לא ציון ברוך, לא אושרי כהן
נכון לפעמים קשה להבדיל, אבל איתי תורג'מן הוא לא סטנדאפיסט ולא שחקן טלנובלות. אחרי הכל יש לו אוסקר ישראלי ביד והוא בנוי לקשר מחייב
עד כה, בהתאם לנתוניו, גילם תפקידים של צעירים, ואפילו צעירים ממנו. "אני חושב שעוד מעט זה כבר לא יהיה אמין. אני מתבגר ומשתנה ואני מצפה שהתפקידים יגדלו איתי. ההתבגרות שלי חשפה אותי להתמודדויות שמעניין אותי לבטא דרך הדמויות שאני עושה. כשהייתי בן 18 היה לי קל כי באמת הייתי במקום הזה. אני גדל, אז אני קצת לא מבין את הקיטור, את המרדנות, מאיפה הם מונעים. ככל שאני מתרחק אני שוכח את המנוע הזה שבגיל הזה עבד אצלי שעות נוספות".
18 זה גיל של בלגנים.
"הייתי משתנה כל יומיים, והייתי צועק את השינוי בכל דבר חיצוני אפשרי. בלבוש, במוזיקה, בדיבור, בסוג הסיגריות שאני מעשן. לאט לאט התנקיתי מהכל. אתה מתבגר ומשלים עם האישיות שלך".
תורג' מן אכן זכה להתבגר, ומהר, באמצעות התפקידים שגילם. את הנשיקה הראשונה הוא חווה עם לא אחרת מאשר איילת זורר, בסדרה "פלורנטין". התפקיד הקולנועי הראשון שלו, ב"בית"ר פרובנס", זיכה אותו בפרס האוסקר הישראלי לשחקן המשנה. הוא היה אז רק בן 17. " נורא בייש אותי שאני זוכה באוסקר, ואסי דיין ומכרם חורי מתמודדים נגדי. זה לא בריא לזכות באוסקר בשלב כל כך מוקדם. אמנם החיים המקצועיים שלך הופכים טיפה יותר קלים, אבל זה מערער אותך. הדימוי העצמי שלי, איך שאני חווה את עצמי, זה לא לפי כמה תפקידים עשיתי, כמה מכירים אותי וכמה מעריכים אותי. זה באמת תהליך מאוד אישי שלי מול עצמי, עם מטרות שלא קשורות למקצוע בכלל. ופתאום אתה מקבל אוסקר על הדבר הראשון שאתה עושה וזה שם אותך במקום אחר, עם אופציות שונות. הצעד הבא הוא משהו שהאוסקר מכתיב ואני לא רוצה את הלחץ הזה. תשחררו אותי.
"ממש הדחקתי את זה. נגמר האוסקר והלכתי לישון. לא דרינקים ולא קרנבל. זה מאוד הבהיל אותי שזה קורה. זו היתה קטגוריה שאף אחד לא ידע מי זוכה בה. באתי, זכיתי ולא רציתי להכיר בזה. כאילו לא קרה כלום, תמשיך ככה כמו שאתה. קמתי בבוקר, אכלתי פיתה עם נקניק אצל עליזה וטוביה במכולת, ונתתי להם את האוסקר שישימו במכולת".
אל דאגה, אחר כך הוא לקח את האוסקר בחזרה. "זה מאוד ריגש אותי, זו הכרת תודה מאוד מכובדת, אבל אני מעדיף תפקידים מעניינים יותר מאשר פרסים מרגשים. לא צריך להיות פה אוסקר בכלל. כשיעשו 50 פיצ'רים בשנה ותהיה פה תעשייה אדירה אז תעשו גם אוסקר. זו מן מחווה שכונתית כזאת".
ב"בית"ר פרובנס" שיחקת לצד זאב רווח. מה אתה אומר על פרשת ההטרדה המינית שלו?
"גם את מטרידה אותי מינית עכשיו. כל בחורה שעוברת מולי ברחוב, שנראית כל כך טוב, עם שורטס או מיני, באיזושהי צורה מטרידה אותי מינית. יש לי את היכולת לשלוט בתשוקות שלי אז אני לא נוגע בה, אבל היא לא מטרידה אותי מינית? מה, היא מטרידה לי את האינטליגנציה? אני לא יודע מה היה עם זאב רווח, אבל זה עצוב לי. הכתם כבר קיים, גם אם הוא ייצא זכאי. עצם זה שחושדים זה מעליב".
יש כאלה שהרגישו מוטרדים וביצעו אונס.
"כל מי שנאנסת צריכה ללכת למשטרה, ומי שאונס צריך לגזור לו את הזין. ההענשה בקטע הזה בארץ היא מאוד קלילה. בהודו, אם גנבת מורידים לך אצבע. אז אם אנסת שיגזרו לך את הזין ".
אבל עזבו הודו. איתי עבר לא מזמן לשכונת נווה צדק בתל אביב, והוא מבסוט בצורה קיצונית. "איזה כיף לי הנווה צדק הזה", הוא מתפייט, "השכנה עושה לי כביסה, כי היא קלטה שכבר אין לי תחתונים נקיים ללבוש". בכלל , הילד שנולד בגן יבנה התאהב בתל אביב. "התמכרתי לעיר הזאת. שנים חייתי על הפוזה של 'אני מהמושב, פה רק בגלל התיאטרון, עוד שנייה עף', וכשעזבתי ליפו גבול בת ים, אז הבנתי. העזיבה הזאת היתה מלווה בסימפטומים רגשיים של פרידה מחברה. פתאום אני בטיזינג עם תל אביב. אסור לי לראות אותה, כשאני רואה אותה אני נזכר בה, זה קשה לי, איפה היא, מה היא עושה, הייתי בא לבדוק, להציץ עליה מהצד. יש רגעים שאני מטייל על הטוסטוס וסתם מסתכל על העיר. פשוט אוהב אותה. רוצה להתחתן איתה. היא גם לא הפכה או בלבלה אותי. נורא רגוע, נורא בשליטה".
אחרי הזכייה באוסקר הישראלי נכנס תורג'מן לעסקי התיאטרון. על שני התפקידים שעשה קיבל מועמדות לפרס תגלית השנה בטקס פרסי התיאטרון: "אישה, בעל, בית" ו"מילאנו", שניהם של שמואל הספרי. "הוא הפגיש אותי עם מה שחיפשתי, עם השאלה והחיפוש. היה לו את האומץ להכניס מישהו
"התיאטרון נתן לי את האפשרות להגיד'לא' לכל מיני דברים בדרך שחשבתי שיזיקו או ישחיתו אותי, ואני מודה על זה. כלכלית ואמנותית אתה מסודר מספיק בשביל לבחור מה הצעד הבא. אתה במקום שיש לך את הפריבילגיה לבחור. אני חייב לתת את הקרדיט להספרי וליגאל נאור, שאיתו שיחקתי ב'אישה, בעל, בית'. הוא האיש שהכי השפיע עליי. חיבק אותי את החיבוק הכי קרוב וזה דרש הרבה סבלנות ממנו. הוא עשה קריירה שהלוואי על כולנו".
בימים אלה הוא משתתף בפסטיבל פותחים במה בבית ליסין, בהצגה "סיבת המוות" על פי מחזה של יעל נביא. כאן הוא בן למשפחה בורגנית עם אבא בכיר בעירייה ואמא סופרת ילדים, ואח שמת עשר שנים קודם לכן אבל אף אחד לא מדבר על זה. "זה תפקיד ראשי שאחריו אני מבטיח לא לעשות תפקיד דרמטי. זה הורג אותך. כל המחזה אני מנער את הקירות, מנסה להזיז את האדמה, חוקר את סיבת המוות. זה מתיש, אני נכנס במצב רוח טוב ויוצא מבואס. בדיכאון. זה גם מאוד מרגש אותי, מעציב אותי באמת, קורע לי את הלב כל פעם מחדש".
בשביל קצת קלילות הוא חותך ל"אקזיט" בערוץ הוט 3, שם הוא מנחה עם ליאל דניר ואסף פורמן."' אקזיט' נותן לי את האיזון, שזה נורא פאן. נפל לי טוב ששני הדברים קורים ביחד.'אקזיט' זה באמת הביטוי הראשון להשתחררות, ללא להיות כזה כבד עם הבחירות שלי וקנאי לעצמי. מעבר לזה באמת כיף לי כי זה הפקה מקסימה ומשפחה טובה ואני אומר'למה לא', אם אני יכול לשמש קצת דוגמה למישהו".
אתה מרגיש את האחריות?
"זה קיים, כי רואים אותך ומאוד קל לנוער להגיד'אני רוצה להיות כמוהו'".
ומה אתה חושב על פרשת יוסלס איי-די?
"יוסלס בכתבה היא לא אותה היוסלס של התוכנית. אני חושב שהם היו דווקא בחירה מצוינת לזה וחבל. מה שעזר לי להחליט על הדבר הוא שאני לא אמור לשחק את המנחה המגניב של'אקזיט'. אני בא כמו שאני ואם אני לא אוהב משהו אז אני נותן לזה ביטוי".
אז עכשיו אתה במשפחת הוט.
"אני שונא את ההשתייכויות האלה. לא רוצה משפחה עם אף אחד, לא רוצה להיות טאלנט של אף אחד. אני טאלנט שלי, של הרצונות שלי והכישרון שלי. הם משתלטים לך על המקצוע, משתלטים לך על הקריירה.'אתה שלנו'. מה זה הבעלות הזאת? שיחקתי בתיאטרון הקאמרי ארבע שנים, עכשיו אני משחק בבית ליסין, אני אשחק גם בהבימה ואיפה שיעניין אותי וגם אצל ילד בכיתה ד' שיכתוב תסריט עם תפקיד מדהים ומצדי שיצלם את זה בפלאפון שלו".
ואם כבר מדברים על צילומים, תורג'מן הצטלם לעוד סרט שיעלה בקרוב, "בופור", של הבמאי יוסף סידר, אשר אותו הכיר בצילומי "מדורת השבט". הסרט עדיין לא כאן, אבל הבלגן כן. הרבה רעש נוצר סביב הסוגיה של חבורת השחקנים הצעירים בסרט, ביניהם תורג'מן, שלא עשו צבא, ומגלמים לוחמים, גם כאלה שנפלו. "מעציב ומעליב אותי שאומרים שאנחנו לא ראויים לעשות את זה", אומר תורג' מן. "ההתייחסות היתה כל כך רגישה. אנשים באו עם הרבה כבוד וזהירות לפרויקט הזה, ועם התמסרות ענקית".
טענו שאתם צריכים לתרום חלק מהכסף לאגודה למען החייל.
"סבבה, בסדר, אז שהאגודה למען החייל תממן לי חשמל, סיגריות, אוכל ומרכך כביסה. האינדיבידואל חי ובועט ומגיע לידי ביטוי במיוחד בדור שלנו. אנחנו דור שהיתה לו את הלגיטימציה להתפתח מול עצמו, במסלול חיים שלו. מה שאולי להורים שלנו היה יותר מסורבל. הצבא שחרר אותי. לא שיקרתי. כשישבתי אצל הקב"ן לא אמרתי לו אני משוגע'. אמרתי מה אני מרגיש, מה אני רוצה, מה קשה לי. הם, לפי הקריטריונים והסיבות הדמוקרטיות שלהם, החליטו לשחרר אותי. לא השתמטתי, אני התגייסתי. אני לא בא להגיד'הצבא דפוק'. יצאתי מהצבא לא כדי לעשות קריירה. יצאתי כדי להגן על שפיותי, זה היה מהלך אישי שלי מול עצמי. לא היה לי שום דבר. היתה קריירה שהתחילה, אבל לא הייתי רוני סופרסטאר. יצאתי כי הייתי בדיכאון נוראי והצבא אמר:'לא רוצים אותך בדיכאון נוראי'. בהקשר לסרט, אני חושב שזה לא האישיו. צריך ללהק מתוך כמה הבן אדם מתאים וכמה הוא טוב שם, ולא מתוך אם הוא עשה צבא או לא. אם יוסף סידר עשה צבא או לא, את מי זה מעניין? אם הוא עשה סרט טוב שמרגש, אז כל הכבוד לו".
החבר הכי טוב שלך, אושרי כהן, מככב ב"בופור". שניכם התחלתם בגיל צעיר, עשיתם קולנוע ותיאטרון.
"הוא יותר אמיץ ממני. לא פחד להיכנס עד הסוף. אני תמיד נורא נזהר, בכבדות בוחר תפקיד, עם מלא חרדות בדרך".
אתה דווקא נראה לי משוחרר.
"אני כופה על עצמי תהליך השתחררות. חושב שקצת פופולריות לא תזיק. כל עוד אני חי ונהנתן ואוהב לחיות טוב ומצליח לעשות את זה מתוך הדברים שאני משחק, אז יופי. נורא מפחיד אותי להגיע למצב ששלושה ימים אתה לא בטלוויזיה, פוגש אותך מישהו ברחוב ושואל לאן נעלמת. אושרי יותר אמיץ. הוא כוכב כי מגיע לו להיות כוכב. הוא מקבל תפקידים ראשיים בתיאטרון ובסרטים לא כי מנצלים את הפופולריות שהוא השיג בטלנובלה, אלא כי הוא ראוי לזה". אתה בכוונה לא הלכת לכיוון הזה של סדרה יומית? "כן. זה לא אנטי פרסום. אני חושב שהפרסום הוא חלק בלתי נפרד מהמקצוע והופך את החיים שלך ליותר קלים. הפופולריות היום רלוונטית לכל הז' אנרים. גם התיאטרון והקולנוע מחפשים את כל העם. אושרי הוא ההוכחה המדויקת שאם הוא משחק מצוין, אז אפילו אם הבמאי אוהב/לא אוהב את זה שהוא ב'השיר שלנו', הוא ייקח אותו". מפריע לך שאומרים שאתה מזכיר את אושרי או את ציון ברוך? "לא. זה מחמיא לי".
ואם כבר מדברים על משחק, היה לך רגע של עירום פרונטלי ב"אביבה אהובתי".
"אני קודם כל עירום רגשית, ואחר כך עירום פיזית. זה היה כל כך מתבקש שאם זה לא היה כתוב הייתי מציע את זה. זה ביטוי פיוטי של הדמות. ההתמודדות המאתגרת היתה המצב שהביא לעירום יותר מאשר העירום עצמו".
הדבר הבא ביומן שלך הוא "משפחת פוליאקוב" בטלוויזיה.
"זה פצצה! כל כך שנון ומדויק ומצחיק שאתה צורח לשמים. יעל (פוליאקוב) מבריקה והאווירה הולכת להיות כיפית. תענוג גדול".
אז או-קיי, הגיע הזמן לדבר קצת על החיים האישיים. למשל, על זה שאת תורג'מן אפשר לפגוש במקומות הכי נכונים בתל אביב. "אני צעיר, סקרן, אנרגטי", הוא מסביר. "אני חי בתל אביב, יש פה אלף הזדמנויות, אלף אופציות. אני מכור להתרגשות, להרפתקנות. מחפש את זה. אוהב את הלילה".
שמעתי שאתה אנטי סמים.
"זה מאוד אינדיבידואלי, ולי זה מאוד לא טוב. אני מכור להכרה. הנפש היא כלי העבודה שלי ואני לא עושה עליה ניסויים. לא חסרים לי ריגושים. אני יודע להתרגש מהילדה שעברה פה על סקייטבורד עם ארטיק ביד. אני אוהב להכיר אנשים חדשים, סקרנות זה המפתח להתפתחות שלי. עכשיו הרבה יותר מעניין אותי לדבר עלייך מאשר עליי. זה גם לדעת לאהוב ולפרגן, ולהודות שהאדם שיושב מולך מעניין אותך". איך זה שאין לך חברה? "יופי של שאלה. רוצה להיות חברה שלי? אני לא באמת מזמין זוגיות עכשיו, ובגלל זה אין. כשאני אהיה במצב זה בטח יקרה, ואני יכול להיות במצב בעוד חמש דקות".
יהיה לך קשה להתקבע על מישהי אחת?
"התאהבות זה משהו שקורה. נאמנות לא מאיימת עליי, אצלי זו תוצאה טבעית של התאהבות. אני מקווה שאצליח להתאהב ולחיות עם זה בשלום, אבל אני לא בתקופה לבדוק את זה. אני גם לא מזמין הוללות בשירותים, זה דוחה בעיניי. זה רצח את המבוכה שרצחה את הרומנטיקה. מי שמתייחס לאהבה באופן חלטוריסטי, כשמגיעה אהבה אמיתית הוא לא יזהה אותה כי הוא הפך חלטורה בעצמו. הסוד הכי גדול בחיים האלה והאתגר הגדול זה לפצח את הביחד. אני רוצה משהו טוב. אבל רוב הסיפורים שלי היו סיוט".
ומה עם ליאל דניר?
"אין סיפור. דרך ארוכה לפניה. אנחנו לא מאוהבים ולא בזוגיות ולא בכלום. חברים וזה נחמד".
נא להמתין לטעינת התגובות
