בלדה לעוזב קיבוץ
"אדמה משוגעת" הוא סרט סגירת חשבונות של דרור שאול עם המוסד הקיבוצי. ניב שטנדל שמח לגלות ששאול עושה את זה ברצינות לשם שינוי, אם כי עדיין לא בצורה מושלמת. אז מה יהיה על האוסקר?
צ'אפלין הוא רק דוגמה מקרית (אם כי קולעת להפליא למקרה דנן) של קומיקאים שהפכו את כוס התרעלה של ילדותם ליין הילולים בבגרותם. גם שאול, ששבע מרורים בילדותו, ביכר עד כה להצחיק. ממסע הלוויה הביזארי של סבתו הוא כבר עשה קאלט: "מבצע סבתא". כעת חש נכון להתמודד עם ילדותו באומץ. אבל גם בחיוך.
"אדמה משוגעת", שמבוסס במידה רבה על האוטוביוגרפיה של שאול ועל סיפורים אמיתיים ומיתיים שליקט מהווי הקיבוץ, מלווה שנה משמעותית וטראומטית בחייו של דביר (תומר שטיינהוף), בן דמותו של שאול, ילד בן 12 בשנת הבר מצווה – אירוע מכונן בחיי כל נער, ופרויקט הכשרה מדוקדק בחברה הקיבוצית. אמו של דביר, מירי (רונית יודקביץ'), מגדלת אותו ואת אחיו הבכור אייל (פיני טבגר) בגפה, לאחר שאביהם נפטר בנסיבות שבקיבוץ מעדיפים לא לדבר בהן. הוריו של האב, שחיים אף הם בקיבוץ, מאשימים את אמו של דביר במות אביו ומסרבים למחול לה.
מירי מתאוששת מהתמוטטות עצבים, ונשענת על כתפיו הרחבות של מאהב חדש, סטפן (הנרי גרסין), אלוף שווייץ בג'ודו לשעבר, שמתקבל בקיבוץ בחשדנות, ומסולק ממנו בקלון לאחר תקרית אלימה. ללא סטפן המגורש, אייל המגויס, וסבתו המרירה, נאלץ דביר להתמודד לבדו עם אמו, שמצבה הנפשי מדרדר בהתמדה, ובין לבין להתעמת עם חברי המשק העוינים, ולנהל סיפור אהבה מואץ עם מאיה (דניאל קיציס), ילדת חוץ צרפתיה.
נוכח הציפיות ליצירה רצינית ובוגרת, "אדמה משוגעת" נפתח באופן מאכזב, גם אם משעשע מאוד. חלקו הראשון של הסרט הוא מעין אקספוזיציה מתמשכת המציגה את הקיבוץ הישראלי במערומיו: הרפתן החרוץ בעצם משכים קום רק כדי לפרוק את זקפת הבוקר על עגלה מזדמנת, המזכיר הדמגוג דואג לאשת הרפתן לתעסוקה בפרדס, הסבתא סוגרת חשבונות אישיים בקו חלוקת הריבות, הצעירים עושים במתנדבות הפרד ומשול, וכל המשק שמח וצוהל.
אין ערך אחד בלקסיקון הקיבוצי שיוצא מכאן נקי: בדלנות והתנשאות, שנאת זרים, בוגדנות שאין לה גבול, חרמנות שאין לה שובע, אידיאליזם ריק מתוכן. לא הייתי רוצה להיות דרור שאול בהקרנה החגיגית שערך לבני קיבוצו, כיסופים. בינם לבין עצמם וודאי היו שמחים חברי הקיבוץ להטיח בפניו של הבמאי יוצא חלציהם את כל תוצרת המשק של השנה החולפת.
בחלוף הזמן עולה הסרט על הציר המרכזי שלו, ונוסק מעלה בקשר הפוך לשפיותה המתערערת של מירי. הקולקטיב הקיבוצי מוצג כאשם הישיר במצבה של האם. מה שהחל כלגלוג מחויך של שאול על הקיבוץ, הופך לכתב אשמה זועם. הסרט מסתיים בנקודה בה דביר אבני מפנה את גבו לקיבוץ – ובנקודה בה דרור שאול חוזר אליו, לתבוע את עלבון אמו. הגוזל שהמריא מהקן, חזר
העובדה שלוקח לרכבת העמק של שאול זמן עד שהיא מפסיקה לעצור בתחנות הביניים ועולה על הפסים הנכונים פוגמת במידה מסוימת בעוצמתו של הסרט. חוש ההומור המוכח של שאול, בנוסף למטמון הבדיחות העשיר שאוצרת ההוויה הקיבוצניקית, מבטיחים שהאנקדוטות המשעשעות מחיי הקיבוץ ינעמו לכם, אך מעכבות את הסרט מלממש את הפוטנציאל הדרמטי שבו.
תומר שטיינהוף מצטרף לשורה של שחקנים צעירים וכשרוניים ("גיבורים קטנים", "סיפור חצי רוסי") שנושאים על גבם סרטים שלמים ויכולים להם. יוסף כרמון התשוש, עידית צור הזעופה, שי אביבי הממזר וגל זייד השטני נכנסים היטב למגפיהם של חברי הקיבוץ המאוסים. רונית יודקביץ' עומדת בהצלחה במלאכה הקשה שזומנה לה, אף כי הצגתה את מצבה המדרדר של מירי כתהליך מתמשך אינה מושלמת.
שאול מביים את "אדמה משוגעת" במקצועיות, אך בחוסר תנופה. על כך מחפה ההפקה המרשימה, בה נטלו חלק גורמים גרמנים ויפנים, עובדה המשדרגת את התוצאה לרמות שאיננו רגילים להיתקל בהן בסרטים ישראלים. ראויה במיוחד לציון עבודת הצילום של סבסטיאן אדשמיד הגרמני, שיצר מספר סצנות יפהפיות בכל קנה מידה. האם די בכך כדי להבטיח אוסקר? לאקדמיה פתרונים.
עודף מעשרים מילה: דרמת התבגרות משעשעת, חשבון נפש פומבי, חיסול חשבונות זועם, ומה שבטוח - בעיטה חסרת רחמים בביצים הקולקטיביות של הקיבוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
