות לבנות כמומיה בבית החולים. מיאו, שמגיעה לבקר אותו בקפדנות, פולשת לדירתו, ומתחילה אט אט ללבוש את זהותו: הבגדים, הכביסה, העבודה. אפילו נציגת ועד הבית הטורדנית (סנדרה שדה) מזהה אותה כגברת קפלן. אלא שמכאן העניינים מתחילים להסתחרר, ומיאו מוצאת את עצמה במערבולת של אירועים החוזרים על עצמם, נזרקת בין מציאות לחלום, ומחפשת את ידיה ואת רגליה (האמנם ידיה ורגליה שלה?) במשחקי זהות סבוכים. מבולבלים? זה עוד כלום לעומת מה שתרגישו בעת הצפייה.
שווה לעבור הכל בשבילה. ענת קלאוזנר יחצ
כוחו של הסגנון
הטוויסט שמגיע בסיום הסרט לא יספק לכם איזו הרגשת נינוחות והקלה. מצד אחד, הוא צפוי למדי וכל צופה שעבר כמה מסרטי הז'אנר בימיו, או סתם אנשים בעלי אוזן ערנית דיה, יראו אותו מגיע מקילומטרים. מצד שני, הוא מספק פתרון סתום למדי, שיטרוד את מנוחתכם בשעות שאחרי הצפייה. אבל הטוויסט הוא לא העיקר כאן. בניגוד למיאו, שמבקשת את היעד, נהנה הצופה מהדרך אליו. דרך מעניינת וייחודית, מסע לילי הזוי ברחובות תל אביב, בקניוניה, במועדוניה ובבתי הדירות שלה.
ברמה העלילתית סרטו של לרנר לא מספק דיו. כמשל קולנועי-פילוסופי על הגבולות המופשטים בין מציאות לדמיון, הוא נשאר פשטני ולא מתוחכם, הערת שוליים ליצירות הגדולות שעסקו בתמה הזו. עיקר כוחו, אם כן, בסגנון. לרנר מוכיח, בתקציב של 25 אלף דולר ובהפקה מחתרתית באופייה, שיש
לו את זה. הבחירות הסגנוניות אינן מניירות של יוצר צעיר. הצילום היפהפה של רם שוויקי ("זה בשחור לבן!", הזהירה אותי הקופאית מבעוד מועד) מתחבר כמובן לתפיסתנו הדיכוטומית את מושגי המציאות והדמיון, וממצב את הסרט כיצירה ז'אנריסטית שאינה ריאליסטית. שבחים מגיעים גם לפסקול המדויק שחיבר תומר רן.
לרנר הוא התגלית הראשונה של הסרט. התגלית השניה היא ענת קלאוזנר. קלאוזנר, שסוחבת את הסרט על כתפיה מתחילתו ועד תומו, מפגינה באופן מרשים מנעד רחב של רגשות, מסוחרת הסמים הקשוחה, דרך הנערה המזועזעת, ועד לאדם האבוד וחסר האונים. הסרט כולו שייך לנקודת ראותה של מייאו, וקלאוזנר מיטיבה לרתום אליה את הזדהותו של הצופה. לבד מהכישרון הניכר, יש בה נוכחות כובשת שבוודאי לא תחמוק מעיניהם של היוצרים שיחזרו עוד על פתחיה.
עודף מעשרים מילה: סרט מעניין ויוצא דופן, שווה צפייה ולו כדי להיווכח (ולהוכיח) שאפשר לעשות קולנוע ישראלי אחר. ובגלל ענת קלאוזנר.
נא להמתין לטעינת התגובות
