כאילו אין אתמול

11 שנה אחרי הרצח, עינת ברזילי תוהה מה למדנו, וחשוב מכך, מה אנחנו מלמדים את ילדנו. משידורי הטלוויזיה לפחות, נראה שאנחנו בעיקר מפחדים לעזוב ולו לרגע את הקלישאות המוכרות

עינת ברזילי | 2/11/2006 16:13

10 שנים זה בדיוק דור. בשנה האחת עשרה לרצח רבין, קם הדור שלא ידע את יצחק. בעידן של תקשורת רב ערוצית, כשהתמונות מהרצח מתועדות בצבע, מוזר לדבר איתם על "היסטוריה". אז איך מקיימים את מצוות "והגדת לבנך"?

ב"ערוץ לוגי" מפיקה חבורת ילדים סרט לערוץ המקומי, על השעות האחרונות בחיי יצחק רבין ז"ל. עבור דור הילדים הנוכחי, אין קיום לאף אחד ולשום דבר, עד שהוא לא משודר בטלוויזיה.

הסרט של לוגי מאד מכבד את ראש הממשלה ז"ל, ומציג בריף קצר של התחנות המרכזיות בחייו. בסצנה המרכזית בסרט הניסיוני, מפציר המאבטח בראש הממשלה (אילן דר ) ללבוש אפוד מגן לקראת העצרת בכיכר, ורבין מסרב בתואנה ש"הדמוקרטיה היא אפוד המגן שלי".

נוכח המציאות כפי שהתגלתה, ייתכן והלקח שצריך ללמד את הדור הבא הוא שבתנאים של שנאה ומחלוקת, בזמן מבחן, הדמוקרטיה היא דווקא שמיכה קצרה מאד, שלא מכסה את כפות הרגליים המגוידות מגזענות ודעות קדומות. במקום קלישאות דמוקרטיה, כדאי אולי להעמיק ולבדוק עם הילדים ממה באמת עשויה העיסה הישראלית, כדי לבודד חומרי גלם שיכולים להרתיח אותה עד לפיצוץ.

אז איך באמת זוכרים רצח של ראש ממשלה, ומה באמת צריך לספר לדור הבא?

האם כמו חבורת "כל שישי בכיכר" ("הוט") - דני ליטאי, חיים אברהם, ועוד מספר אנשים יפים מהקיבוצים - שמתעקשת להתייצב בכל ערב שבת, ולשיר בליווי אקורדיון את "שיר הרעות", גם אנחנו צריכים ליצור מציאות בדויה לילדים ולהיאחז בקרנות המזבח של הדימוי התמים והטהור של מדינה שכולם נועלים בה סנדלים ומתגייסים לצנחנים ומדליקים נרות?

או אולי כדאי כמו טל אשכנזי, אחת מגיבורות הסרט "המדינה לא מחכה" של "יס", שעשה בחירה קולנועית חכמה ולקח את הרצח לכיוונים פרטיים - פשוט לפתח אובססיה אישית, ולשלוח בכל שנה סבון ידיים לבנימין נתניהו "שישטוף את הדם", כהגדרתה? או אולי לקרוא לבן שלך "יצחק רבין", גם אם הוא נולד בירדן?

כוחו המשכר של הטשטוש. עצרת לרגל 10 שנים לרצח אי-פי-איי

צעדים מהוססים

אנשי האקדמיה שמרואיינים בסרט "כל שישי בכיכר" מרבים לדבר על תפקיד המקום והזמן בטקסים, שיצרו את יום הזיכרון לרבין כיום שמדברים בו על מורשת ותקווה.

אבל בטקס, לצד הריטואל החזק של ההנצחה ועיצוב התודעה, יש כוח משכר של טשטוש : הנה נאספו שוב אצל דן שילון ("רבין שלא הכרנו", שידור חוזר ב"הוט" ) כל האנשים הנכונים: רזי ברקאי, דליה רבין, איתן הבר ואביב גפן.

הנה הם מחזקים את כל פרטי המותג "יצחק רבין" כפי שאנחנו מציירים בתודעתנו: הסיגריות, ששת הימים, הגמלוניות, התבונה והיושרה. גם המפנה הפוליטי שעבר.

תשאלו אם תוכניות מהסוג הזה תורמות במשהו לזיכרון הרצח? ממש לא.

כמה שאפרת דובדבני, מרטין אינדיק ושמעון פרס לא יפליאו לספר, ראשי ממשלות, בדומה לגיבורי מדיה אחרים (כמו נינט, להבדיל)

נשארים בתפיסה כאוסף של מושגים קונקרטיים. בן גוריון זה תמיד הכרזת המדינה, ו"תדע כל אם עברייה". בגין לנצח יהיה ז'בוטינסקי, אלטלנה והמזרחיים, ורבין הוא הצבר, המעשן הביישן וראש הממשלה הנרצח הראשון.

יצירתיים ככל שיהיו, כל הניסיונות הטלוויזיוניים האלה הם צעדים מהוססים עם סטיית תקן מינימלית מהממלכתיות. הם לא עושים זום-אין לעומק הקונפליקט והמחלוקת, ולא נוגעים ביצרים שעדיין מבעבעים. הם לא מאירים אור חדש על המציאות הישראלית שאחרי הרצח ולא תורמים להבנת התהליך הנפשי שעבר על החברה.

אותו משבר נפשי שאפשר לה, כתוצאה מטראומת הרצח, לבצע פינוי של 20 יישובים בהתנגדות מינורית יחסית, וגם לצאת למלחמה בצפון, לאבד שם יותר מ-150 חיילים ועדיין להישאר בטווח הקונצנזוס. כאילו אין אתמול.

שידורי הזיכרון ליצחק רבין, כל הערוצים