החברים של ג'רי
ככה פתאום, בלי הכנה מראש, חזרנו אתמול לניינטיז. נאור ציון, שהיה אז סטנדאפיסט מצליח, השיק סדרה חדשה שפשוט מזכירה מאוד את סיינפלד, ולא בקטע טוב. רק שתדעו שעדיה אמרי אור באה עם כוונות טובות ורצון אמיתי להאמין לפרומואים של ערוץ 10
אבל האמת היא שיש לחוסר החיבה הזה הסבר ברור ומפורט. על אף שנראה שסטנדאפ הוא אחד המקצועות הכי תובעניים – להמציא את עצמך ואת הבדיחות שוב ושוב מחדש – הרי שאותו סוג של קומיקאים, אלו שקנו את עולמו של הציבור בתקופה שזמן המסך של טופז, האחרון בבידור, היה בגדר תנאי לפרסום; אלו שעשו קריירה הודות להסתלבטות עיקשת, עקבית ובלתי מתפשרת על פגם גוף זה או אחר של אחד מהיושבים בשורה הראשונה ו/או על הערות שוביניסטיות בהמיות כדרך חיים – ובכן כל אלה כבר מזמן לא עושים לי את זה.
אני אמנם חלק מדור האינסטנט, נו, הדור הזה שנולד בין דור הזוהר של אורי זוהר ודור הסלולר של היום. הדור שעליו נטען כי הוא ממצה כל אפס-פסיק-שבע שניות את כוכביו ומצפה שידפקו מטמורפוזה מהגיהינום, אבל על עתידי המקצועי אני מוכנה להתערב שבסאטירה טובה ובקומיקאים משובחים ידעו כולם להבחין – מימי הגשש, דרך זהו-זה, ציפי שביט ומיקי קם, ועד העולם הערב והחמישייה. כזו שאפשר אולי למצוא היום אצל הצמד אלפי את שליין ומיודעיהם.
לכן, כשסטנדאפיסט עבר דוגמת נאור ציון מתיימר להמציא עצמו מחדש ולזנוח את דאחקות השמנים/נמוכים/מכוערים/בלונדיניות אין שמחה ממני. ואם בדיוק כשאני מתכוננת ליציאה במחולות מתברר כי יוצרי הסדרה מבטיחים "משהו חדש" ומפצירים בכל העולם וחברתו לחיים "שלא להשוות לשום דבר שנעשה קודם" הרי שאני בכלל חוטפת התקף רינה וצהלה. כל-כך שמחה, עד שאני מוכנה אפילו לסלוח על האמבוש האובססיבי של מחלקת הפרומו של ערוץ 10. זו שיצאה ולמדה מגל אוחובסקי ומאיתן פוקס ("הבועה") איך מפמפמים קדימונים בכל אפיק אפשרי, אימצה את שיטת הזוּבּוּר והקימה תחנת ממסר פרומואים בתוך מוחו חסר הישע של הציבור ("מתי נאור? בקרוב! בקרוב!").
אך מה רבה הייתה האכזבה, כשבתום הפרק הראשון ששודר אמש נותרתי חצי מנומנמת, מחניקה פיהוקים ובעיקר לא מופתעת או אפילו רבע המומה. "החברים של נאור" התגלתה, לפחות על פי הפרק הראשון, כצפויה, שטוחה (בתואר שטחית היא עדיין לא זכתה רשמית, היא עשויה עוד להציל עצמה) ובעיקר מועתקת. מישהו השתעל סיינפלד? יפה מאוד. כל כך מועתקת עד שנראה כי הכתיבה שלה הייתה לא יותר מתרגיל ראשוני לתסריטאים בראשית דרכם. משהו באווירת "סטודנטים יקרים, היום נצפה ב"סיינפלד", "מה זה השטויות האלו" וקטע מ"חוכמת הבייגלה" ונכתוב אסוציאטיבית מה שעולה לנו לראש. גם אם זה שחוק ולא מקורי".
אתמול, לאחר שציון פצח בסטנדאפ על בחורה יפה שישבה בקהל לצד "ידיד שלה", נזרקנו לפרק המובטח בו אחד מחבריו של נאור ציון מכיר בחורה מדהימה (מלאני פרס בתפקיד אורח מצוין) שהמינוס הכי גדול שלה הוא היותה מרובת ידידים. לצורך העניין הוא פונה ל"מעלים הידידים" (אורי
"החברים של נאור ציון" היא לא הדבר הכי רע שנעשה בטלוויזיה. למעשה, יש בה מעט חן, צילומי רחוב יחסית מושקעים בקנה מידה ישראלי, ובאופן וודאי לא תורד מהמסך כעבור פרקים ספורים. היא תצטרף לסריית סדרות ה"ככה-ככה" (היי, גם הן כמוני, "ככה") אלו שעדיפות על שעשועונים ריקים אך פחותות מהפקות מקור מושקעות. היא תתבל, כמו אחיותיה, ערבים רגילים של ימי חול ותוביל אתכם לפלוט לפחות חיוך או שניים לאורך ארבעים הדקות. לט איט בי.
נא להמתין לטעינת התגובות
